04: ביקורת המקרא והאמונה בתורה מן השמים

  • הרב מרדכי ברויאר

ביקורת המקרא והאמונה בתורה מן השמים / הרב מרדכי ברויאר[1]

כבר עברו למעלה מארבעים שנה, מאז פרסמתי את מאמרי הראשון על ביקורת המקרא (דעות יא). בשעתו עורר המאמר הזה התנגדות רבה בין רוב שלומי אמוני ישראל, והתנגדות זו בעינה עומדת למרות המאמרים והספרים שפרסמתי על נושא זה בעשרות השנים שעברו מאז. אולם, רוב ההסתייגויות משיטתי הובעו רק בשיחות שבעל פה או בשתיקה שאינה כהודאה. כנגד זה לא נמצא אדם, שינמק את התנגדותו במאמר ערוך כהלכה, שיסביר לפחות את עקרונות שיטתו וישיב על דבריי דבר דבור על אופניו.

יוצא מכלל זה רק מאמרו של הרב משה ליכטנשטיין שנתפרסם עתה בדף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון בצה"ל, גיליון מספר 851. מאמר זה אכן מתייחס לדבריי ומנמק את הסתייגויותיו בנימוקים הגיוניים היכולים להתקבל על הדעת. ומעלה יתרה למאמר הזה שהוא כתוב בצורה הגונה ותרבותית, וכדרכם של תלמידי חכמים הוא חולק כבוד גם לדעת מתנגדיו. משום כך אין אני פטור מלהתייחס לדבריו – לדחות או לקבל לפי מיטב הבנתי. ואם יהיו דברים, שבהם אראה את עצמי נאלץ לדחות את דבריו של הכותב הנכבד, הרי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואם שגיתי – אתי תלון משוגתי.

אומר תחילה: רוב הדברים הכתובים במאמר הזה הם עניינים התלויים בסברה, והדעות יכולות להיות חלוקות בהם. יוצא מכללם רק ענין אחד, שבו נראה לי דרך ודאי, שדברי הרב משה ליכטנשטיין אינם מדוייקים. כוונתי למה שכתב בתחילת המאמר, שיש שלוש דרכים תיאורטיות לטפל בסתירה שבין אמונה למדע בענין בריאת העולם:

א. לדחות ח"ו את התיאור בספר בראשית כלא-נכון.

ב. לדחות את התפיסה המדעית כלא-נכונה.

ג. לתת פרשנות לכתובים שתאפשר להם להסתדר עם התיזה המדעית (כגון, שהימים הנזכרים בספר בראשית הם תקופות).

לעניות דעתי, כל שלוש הדרכים האלה אינן דרכים; אך בענין זה הדעות יכולות להיות חלוקות. כנגד זה אין שום ספק, שמלבד שלוש הדרכים האלה קיימת עוד דרך רביעית ליישוב הסתירה שבין אמונה למדע בענין זה. דרך זו נתגלתה על ידי דודי הגדול, ד"ר יצחק ברויאר ז"ל, בספרו "העולם כבריאה וכטבע", עמ' 52-54, והיא מיוחסת היום בטעות לאדמו"ר האחרון של חב"ד, שעמד עליה עשרות שנים לאחר מכן. לשיטה זו אין כל סתירה בין אמונה למדע בענין זה, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. הדין עם המדע, האומר שחוקי הטבע מוכיחים, שהעולם היה יכול להתהוות ולהתפתח רק במשך מיליוני שנים. אולם כל הדברים האלה מושתתים על ההנחה, שחוקי הטבע היו קיימים מאז ומתמיד, והעולם התהווה מאליו על פי חוקי הטבע. ואילו התורה חולקת בפירוש על ההנחה הזאת, והיא אומרת שהעולם לא התהווה מאליו בדרך הטבע, אלא הוא נברא במאמר פיו של ה' בלא כל כפיפות לחוקי הטבע. והקב"ה יכול, כמובן, לברוא עולם ומלואו במשך ששה ימים; ובדין אמרו חכמים שהוא היה יכול לברוא את העולם גם במאמר אחד וברגע כמימריה – ומי יאמר לו מה תעשה !

