דרכה של ישיבה | בין ישיבות ההסדר לישיבת וולוז'ין

*

בראשית הדיון בעולם ישיבות ההסדר, חשוב להדגיש כי אין אפשרות להבחין בין עולם ישיבות ההסדר ועולם הישיבות הכללי. פרט לעובדה שזמן השירות בצבא אינו משפיע על צורת הלימוד, עלינו לזכור כי פן ההסדר שבישיבה אינו לכתחילה שבלכתחילה. ההליכה לצבא היא חלק ממילוי חובתנו האזרחית והתורנית, וככזו היא חלק מיעודנו הרוחני במציאות הקיימת; אך הדבר נכון רק ביחס למציאות הלאומית-ביטחונית שבה אנו שרויים. מסלול ההסדר הוא לכתחילה במציאות של דיעבד, ובמציאות אידיאלית, לאחר שיתבטל הצורך בצבא, ישתלבו ישיבות ההסדר בעולם הישיבות הכללי.

מוולוז'ין עד הר עציון

לפני שנתחיל לדון בהיסטוריה של עולם הישיבות, ברצוני להזכיר שהישיבות לא התחילו בוולוז'ין. כבר בימי חז"ל היו ישיבות, וכך אף בתקופת הגאונים והראשונים (אם כי בתקופת הראשונים מוסדות לימוד התורה לא נקראו בשם "ישיבות"). עם זאת, נהוג לראות את ישיבת וולוז'ין כאם הישיבות המודרניות, וזאת בשל מאפיינים שונים שלה, שנתייחס אליהם בהמשך.

כמובן, וולוז'ין היא אם הישיבות הליטאיות, ופרט להן היו קיימות גם הישיבות החסידיות בפולין והישיבות שבארצות המזרח, אך אין ספק שישיבתנו, וכמוה גם שאר הישיבות הדומיננטיות בארץ ובעולם, היא מצאצאי צאצאיה של ישיבת וולוז'ין. במאמר מוסגר יש לציין שהעובדה שדווקא קהילת ליטא - הקטנה יחסית לקהילות פולין ורוסיה - היא שנתנה את הטון בעולם הישיבות של המאה ה19-, אינה ברורה מאליה כלל עיקר. אנו צועדים בדרכה של יהדות ליטא האריסטוקרטית, ואליה נתייחס בסקירתנו, אך עלינו לזכור שבמקביל לה קיים גם עולם תורני עשיר שלא על דרכה של וולוז'ין.

על פי עדותו של ר' חיים מוולוז'ין באיגרתו המפורסמת, נוסדה ישיבת וולוז'ין בה' באב תקס"ב מתוך תחושה קשה. הסיבה לתחושה זו לא היו בעיות חילון וחוסר השכלה תורנית, המטרידות אותנו כיום, אלא תחושת מסמוס שחל בידיעת התורה ובזיקה לה, והרגשה שחס וחלילה התורה הולכת ומשתכחת מישראל. אמנם לא היה חשש להמשכיות היהדות, אך ר' חיים פעל מתוך ההבנה שחורבן התורה הוא כשלעצמו חורבן, וכאשר המצב הולך ומדרדר, ולאחר מיתת הגר"א "מבקשי ה' ותורתו ית"ש נפוצים המה כצאן אשר אין להם רועה"[1] - עליו לשנס מותניו ולהקים ישיבה.

בכדי להבין מהו החידוש שבישיבת וולוז'ין, עלינו לזכור שעד הקמת הישיבה היה עולם התורה בנוי מישיבות קטנות רבות: הרבה עיירות, הרבה בתי מדרש, ובכל בית מדרש - קבוצה קטנה של תלמידים. למודל כזה של ישיבה היו יתרונות רבים: התורה התקיימה, אם כי בצורה מצומצמת, גם במקומות היישוב הקטנים ביותר, והיה קשר עמוק בין המלמד ותלמידיו ובינם לבין הקהילה. באותה העת הורגשה בישיבות תחושת דעיכה חריפה. לאחר מותו של הגר"א נותר עולם התורה יתום מהגאון שפרס את כנפיו עליו, ובישיבות הקטנות חשו דריכה במקום וחוסר התפתחות.

ר' חיים שאף להקים ישיבה עולמית, שתשרת מדינות שונות ותהיה נתמכת ע"י קהילות שונות בכל רחבי העולם. בעקבות הצלחתה של ישיבת וולוז'ין התחילו לפתוח ישיבות נוספות במקומות רבים: סלובודקה, טעלז וכו' - וכך התרחשה פריחה עצומה בעולם התורה, ובמקביל גם קרנו בציבור עלתה.

