05: "אחד מן החבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"אחד מן החבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה" / הרב אהרן ליכטנשטיין

ישנם עתים בהם אני מבקש להודיע לבני הישיבה כי תתקיים "שיחה" בנושא מסויים. היוםף לא מלאני לבי לעשות כן. ל"שיחה" יש משמעות של דברים הנאמרים מתוך אפשרות לומר דברים בצורה ברורה ובהירה. היום קיום "שיחה" מעין זו אינה באה בחשבון. לפיכך ביקשתי להודיע כי ייאמרו מספר "דברים", אך לא "שיחה", וגם לגבי הגדרה זו ניצב ועומד סימן שאלה גדול.

הפסוק אומר "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג', ז), כשההנחה היא שההחלטה אם לחשות ואם לדבר תתקבל מתוך דעה צלולה, בצורה מחושבת ותוך בדיקת הנתונים והמצב, שלאחריה יוחלט מה לדבר, והאם לדבר.

ישנם מצבים המתנדנדים בין ה"לחשות" לבין ה"לדבר". לא מתוך שליטה עצמית אלא במידה מסויימת מתוך אין-אונות וחוסר שליטה. מצד אחד, המצב קשה ואין יודעים מה לומר, ומצד שני קיימת תחושה מקבילה שלא ניתן בשום אופן לחשות לחלוטין.

מחד גיסא, מקננת התחושה של "וידום אהרן", דקת דומייה שהפסוק אינו מבאר לנו את פשרה או את תוכנה, אך מן הסתם היו בתוכה כמה מרכיבים: מרכיב של הלם שנובע ממותם של שני בנים יחדיו, מרכיב של בכי (כהבנת הרמב"ן), מרכיב של התגמדות מול ממדי האסון ומרכיב של קבלת דין שמיים. ומאידך גיסא, מול אותו "וידם אהרן", ניצבת תחושה של "עת לדבר", לפחות ככל שמדובר במסגרת ציבורית, ליתן איזה ביטוי - ולו בבחינת "אפס קצהו" - לרגשותיו של אדם באותה עת צרה.

"אחד מן החבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה". הדברים אמורים במקום בו אחד מבני החבורה נפטר לבית עולמו. נתאר לעצמנו מה אמורה להיות מידת החרדה והדאגה כאשר לא אחד מבני החבורה מת, אלא חבורה שלמה.

ה"דאגה" כאן אינה רק בבחינת חרדה לעתיד. המונח "דאגה" מקפח בתוכו משמעות כפולה: פחד מפני העתיד וגם מכאוב ודאבה על הקיים ועל לשעבר. דוד המלך אומר (תהלים ל"ח, יט) "כי עוני אגיד, אדאג מחטאתי" הוא מתכוון לא רק לפחד מפני השלכותיו של החטא אלא אף לכאב העמוק על החטא עצמו.

על הדאגה אמרו חז"ל "דאגה בלב איש - ישיחנה לאחרים" (יומא עה, ע"א). אמירת הדברים אמורה לעזור לאדם להתמודד עם הדאגה, להקל עליו משהו מכובד משאה. יש כאן נימה פרגמטית, מעין עצה טובה. במקום שהדאגה תכרסם את הלב מבפנים, מוטב לו שיחלוק את כאבו עם אחרים, ישתף אותם במצבו, ומתוך כך יוקל לו.

ברמה המוסרית, אם אדם רואה בכך דרך לאצת איכשהוא מתוך הדאגה והמבוכה להתנער ולהתרחק הימנה, הרי שאם מדובר בצרה "פרטית" שלו - מהיכי תיתי? בדרך זו יוכל לגמד את ממדי הצרה, לצמצמה, לראותה בפרספקטיבה הנכונה ולהקטין את ממדיה. אך אם מדובר בדאגה שאיננה קשורה למצו האישי של אדם אלא בדאגה וחרדה, כאב והלם הקשורים בטרגדיה שפקדה אחרים, הן יחידים והן "ציבור" של אומה שלמה, הרי שכאן ה"ישיחנה לאחרים", מגמת ההקלה וההסרה בלב עשויה להביא, חס וחלילה, לנימה של התנערות הפסולה מכל וכל מבחינה מוסרית.

ה"שיחה לאחרים" בהקשר זה אינה אמורה להפוך את הצרה ל"צרת רבים" שחצי נחמה היא. אל לנו להקל מעלינו את סבלה של צרת הרבנים. להיפך: מטרת ה"שיחה" היא להגביר את הרגשת המעורבות ההדדית, את השותפות בגודל ובייעוד כאחד. מבקשת היא להעצים את תחושת ה"חבורה" שיש בה לעתים כדי להקל על הכאב, אבל מצד שני - במידה ואדם מרגיש את עצמו כחלק מ"חבורה" - יש בה כדי להגביר ולהעמיק אותו.

כשמדברים על "אחד מבני חבורה", יש כמובן צורך להגדיר מיהם בני ה"חבורה". למונח זה יש מעגלים שונים ורבדים שונים. פגיעה ביחיד מישראל, ועל אחת כמה וכמה בקבוצה שלמה, אמורה להחריד כל אחד, אבל מדרך הטבע - ככל שאדם מרגיש יותר קרוב, שייך למעגל ה"פנימי" של החבורה ולא רק למעגל ה"חיצוני" שלה, כך מתחזקת דאגתו.

לאותה חבורה שנספתה אמש יש משמעות מיוחדת. מדובר ב"חבורה" של חיילים שיושבי בית המדרש הזה נמנים עמה, "חבורה" של בני גיל, "חבורה" ששותפותנו עמה היא אולי יותר ברורה וחדה מאשר עם "חבורות" אחרות.

בהלכה מתקשר מושג ה"חבורה" בעיקר עם קרבן הפסח. הפסוק אומר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (שמות י"ב, ו), וחז"ל דרשו במכילתא ובמשנה פסחים ה, ה) כי הפסח נשחט בשלוש כתות: "קהל" לחוד, "עדה" לחוד ו"ישראל" לחוד. המשנה מכוונת כלפי היישום ההלכתי הספציפי, אך מפשט הפסוק ניתן להבין כי מדובר לא רק בעניין טכני, של כמה קבוצות המקריבות את קרבן הפסח בזו אחר זו, אלא בכמה מעגלים השונים זה מזה בהיקפם.

את הכאב יש להרגיש במעגלים וברבדים שונים. המעגל האחד הוא אבלו של היחיד, על כל אחד ואחד שנפל. במעגל השני נמצא אבלה של ה"חבורה" היושבת כאן, על בני גילה המשתייכים לאותו ציבור של משרתי צבא, ובמעגל הרחב - כאב הפוקד את כולנו במידה ואנו אמנם מרגישים שחובתנו להרגיש, בהיותנו חלק מ"חבורתו" של עם ישראל בכלל, וזה היושב בציון בפרט.

שמא זו הנקודה שניתן לחדד ולבטא. את תחושת ה"חבורה", את תחושת השותפות, ואת ההתמודדות מתוך אותה תחושה כלפי האסון כשלעצמו, וכלפי דין שמים העומד מאחוריו. מתוך תחושת היגון, נשתדל לחזק ולהעמיק את תחושת ה"חבורה" שהיא, מצד אחד, שורש הווייתנו, ומצד שני - ייעוד להמשך דרכנו.