ודודי הוסיף על כך בספרו 'הכוזרי החדש', עמ' 329, שזו היא בדיוק השיטה שבה עלינו לטפל גם בסתירה שבין מדע המקרא ובין האמונה בתורה מן השמים. לדעתו, אפשר בהחלט, שהדין עם החוקרים, שהתורה הכוללת סתירות רבות והכתובה בסגנונות שונים לא יכלה כלל להיכתב על ידי אדם אחד; אלא על כורחנו אנחנו אומרים, שהיא נכתבה בידי מחברים אחדים, החולקים זה על זה באמונותיהם ובמסורותיהם ושונים זה מזה בסגנונות כתיבתם. אולם, כל ההוכחות של החוקרים מושתתות על ההנחה שהתורה נכתבה בידי אדם על פי החוקים הרגילים של היצירות הספרותיות. אך אמונת ישראל חולקת בפירוש על ההנחה הזאת, והיא אומרת, שהתורה לא נכתבה כלל בידי אדם, אלא היא נכתבה בידי ה' באש שחורה על גבי אש לבנה, והיא נמסרה אחר כך למשה בסיני כספר הכתוב בדיו על גוויל. והקב"ה יכול, כמובן, גם לכתוב ספר הכולל סתירות רבות והכתוב בסגנונות שונים – ומי יאמר לו מה תעשה.

משום כך, כאשר עמדתי לראשונה על תגליות ביקורת המקרא – בשנות השלושים לחיי – לא הוטרדתי אפילו לרגע אחד מן הסתירה כביכול לאמונה בתורה מן השמים. שכן חזקה היתה בלבי אותה אמונה יהודית פשוטה, שהתורה נכתבה בידי ה'; ולא הבנתי אז, ועד היום הזה אינני מבין, איך ביקורת המקרא יכולה לטעון שכתיבת התורה היא למעלה מכוחו של ה'. מי שברא שמים וארץ, את הים ואת כל אשר בם, נבצר ממנו לכתוב ספר הכולל סתירות והכתוב בסגנונות שונים! יפה אמר בענין זה דודי הגדול: היחס שבין ביקורת המקרא ובין הכפירה בתורה מן השמים הוא בדיוק הפוך מזה המקובל בציבור. כי לא ביקורת המקרא מביאה לידי כפירה, אלא הכפירה מביאה לידי ביקורת המקרא. מי שמניח מראש, שהתורה נכתבה בידי אדם, יכול להוכיח על ידי ביקורת המקרא, שלא אדם אחד כתב את התורה, אלא מחברים אחדים עסקו בחיבורה. אך מי שאמונת ישראל מאוששת בלבו, והוא יודע שהתורה נכתבה בידי ה', ביקורת המקרא איננה אומרת לו כלום.