יחסו של הציבור הרחב לעולם הישיבות, שעלה ושגשג בעקבות הקמת הישיבות הגדולות, נסוג לקראת סוף המאה ה19- ותחילת המאה ה20-. סחה לי אם הרב ז"ל כי עוד בתקופה בה היתה ילדה, היו האנשים מברכים את אחיה שיהיו תלמידי חכמים, אך כשהיא גידלה את ילדיה כבר נהגו לטעון שתלמידי הישיבות מנותקים מהעולם, מהקדמה ומהנאורות. רוחות אלו, שנשבו אז ובהמשך בכל העולם היהודי, הורגשו ביתר שאת בארץ ישראל. אפילו אנשי היישוב הישן חשו שהתסיסה וההתחדשות הן נחלת הציבור הבונה את הארץ. בציבור הדתי לאומי, שמראש היה קרוב יותר לעולמו של היישוב החדש, היתה רק ישיבה אחת - ישיבת מרכז הרב הישנה, ולצידה מספר קטן של ישיבות תיכוניות. השואה האיומה שפקדה את העולם היהודי עוד החמירה את התחושה הרווחת, שמצב התורה עתיד רק להחמיר. במבט לאחור - מי יגלה עפר מעיני חוזי השחורות, שלא חלמו אז על דמותו הנוכחית של עולם התורה. ישיבת מיר המפוארת נוסדה ע"י עשרה בחורים, וכאשר לאחר שנתיים הצטרפו אליה עוד שניים - הבחורים המבוגרים יותר התמרמרו על כך. כיום מונה ישיבת מיר כ3,000- תלמידים, ועוד היד נטויה. הפריחה העצומה בעולם התורה התרחשה בעשרות השנים האחרונות בכל העולם, ולא רק בארץ ישראל: כשר' אהרן קוטלר פתח את ישיבת ליקוויד, קיוו קומץ הבחורים שהצטרפו אליו לייסוד הישיבה שיגיעו עוד כמה עשרות תלמידים. כיום ישיבת ליקוויד היא מבצר אדיר של תורה, ומונה כ2,000- תלמידים.

לצד הפריחה המשמעותית שהתרחשה בעולם הישיבות, בציבור הדתי לאומי מקוננת תחושה שגל השגשוג עבר, ושוב ישנה נסיגה מסוימת, אובדן דרך ואובדן אמונה. כדי לעמוד על נקודות אלו, שומה עלינו לנסות ולהגדיר את האתגרים והמטרות העומדות בפני הישיבות, מתוך התייחסות למציאות העכשווית.

תפקיד הישיבה

האם תפקיד הישיבה השתנה מאז שר' חיים מוולוז'ין הקים את ישיבתו? לכאורה, נראה שאכן כך הדבר. ב200- השנים האחרונות עברו על העולם תמורות ושינויים בכל תחום אפשרי: החל מההתפתחות הטכנולוגית האדירה וכלה בשינויים חברתיים ורוחניים שהתרחשו בשתי המאות הללו. גם מקומו של עם ישראל לא נפקד משינויים אלו, ואין כלל אפשרות להשוות את מצבו של עם ישראל ברוסיה בתחילת המאה ה19-, למצבו, ריבון בארצו, כיום. יהיה זה תמוה ביותר לטעון שדווקא עולם הישיבות, בשונה מכל העולם שמסביב לו, נותר ללא שינוי. אף על פי כן, נראה שברובד הבסיסי - אכן תפקידה של הישיבה לא השתנה מאז הקמתה של אם הישיבות.

כדי להבהיר זאת, ננסה לעמוד על תפקידיה של הישיבה, כפי שר' חיים מווולז'ין מתאר אותם, ונבחן האם אכן נותרו יעדים אלו רלוונטיים כשהיו.

תפקידה הראשון של הישיבה הוא חינוך הלומדים בה, כפי שמציין ר' חיים מוולוז'ין -

עם בני ישראל רעבים גם צמאים, נפשם חשקה בתורת ה' לילך מחיל אל חיל לשמוע דבר ה' זו הלכה.

יתר על כן -

כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק - עליו הכתוב אומר 'כי דבר ה' בזה'... וכן מנה הר"ר חיים ויטאל... בין מדריגות התחתוניות, שאעפ"י שיש בידם כל המעשים טובים אין להם חלק לעוה"ב, אם אפשר להם לעסוק בתורה ואינו עוסק. אוי לנו מיום הדין על ביטולה של תורה.

הישיבה היא מוסד שבו אמור האדם לבנות את עולמו הרוחני ולעצב את זהותו כאדם מישראל. מאז הקמתה של ישיבת וולוז'ין נוסף עוד רובד לתפקיד זה של הישיבה, שכן כיום החשש לזהותו היהודית-דתית של הבא בשערי הישיבה חמור בהרבה מהחשש שעמד בפני ר' חיים מוולוז'ין. גילאי הלימוד בישיבה השתנו מאז - לשיעור א' בטעלז נכנסו הבחורים בגיל 14 - ולכן גם מוקד הלימוד עבר מצבירת ידע בסיסי להעמקה ועיון; אך מטרתה המרכזית של הישיבה נותרה כשהיתה. אחת ממטרותיו של ר' חיים בייסוד הישיבה היתה להשיג את היתרונות הלימודיים החינוכיים של הריכוזיות: ריכוז גדול של תלמידים מכל רחבי העולם, וריכוז של הר"מים הגדולים ביותר ממרחבי העולם היהודי.

