כדי שיעלה זיכרונכם לפניי
בכמה מקומות, הן בפסוקי המקרא, הן בדברי חז"ל, משתמע שקיים עניין מיוחד בעצם העלאת זכרוננו לפניו יתברך.
והדברים קשים: וכי הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, זקוק לכך ש"יזכירו" לו את עם ישראל? והלוא "זוכר הברית" הוא, "זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם", אין שכחה לפני כסא כבודו ואין נסתר מנגד עיניו?
וכן בתפילה אנו אומרים:
כי זכר כל היצור לפני בא, מעשה איש ופקודתו, ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, כי זכר כל המעשים לפניך בא, ואתה דורש מעשה כולם.
היסוד הראשון של מעשה העקידה הוא אמירת "הנני":
ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים, ויאמר אברהם אברהם, ויאמר: הנני!
אברהם נענה לקריאתו של הקב"ה, הקורא בשמו.
כך במעשה העקדה, וכך בגן עדן. לאחר החטא הראשון העולם, בראש השנה הראשון, קורא הקב"ה אל אדם הראשון:
ויקרא ה' אלקים אל האדם, ויאמר לו: אייכה?
האדם מתחבא מפני אלוקיו, והקדוש ברוך הוא, כביכול, מחפש אותו.
שאלה זו, "אייכה?", מופנית לכל אחד ואחד, בכל מקום, בכל עת ובכל שעה. יש זמנים שבהם יש לה עוצמה מיוחדת. וכך הוא ביום הדין.
עיקרו של דין בראש השנה, יום הדין, הוא אותה שאלת "איכה?".
ועם זאת, קיים דבר נוסף, נורא יותר, המהווה מקור לחרדה: השכחה.
לפי מקור אחד, יש והאדם שוכח את שמו ביום הדין. וכך מובא ב"ראשית חכמה" (שער היראה, פרק י"ב בסופו), בשם "דברי חז"ל":
שאלו את רבי אליעזר: כיצד דין הקבר? בזמן שנפטר אדם מן העולם, בא מלאך המוות, ויושב על קברו, ומכה אותו בידו, ואומר לו: 'הגידה לי שמך!'. אמר לו: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי.
כל תודעת ה"אני" של האדם מורכבת ממעשים חיצוניים ומחוויות חיצוניות.
מובא בספרים שעל כל אדם לומר כל יום ח"י פסוקים ששמו נזכר בהם. והוסיף השל"ה הקדוש (קיצור השל"ה, קא, ע"ב), שסגולה היא זו, שלא ישכח שמו ליום הדין.
כוונת הדברים היא זו: כל אדם צריך למצוא את מקומו המיוחד בתורה. "ותן חלקנו בתורתך". כל זמן שלא עשה כן, שלא גילה את ה"אות המיוחדת" שלו בתורה, הריהו עדיין בבחינת "ואני בתוך הגולה".
עניין זה קיבל את ביטויו גם בתקיעת השופר. השופר מבטא את מעמקי הלב, את הנקודה הפנימית, העמוקה והמיוחדת שבלבו של כל אדם ואדם.
הגמרא במסכת ראש השנה (כז, ע"ב) מדברת על דין "שופר בתוך שופר":
נתן שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע – יצא, ואם קול חיצוני שמע – לא יצא.
"אם קול פנימי שמע". הקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע את הקול הפנימי שלנו.
זהו הקול האמיתי שעלינו להשמיע בראש השנה. וכך עולה אף מהלכה נוספת שנשנתה באותו מקום:
ציפהו זהב מבפנים – פסול. מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה – פסול, ואם לאו – כשר.
כיוצא בדבר שנינו בהלכות המקדש (ערכין י, ע"ב):
תנו רבנן: אבוב היה במקדש, חלק היה דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה. ציווה המלך וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב. נטלו את ציפויו והיה קולו ערב כמות שהיה.
ביום הדין, מבקש הקדוש ברוך הוא לשמוע את קולנו האמיתי. לא קול "מצופה", מזויף, שנשתנה מהקול הטבעי.
לוואי ונדע לחשוף את הקול האמיתי שלנו. רק אם נצליח להעלותו ממעמקי הלב, כשהוא בטוהרתו, נצא ידי חובתנו.
שיחת יום ב' דראש השנה תשל"ז.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)