אולם אף על פי שאלה הם דברים נכונים וישרים, ואין כל אפשרות לחלוק עליהם, עדיין הם טעונים השלמה. שהרי על כל פנים ביקורת המקרא הוכיחה, שאילו נכתבה התורה בידי אדם היא היתה יכולה להיכתב רק בידי מחברים אחדים. עובדה זו עדיין טעונה הסבר. אך זו איננה שאלה הנוגעת לאמונות ודעות, אלא זוהי שאלה של פרשנות גרידא. כל מי שמבקש להבין את התורה על פי דרך הפשט צריך להסביר, מה ראה נותן התורה לכלול בתורתו סתירות רבות ולערוך אותה בסגנונות שונים, עד שהיא נראית למי שכופר בתורה מן השמים כאילו נכתבה בידי מחברים שונים. מדוע לא מסר למשה בסיני ספר אחיד, שאין בו לא סתירות של תוכן ולא הבדלים של סגנון. שאילו עשה כן היו גם הכופרים בתורה מן השמים יכולים להאמין שהתורה נכתבה בידי אדם אחד. ואף על פי שלענין האמונה בתורה מן השמים, אין שום נפקא מינה בכך, אם התורה נכתבה בידי אדם אחד או בידי מחברים אחדים, הרי יש חשיבות לשאלה הזאת דוקא למי שמאמין בתורה מן השמים. אם אדם זה מתעניין במקרה בפשוטו של המקרא, עליו למצוא הסבר לשאלה הפרשנית: מה ראה נותן התורה למסור למשה ספר, הנראה – למי שכופר בתורה מן השמים – כספר שנכתב בידי מחברים שונים. לבירור השאלה הזאת הקדשתי שני ספרים בעלי שני כרכים כל אחד. בספרים אלה לא עסקתי כלל באמונות ודעות כפי שהן מנוסחות בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, הכוללים בין השאר גם את האמונה בתורה מן השמים, אלא עסקתי שם בפרשנות בלבד – ובייחוד בשאלה הפרשנית שהזכרתי כאן. כל פרק של הספרים האלה דן בפרשה אחת של התורה. תחילה עמדתי על הסתירות ועל הבדלי הסגנון שבאותה פרשה היוצרים את הרושם – למי שכופר בתורה מן השמים – שהפרשה הזאת נכתבה בידי מחברים שונים. אחר כך ניסיתי להסביר מה ראה נותן התורה על ככה ומה הגיע אלינו בזה. ניסיתי להוכיח, שדוקא הרושם הזה הנוצר אצל מי שכופר בתורה מן השמים הוא הדבר שנותן התורה ביקש להשיג. אילו מסר לנו ספר אחיד, היכול גם להיכתב בידי אדם אחד, היה הספר הזה מתאים לעולמם של תינוקות המסוגלים לראות בכל ענין רק אמת אחת בלבד. אך לא זה היה רצונו של נותן התורה. הוא ביקש למסור לנו ספר המתאים לעולמם של מבוגרים, היודעים שיש בכל נושא בחינות שונות וגם אמיתות סותרות, שכל אחת מהן היא אמת, אך אין זו אלא אמת חלקית, חד-צדדית, ורק צירוף כל האמיתות האלה מבטא את האמת לאמיתה, רק היא אמיתה של תורה. וכל הדברים האלה נתבארו באר היטב על ידי מהר"ל מפראג בספר באר הגולה, הבאר הראשון.

לא לי לשפוט, אם הצלחתי במשימה הזאת. אך מכלל דבריו של הרב משה ליכטנשטיין אני מבין, שהוא אכן חולק עליי בכל הפירושים שהצעתי או לפחות ברובם ככולם. אך לפי זה הייתי מצפה, שהוא יקח לפחות פרק אחד מהספרים שכתבתי ויוכיח בכוח ההיגיון הפרשני, היכן שגיתי ומה היא הטעות. כגון שיוכיח, שהסתירות שעמדתי עליהן אינן סתירות והבדלי הסגנון הם מדומים. או לחילופין שיוכיח שהסתירות וההבדלים אמנם קיימים, ואף על פי כן דבריי הם בטלים ומבוטלים; שכן למרות כל ההבדלים האלה יכול גם מי שכופר בתורה מן השמים לחשוב, שהתורה נכתבה בידי אדם אחד, המסוגל לראות רק אמת אחת בלבד. או לחילופין שיסכים עמי שאדם אחד לא היה מסוגל לכתוב את הפרשה הזאת, אך האמיתות הסותרות שמצאתי באותה פרשה אינן האמיתות שנותן התורה נתכוון אליהן, אלא יש להעמיד במקומן אמיתות אחרות. אך הרב משה ליכטנשטיין לא עשה דבר מכל אלה. הוא לא עסק כלל בפרשנות, שרק היא המעניינת אותי ורק בה עסקתי בספרים האלה; ובמקום זה עסק באמונות ודעות. והואיל והוא סבור, כנראה, שביקורת המקרא סותרת את האמונה בתורה מן השמים, הרי הוא מוכיח באריכות, שכל התיאוריות המדעיות אינן אלא היפותזות, ונוסף על כך גם מבוססות על הנחות מיטאפיזיות מוטעות. ומכלל דבריו אני שומע, שאילו אכן התיאוריות המדעיות היו איתנות, ולא היפותיזות בעלמא, ואילו אכן היו מבוססות על הנחות מיטאפיזיות נכונות, היה הדין עם אנשי המדע, שהתורה לא יכלה בשום פנים להיכתב בידי אדם אחד ומכאן, שגם הקב"ה בכבודו ובעצמו לא היה יכול לכתוב את התורה. שאם לא היה סבור כן, לשם מה טרח להוכיח את אפסותן של התיאוריות המדעיות, שמקומן לא יכירן בין כותלי בית המדרש? מה לרופאים בבית ה' ומה למדענים באהלה של תורה?