מעבר לתפקיד החינוכי הפשוט של הישיבה, נועדה הישיבה שהקים ר' חיים למטרה נוספת: לשרת את כנסת ישראל. דווקא הריכוזיות, שאיפיינה יותר מכל את ישיבתו של ר' חיים, מדגישה ביתר שאת את העובדה שהישיבה לא נועדה רק לצורך הפרט או הקהילה המצומצמת, אלא לצורך האומה כולה.

כתוצאה מהקמת הישיבה הריכוזית, יוצאת האומה נשכרת בשתי רמות במקביל: ראשית, עצם נוכחותו של מרכז תורני ותרבותי שעיני כל העם היהודי נשואות אליו תורמת לזיקתו של העם לתורה. מעבר לכך, הישיבה מכשירה את האנשים שעתידים לשמש בקודש ולשרת בהנהגה התורנית והרוחנית של האומה. כשם שהאוניברסיטה לא נועדה רק להכשיר רופאים, עורכי דין ואנשי מדע, אלא גם לחנך את ההנהגה התרבותית של העם - כך גם הישיבה אינה רק בית מדרש לרבנים אלא גם מוסד המכשיר את המאגר האנושי שיצאו ממנו אנשי הרוח והתורה של האומה.

מטרת הישיבה היא כפולה: ראשית - הכשרת הרבנים שיהיו מורי ופוסקי הדור הבא; ושנית - חינוך אנשי רוח שהתורה ויראת השמיים עומדות בראש מעייניהם, שייצאו ויעסקו בכל תחומי החיים כדי שיקרינו על סביבתם ויפיצו את ערכיהם בין היהודים כולם.

פרט לשני התפקידים שהזכרנו, יש לה לישיבה יעד נוסף, מופשט יותר: לשמר ולפתח את התורה. הישיבה לא קיימת רק למען תלמידיה ואומתה - אלא אף למען התורה עצמה. ר' חיים מוולוז'ין מעיד שהמתעוררים להקים את הישיבה היו אלו "אשר לבם דואג בקרבם, ונאנחים ונאנקים על התורה המשתכחת מישראל ואזלה ומדלדלה". במובן מסוים, התורה נמסרת מאב לבן ומאם לבתה, אך ברמה הלאומית - "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", ומשם ממשיכה התורה ועוברת בשרשרת אריסטוקרטית דרך גדולי התורה של כל דור ודור. הגמרא במגילה (כז, ע"א) מכנה את בית המדרש "בית גדול", ומסבירה שזהו "מקום שמגדלין בו תורה". בית המדרש לא נועד רק לשימור התורה - אלא אף לפיתוחה ולגידולה ו"אי אפשר לבית המדרש ללא חדוש" (חגיגה ג, ע"א). הישיבה מבטיחה הפריה הדדית ודיבוק חברים של אנשים שונים עם דעות שונות ושיטות לימוד שונות, ומתוך החוויה האינטלקטואלית של הלימוד המשותף נמצאת התורה מתגדלת, מתעצמת ומתרחבת. " 'חכמות בחוץ תרנה ברחבות תיתן קולה' - מהו ברחבות? במקום שמרחיבין לה. והיכן מרחיבין לה? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות" (תנחומא בחוקותי, ג').

תפקידה האחרון של הישיבה הוא במישור אחר לחלוטין: הישיבה, כביכול, נועדה לצורך הקב"ה. הדבר מתבטא הן בכוונת לימוד התורה, הנעשה לשם שמיים ולמענו ית', והן בתכלית הלימוד בישיבה - היהדות גורסת שעל כתפינו הדלות מוטלת המשימה לפעול למען הקב"ה. יעוד זה משפיע על כל מעשינו, אך במיוחד על קיומה, שמירתה והרמת קרנה של התורה, שהם יעדים מרכזיים ביותר בעבודת ה'. בצורה יפה ביותר מבטא זאת ר' חיים מוולוז'ין באיגרתו:

ובפרט מעת שגלינו מארצינו ואבדנו כל טוב, אין לנו שיור רק לימוד התורה, ואין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ואיך לא נבוש בראותינו כי תורת ה' נתונה בעפר ונשלך אמת ארצה, והקב"ה בוכה בכל יום ויום על עזבינו את תורתו ית"ש, אוי לו לבן המוריד דמעות לאביו בכל יום... כי הקב"ה בוכה בכל יום על כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.

תפקידה הרביעי של הישיבה הוא, איפוא, למלא את רצונו יתברך.

מעבר לארבעת תפקידי הישיבה שמנינו, הניף ר' חיים מוולוז'ין בהקימו את הישיבה דגל מרכזי אחד: "תורה לשמה". כאשר הוא עצמו בא לבאר את המושג הזה, הוא כותב:

עניין עסק התורה לשמה - האמת ברור כי לשמה אין פרושו דבקות, כמו שסוברים עתה רב העולם... אבל האמת, כי עניין 'לשמה' פירוש, לשם התורה... היינו, ליגע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול. (נפש-החיים ד', ב-ג)

גם אם נבין את משמעות הדגל שהניף ר' חיים בצורה שונה, פחות קיצונית מהצורה בה הוא עצמו הבין אותה, עדיין יש ל'תורה לשמה' משמעות חשובה ביותר בימינו.

חשיבותו של דגל ה'תורה לשמה' היא כפולה: ראשית, ברמה האישית - האדם אינו עוסק בתורה לצורך עצמו אלא לצורך התורה. מעבר להתמסרות המוחלטת למען האומה והציבור הבאה לידי ביטוי בהצהרה כזו, יש ערך עצמאי לחיפוש אחר האמת מבלי לחשוב על התוצאות. כל עיסוק בצרכי ציבור גורם לאדם, ברמה כזו או אחרת, להתרומם מעל לשיקוליו הפרגמטיים והאגוצנטריים ולהתמסר לערכיו; אך בהתמסרות לתורה לשמה, כמו גם בהתמסרות לאמנות לשמה או לשירה לשמה, יש עניין מעבר לזה שבצרכי ציבור אחרים - החיפוש אחר האמת מתוך מחויבות לאמת בשל היותה כזו.

מעבר לערך זה, הקיים, כאמור, בכל עיסוק בתחום רוחני לשם פיתוחו של אותו תחום, העיסוק בתורה לשמה מעניק לתורה מעמד של ערך עצמאי. כשם שהעיסוק ב"אמנות למען האמנות" במאה ה19- ביטא מערכת ערכים בה תפסה האמנות מקום מרכזי, מבטא העיסוק בתורה לשמה השקפה הרואה בתורה ערך עליון. עצם הדיבור על עיסוק בתורה לשמה מרומם את קרנה של תורה - התלמוד גדול מצד עצמו, ולא רק בשל כך שהוא מביא לידי מעשה. השקפה זו, שתפסה מקום מרכזי ביותר בהגותו של ר' חיים מוולוז'ין, חייבת להיות בתודעתנו. עלינו להטמיע בתוכנו את הידיעה שהעיסוק בתורה אינו זקוק לתוצאות והשלכות, וחשיבותו היא מצד עצמו, כאידיאל עצמאי.

 

בין וולוז'ין לאלון שבות

כפי שראינו, ב-200 השנים האחרונות לא חל שינוי של ממש בתפקידי הישיבה, ביעדיה או בדגל המרכזי שהיא מניפה. עם זאת, העתקת וולוז'ין לימינו בדיוק, היא מרשם בטוח לכישלון, וזאת בשל צורת היישום של הערכים הקבועים, שהשתנתה בשתי המאות האחרונות. במבט לאחור, הדבר המאפיין ביותר את מאתיים השנים האחרונות היא התמורה. מאתיים שנה לפני וולוז'ין נראה העולם היהודי פחות או יותר כמו שנראה בימי וולוז'ין, אך כלל אין מקום להשוות בין העולם היהודי של היום לעולם היהודי של לפני מאתיים שנה. בעקבות המהפכה הטכנולוגית השתנו גם מבנה החברה וערכיה, וכמובן עלינו לזכור שבזמנו של ר' חיים מוולוז'ין היו רוב רובם של בני העם היהודי שומרי תורה, האמנציפציה טרם התרחשה ועקבותיה של ההשכלה עוד לא נראו באופק. איש לא חלם אז על ריבונות יהודית בארץ ישראל או על מצב בו שלומי אמוני ישראל מהווים מיעוט בעם היהודי - שינויים שללא ספק השפיעו על העולם היהודי בכלל ועל הישיבות בפרט.

גם במצבם האישי של התלמידים חל שינוי עמוק במאתיים השנים האחרונות. יהדות פולין היתה ענייה, ויהדות ליטא היתה אף ענייה יותר, ובחורי הישיבות הגיעו ברובם מבתים עניים. אין כלל מקום להשוות בין המצב אז למצב כיום, כאשר החתך הסוציו-אקונומי של תלמידי ישיבות ההסדר אינו בין הנמוכים.

שינוי נוסף שהתרחש בשנים אלו הוא בתחום הקשר שבין הישיבה והעולם היהודי בכלל לעולם הסובב אותם, שכמעט ולא היה קיים אז. קשה לזכור שמות של מזרח-אירופאים מאותו הדור שהטביעו את חותמם על הספרות, האמנות או הפילוסופיה. בחברה המערב-אירופאית היה הציבור הלא-יהודי יעד שהיהודים שאפו להצטרף אליו, אך במזרח אירופה שלטה התחושה של "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", מול כל הבורות וחוסר התרבות שמסביב. נקודה יותר בעייתית היא חוסר הקשר שבין הישיבה של אז לבין שאר העולם היהודי. לא היה שום מגע בין ישיבת וולוז'ין ובין העיירה: לא היו בעלי בתים וולוז'יניים שבאו ללמוד בישיבה בסדרי צהרים, מעטים מבני וולוז'ין נכנסו אי פעם לאולם הישיבה כדי להתבונן בה, ומתי מעט מבחוריה של העיירה וולוז'ין למדו בישיבה שעל סף ביתם. בישיבות המוסר של אז בנו בכוונה חומות בין הישיבה ובין העולם החיצוני, כדי שהתלמידים יחיו בבידוד מוחלט.

הבידוד מהעולם החיצוני מביא אותנו להבדל מהותי נוסף בין הישיבות של היום ובין ישיבת וולוז'ין וחברותיה, ברמת החשיפה לעניינים חיצוניים. מתוך המציאות הישיבתית של היום, קשה לנו לתאר לעצמנו עד כמה היו הישיבות אז מבודדות ומרוכזות בתוך עצמן. הבחורים יצאו לביתם פעם בחצי שנה, והדרך ארכה להם שעות רבות או אפילו כמה ימים. גילאיהם הצעירים של התלמידים גרמו להם לתלות חברתית עמוקה בישיבה, והמרחק מהבית רק תרם לתלות זו. ביחס לתרבות הכללית המצב היה מסובך יותר. באופן כללי, התלמידים הגיעו ממקומות שבהם לא היה להם קשר עם התרבות הכללית, וכך נותרה הישיבה מנותקת מהעולם התרבותי החילוני שסבב אותה. במשך הזמן נפרצו בקעים בחומות ההסתגרות: ההשכלה התחילה לחלחל לתוך הישיבה והספרים האסורים עברו מפה לאוזן. הסגירות שאיפיינה את ישיבת וולוז'ין הייתה מוקד למאבקים לא פשוטים. גם הנצי"ב - שנתפס כיום כאדם פתוח וכאוהד נלהב לציונות - נאבק בחריפות כנגד קריאת עיתונים, וסגר את הישיבה כשכפו עליו להכניס אליה לימודי רוסית. הניכור לתרבות הכללית התגלה במשך הזמן כחרב פיפיות: אמנם אנשים לא שוטטו באינטרנט או צפו ב-MTV ויכלו לשקוע בעולם התורה, אך מאידך יחס זה הפך את התרבות למים גנובים ומתוקים, והחדיר תחושה של פחד וחרדה מהתמוטטות עולם בית המדרש, שפגמה בביטחונה העצמי ובחוסנה של הישיבה הגדולה והחזקה.

הדבר שאפיין יותר מכל את מבנה ישיבת וולוז'ין הוא הריכוזיות. כל עולמה הרוחני של אם הישיבות התמקד בבית המדרש - ללא כיתות, מעבדות או ספריות, ועובדה זו גרמה לתחושת עוצמה תורנית מיוחדת במינה, שהשפיעה אף על יוצרים חילוניים ששהו בישיבה (כדוגמת "אם יש את נפשך לדעת" של ביאליק). הריכוזיות התבטאה גם בתכני הלימוד, שסבבו מסביב לדף הגמרא בלבד. בזמנו של הנצי"ב כראש ישיבת וולוז'ין למדו שם גם חומש ותנ"ך, אך בניגוד לרוחב אופקיו ותחומי עיסוקיו הנרחבים של הנצי"ב, כמעט שלא עסקו שם במדרשים, במחשבה או במוסר. זכורני היטב את דברי מו"ר הרב יצחק הוטנר זצ"ל, אשר איפשר לתלמידיו במתיבתא ר' חיים ברלין ללמוד באוניברסיטה בערבים, שקבע בפסקנות מה אמור להיכלל בין כתלי הישיבה: "בישיבה צריך להיות כמו הקב"ה בשמיים: אין עוד מלבדו"; ובכך ביטא בצורה חדה את העוצמה הגלומה בתפיסה הריכוזית. כוחה של וולוז'ין ושל הישיבות החרדיות כיום טמון בהליכה במשעול צר באינטנסיביות אדירה. השוני בין הישיבות בדורינו ובין הישיבות דאז בולט בהקשר זה, והמציאות הסביבתית היום מחייבת הדגשים שונים והכנסת מרכיבים אחדים שלא היו קיימים בוולוז'ין.

מבחינת סדרי לימוד הגמרא בישיבה - בוולוז'ין נהוג היה להתחיל את לימודי הגמרא במסכת ברכות ולסיימם במסכת עוקצין, לפי הסדר. יכול היה בחור להגיע לוולוז'ין בסוף סדר נזיקין, ולעזוב לאחר הרבה שנים בסוף סדר מועד, מבלי לגעת כלל במסכתות שהפכו מאוחר יותר לנכסי צאן הברזל של הלימוד הישיבתי, מתחומי הנשים והנזיקין. בסלובודקה וטעלז עבר הדגש המסיבי למסכתות המקובלות כיום, מסדרי נשים ונזיקין, ובאופן כללי הלימוד שם היה דומה מאוד ללימוד בישיבות של ימינו. לפני שהגר"ח הגיע לוולוז'ין נטה האיזון בין הבקיאות והעיון לטובת הבקיאות - שוב בניגוד לסלבודקה וטעלז, ששמו את הדגש על הלימוד העיוני. באופן פרדוקסאלי, גם בישיבות ההסדר כיום יש דגש על הצד העיוני, למרות שאין לתלמידים תשתית בקיאותית. צורת לימוד זו נובעת בחלקה מכך שהבחור הממוצע רחוק כל כך מבקיאות שתקיף את הש"ס, שהוא מרגיש שאין טעם ליפול בין הכסאות ועדיף להשקיע בהקניית כלים עיוניים ובפיתוח זיקתו ללימוד התורה. בחלק, חומרת חוסר הבקיאות אמנם מוקהה על ידי המהפכה הטכנולוגית, שהפכה חומר שפעם הושג רק על ידי עמל השקעת שנים לנגיש תוך מספר דקות, ועם זאת - חוסר ההיקף מצער מאוד.

הריכוזיות בחומר הלימודים הורגשה במיוחד בחסרונם של לימודי מוסר ומחשבה בוולוז'ין ובטעלז. כשר' ישראל מסלנט ביקש להכניס לימודי מוסר לוולוז'ין כתריס בפני הפורענות, טען בפניו ר' חיים שלימודי המוסר הם כמו תרופה - אנשים חולים צריכים אותה, אבל בריאים - שעוסקים בהוויות אביי ורבא - אינם נזקקים לה. בהקשר זה יש לציין שישיבת סלובודקה שונה משאר הישיבות שהזכרנו ביחסה לתורת המוסר, והיא נוסדה מראש כישיבת מוסר. כיום ברור שדרוש שינוי בעניין זה. ר' חיים מוולוז'ין כותב שאדם שמרגיש שהלימוד מדכדך אותו צריך ללמוד מוסר, וסומך את דבריו על הגמרא בשבת (לא, ע"א), המדמה את יראת השמים לקב החומטין המעורב בכור החיטין, שהוא עיקר לימוד הגמרא. ר' חיים מוולוז'ין ממשיך ומחשב מהו היחס הרצוי לפי הגמרא בין יראת שמים והלימוד: "והוא ערך חלק ק"פ, ולערך בט"ו שעות תורה די בה' מינוטין יראה" (לקוטי-מאמרים י"ט).

סביר להניח שכבר בזמנו של ר' חיים שיעור קטן כל כך של לימודי מוסר לא הספיק לרבים מהתלמידים, וכיום ודאי שיש לעדכנו. ראשית, נראה שלשם בניית אישיות שלימה אין די ביחס המצומצם של הגמרא בשבת. תוכנית לימוד אידיאלית - גם בוולוז'ין או בטעלז - צריכה להקדיש הרבה יותר זמן ומאמצים להתמודדות עם בעיות רוחניות קיומיות. התפיסה המודרנית דומה יותר לתפיסתם של אנשי תנועת המוסר דאז, לפיה כדי לבנות אישיות מאוזנת של עבודת ה' יש צורך גם בלימודי מחשבה ויראת שמים. מעבר לשוני במחשבת החינוך, נראה שגם התנאים הסביבתיים דהיום מחייבים הקדשת יותר זמן ללימודי מוסר ומחשבה. גם אם הערך של תורה לשמה נותר גם כיום הערך המרכזי בישיבה, והפן המרכזי בלימוד הוא העיסוק בגמרא בדיוק כמו לפני מאתיים שנה, הרי שכיום יעד הלימוד השתנה, והוא לחנך אדם לפן הדתי של עבודת ה'. ברור שכך הדבר ביחס לישיבות תיכוניות - שמטרתן היא לחנך ליראת שמים, כדי שהתלמידים יהיו שומרי שבת כשיצאו מהן - אך גם בישיבה, אליה נכנסים בגיל מבוגר יותר ועם רמה יסודית של יראת שמים, יש מקום לשימת דגש על הפנמת ערכי הישיבה. גם אם אין צורך לעסוק במלחמה נגד החילון - שהרי הצלחותיהן של ישיבות ההסדר במלחמה זו אינן נופלות מול וולוז'ין ושל טעלז - יש מקום לחינוך להעמקה בפן הדתי של עבודת ה': הפנמת ערכיהם של הישיבה ושל הציבור שמאחוריה, הזהירות והזריזות בקיום מצוות ואהבת התורה - שהיא חשובה לנו יותר מידיעתה. לו נאלצנו לבחור בין מציאות שאנשים ייצאו מהישיבה עם התלהבות תורנית ורצון לפתוח גמרא ובין מצב בו אנשים יצאו לעולם הכללי עם ידע נרחב וכושר לימוד אבל עם זיקה פושרת - אין צל של ספק מה צריכה להיות הבחירה. במידה מסוימת, כיוון שכיום הפנמת ערכים אלו אינה מתבצעת ע"י הבית שממנו מגיעים הבחורים או בתרבות שאליה הם מחויבים - קיים צורך להתמקד בהפנמתם מעל ומעבר למה שנצרך בוולוז'ין או בסלובודקה.

לאור הבעיות שהזכרנו, ישנם כיום מחנכים וראשי ישיבות המצדדים בנטישת לימוד הגמרא בצורה שבה למדו אותה בוולוז'ין ובחיפוש פטנטים חדשים - בבחינת "חנך לנער על פי דרכו", לפי פירושם של אותם הראשונים המסבירים שהכוונה לנטיות לבו של הנער, ולא לדרך הטובה לו מבחינה אובייקטיבית. אני אינני נמנה, כידוע, עם אלו המוכנים לוותר ולהוריד את הרף. מדורי דורות אנו מאמינים שהעיסוק בהוויות אביי ורבא והדביקות בתורה היא הדרך הרצויה להשריש אהבת תורה, ולא בנקל נוותר על אמונתינו זו. אך באשר לצורך במודעות לצרכים רוחניים תוססים ולהשקעה בהחדרתם - לזה ודאי שיש להסכים.

הבדל בולט נוסף בין המציאות כיום למציאות בוולוז'ין הוא ברמת הקשר עם העולם החיצוני. קשה לנו לתאר עד כמה היתה ישיבת וולוז'ין מנותקת מסביבתה, ואפילו הישיבה החרדית המבודדת ביותר כיום מחוברת לסביבתה לאין ערוך יותר מהנורמה אז.

כמו כן (ואולי יש גם קשר), מן הראוי לציין כי הישיבות שבהם אנו דנים היו ישיבות אליטיסטיות, שלא דאגו לאלו שהסטנדרטים הגבוהים שהציבו לא התאימו להם. בראשית דרכן של הישיבות, מי שנשר מהישיבה היה עובר לעיסוק בתחומים אחרים, ולכן רק בהמשך - כאשר נוצרה סכנה שהעוזבים יתנתקו גם מהיהדות - החלו הישיבות לדאוג גם לחלשים יותר. גם תוכניות הלימודים והשיעורים הותאמו לרמה הגבוהה ביותר של התלמידים, מבלי להתחשב בכך שחלק גדול מהם אינו יכול לעמוד בהם. כיום המצב שונה, והמודעות ותשומת הלב לאלו שאינם נמנים על העילית הלימודית גבוהה בהרבה.

ביטוי נוסף לאליטיזם היה המבנה החברתי בישיבה, שכלל לעיתים יחס קרוב להתעללות בין בחורים מבוגרים לצעירים מהם. עד עכשיו אני זוכר כיום אתמול את היום בו הייתי נער בן שלוש עשרה במחנה הישיבה בה למדתי, ובחור מבוגר הגיע לשולחן הפינג-פונג ותפס את מקומי כשהיה תורי לשחק, רק בגלל שהוא היה מבוגר ממני. כיום המבנה החברתי בישיבה דמוקרטי יותר, למרבה המזל, אם כי ייתכן שהתרחקנו יתר על המידה לכיוון ההפוך, ואין די כבוד לבחורים שמשקיעים ועמלים שנים רבות בתורה.

בין ליטא למדינת ישראל

עד עתה דנו בישיבת וולוז'ין כדגם כללי לעולם הישיבות, וציינו כי אמנם ישנן וצריכות להיות נקודות דמיון רבות בין ישיבת וולוז'ין ובין ישיבות ההסדר, אך יש ביניהן גם מספר הבדלים. ברם, לא ניתן לבחון את הלימוד בישיבות ההסדר - גם במנותק מהשירות הצבאי - מבלי להתייחס למציאות החברתית בארץ. באיגרתו כותב ר' חיים מוולוז'ין, כי "בפרט מעת שגלינו מארצינו ואבדנו כל טוב, אין לנו שיור רק לימוד התורה, ואין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". ברור שהוא מכיר בכך שבהיעדר ערכים לאומיים-רוחניים אחרים - "אין לנו שיור רק התורה הזאת". ברוך ה', המציאות היהודית החדשה בימינו משנה גם את מצבינו ותפקידינו כחובשי בית המדרש.

אמנם יעדיה המרכזיים של הישיבה - אותן ארבע מטרות העל שמנינו - נותרו כשהיו, אך לאור השינויים החברתיים-מדיניים חלה התפתחות חשובה במשמעות הלימוד. ראשית, אחת הנקודות בהן קיים הבדל בולט בין התודעה החרדית ובין התודעה הדתית-לאומית היא הזיקה להיסטוריה. בציבור שלנו קיימת מודעות רבה יותר לתהליכים היסטוריים, להצבת יעדים היסטוריים ולמשמעות המציאות ההיסטורית שאנו חיים בתוכה. בציבור החרדי, לעומת זאת, משודרת תחושה שמבחינת יעדיו של האדם ומה שעליו לעשות אין נפקא מינה רבתי לשאלה אם הוא חי בבבל של המאה השלישית, בפולין של המאה השש-עשרה, או בליטא של המאה העשרים. אנו רואים את הדברים בצורה שונה, ומייחסים מטלות ויעדים שונים למציאויות שונות - וודאי שלמעבר מהגלות לארץ ישראל הריבונית והמתחדשת יש חשיבות גם ביחס לתכני הלימוד בישיבה. אם את הישיבות המזרח-אירופאיות - בין אם וולוז'ין או סלובודקה - איפיין דגש מסיבי על פיתוח הפרט ועל ההתקדמות האישית, הרי שכיום יש מודעות רבה ביותר למשימות לאומיות, להתמודדות עם הפן ההיסטורי, ולדחיפה למטא-היסטורי. במידה מסויימת התפתחות זו היא פרי התחושה שהדבר מצוי בהישג יד: בניגוד לבחור בוולוז'ין, שלא יכול היה לפעול ברמה הלאומית גם אילו רצה, במציאות הקיימת ישנה מודעות פוליטית ותחושה שאפשר להתארגן ולהשפיע. ודאי שהדבר נכון כאן בארץ, אך גם בארצות הברית, שהיא מדינה דמוקרטית, בניגוד לרוסיה של ניקולאי או אלכסנדר, יש לבחור ממוצע אפשרויות השפעה רבות.

בעקבות המציאות החדשה והמשימות החדשות המוטלות על תלמידי הישיבות, התווספה כיום משימה חשובה לישיבה - לחנך לאיזון בין הפרט ובין הכלל. לעיתים נוהגים בישיבות שלנו להפריז בכיוון ההפוך מכיוונן של הישיבות הקלאסיות, ולהזניח את בניית האישיות הרוחנית הפרטית מתוך העמל למען הכלל. המשימה העומדת כיום לפתחנו היא כפולה: ראשית, ליצור ולהפנים את התודעה שהפריחה הלימודית- תורנית היא חלק מהצמיחה הרוחנית, ואי אפשר לפצל ביניהם; ובמקביל, לפתח את תחושת האחריות הקולקטיבית, שאף היא צריכה להיות חלק מהתפתחותו האישית של תלמיד הישיבה.

מעבר לעצם המודעות לאחריות הלאומית, יש כיום גם מקום לעודד אנשים לבנות את חייהם ולבחור את משלח ידיהם בהתאם לאחריות זו. למשימה זו ישנם שני היבטים: האחד, התקף בכל עת ובכל מקום - לעודד אנשים לקבל על עצמם משימות ולפנות לכיווני חיים שבהם האינטרס האישי אינו הבלעדי ואולי אף לא הדומיננטי; והשני - עלינו להכיר במצבנו בארץ כיום יותר מבעבר במשמעותם של הכיוונים האחרים, שאינם במסגרת התורנית. כל העוסק בתחומים שיש בהם תרומה משמעותית - בין אם זה תעשייה, חקלאות, מדע או טכנולוגיה - צריך לראות את עצמו כעוסק ביישובו של העולם היהודי המיוחד שבארץ-ישראל, ואין מקום להשוותו למי שעזב את ישיבת וולוז'ין כדי לעסוק בחכירת יערות או במקצוע אחר מעין זה.

אמנם ברמה האישית קיים הבדל מהותי בין העיסוק בתחומים שהזכרנו ובין העיסוק בתחומים שבמהותם הם תחומי רוח וחסד, כמו חינוך או רפואה, ולא בכדי מעודדת הישיבה את בוגריה לפנות למקצועות אלו, השזורים בהתמודדות יומיומית עם אתגרים ערכיים; אך בכל אופן קיים הבדל משמעותי בין העיסוקים ה"רגילים" בוולוז'ין ובין אותם עיסוקים כיום בארץ, ובמקביל בין העבודה בארץ ובין אותה עבודה בבולטימור או בניו-יורק.

לסיכום, ניתן לומר שהיעדים המרכזיים של עולם הישיבות נותרו כשהיו, אם כי בפרטיהם חלו שינויים משמעותיים. המשימה שעומדת לנגד עינינו היא להישאר נאמנים, בעומק ובעוצמה, לאותם דגלים שהניפה בשעתה ישיבת וולוז'ין, ולדעת להניף דגלים נוספים, שהיו חשובים בשעתם וחשובים כיום שבעתיים. דווקא בישיבות ההסדר, המניפות אידיאולוגית יותר מדגל אחד, צפוי היה שמידת ההתמסרות והדבקות במשימה תהיה מעל ומעבר לרמה שהסתפקו בה בוולוז'ין, אך לצערנו, נראה שהמצב כיום אינו כן, ולמרות ריבוי המשימות והרחבת האופקים - ההתמדה, ההשקעה, העמל והיגיעה אינם ברמה המתבקשת. חשוב לעמוד על כך שגם היום, כמו בוולוז'ין, עיקר המשימה מוטל על התלמידים, ותפקידה של הישיבה אינו אלא להציב את האתגר, לכוון ולדרבן אותם, וכן לתת להם כלים, ידע והדרכה כדי שיצליחו לעמוד במשימות העומדות בפניהם. אסור לתלמידים לשכוח שהכדור נתון בידיהם, והישיבה, מצידה, צריכה לזכור שמשימתה היא לסייע להם: להלהיב את הלבבות, לחנך להשקעה ולהתמדה ולהתפלל להצלחה.

 

---