נמצא, שגם אם אקבל – ואין לי כל סיבה שלא לקבל – את כל דבריו הבהירים והנכונים של הרב משה ליכטנשטיין, הרי כולם הם בגדר "טענו בחיטין והשיב לו בשעורים". אני עסקתי בפרשנות, ועל כך לא השיב לי הרב משה ליכטנשטיין דבר ולא חצי דבר; ואילו הוא השיב לי בסתירת דברי כפירה, שמעולם לא עסקתי בהם, ואשר גם אלמלא דבריו כולם בטלים ומבוטלים, ואין בהם ממש כלל ועיקר.

לסיום אביא כאן עוד שלושה דברים שהרב משה ליכטנשטיין טען כנגדי במאמרו, ואדון בהם כסדרם במאמר.

בראש עמ' 5 הוא מזכיר את מאמרי ב'מגדים' ב, הדן בדעתו של בעל 'שאגת אריה' על הסתירות הרבות המצויות בדברי הימים ובעזרא. סתירות אלה מוכיחות – לדעת בעל 'שאגת אריה' – שעזרא הסופר לא כתב בעצמו את הספרים האלה, אלא רק ערך אותם מתוך המקורות שלפניו. ועל כך הוספתי, שבשיטה זו היה אפשר גם להוכיח, שהתורה לא נתחברה על ידי מחבר אחד, אלא נתלקטה בידי עורך מתוך מקורות שונים. אף על פי כן לא הסיק בעל 'שאגת אריה' את המסקנה הזאת מתוך דברי עצמו. והבדל זה – כך טענתי שם – יכול להיות תלוי רק בהבדל התהומי שבין דברי הימים ובין ספר התורה. דברי הימים נכתב ברוח הקודש בידי אדם ילוד אשה; ושום אדם איננו יכול לכתוב בספרו דברים הסותרים זה את זה. ואילו התורה נכתבה בידי ה'; וה' יכול לכתוב בספר אחד דברים, הנראים לשכל האנושי כסותרים זה את זה. ועל כך השיב לי הרב משה ליכטנשטיין תשובה המסתירה רק בקושי את התרעומת שדבריי עוררו בלבו. ואלה הם דבריו:

"מאמרו של הרב ברויאר נכשל... כישלון חרוץ. הניסיון לקשר בין ה'שאגת אריה' לבין תיזה הבאה לעקור את כל היקר והקדוש לנו, ולשים את ה'שאגת אריה' עם וולהאוזן בספינה אחת הינו מופרך מן היסוד. וכי למישהו יש ספק, מה היתה תגובתו של אותו קדוש אם היה מתוודע לתיאוריה שיש לקרוא עליה קריעה מדין ספר תורה שנשרף?! גם אם ה'שאגת אריה' הציע הצעה הקרובה לממצאי ביקורת המקרא, אין זו אלא קרבה פרשנית נקודתית ולא זהות בגישה..."

אינני מצליח להבין אף מילה. הלא דברים אלה של הרב משה ליכטנשטיין הם חזרה מדוייקת ומוצלחת מאד של מה שגם אני כתבתי. ואני מסכים, כמובן לדברים האלה, בין שהם פרי עטי ובין שהם פרי עטם של אחרים. אבל איך אפשר להתקיף אותי בדברים שאני בעצמי כתבתי, וגם הרב משה ליכטנשטיין הסכים להם!

בסוף עמ' 5 מצטט הרב ליכטשנטיין דברים שכתבתי בספר 'פרקי בראשית' ואלו הם: "המשכו של פסוק ג איננו יכול להיות פסוק ד... ומכאן, שהמשכו של פסוק ד הוא פסוק טו". ועל כך הוא אומר ש'זה כבר קשה לקבל'. אך אין הוא מביא כל ראיה לדבריו.

זכורני, שפעם ישבנו במחיצתו של הרב אלימלך בר שאול זצ"ל, ושאלנו אותו, מה היא הגישה הנכונה ללימוד תורה שבכתב. ועל כך הוא השיב תשובה נחרצת וחד משמעית: תפרש את התורה כמיטב הבנתך ובכל שיטה הנראית לך נכונה – ובלבד שנקודת המוצא שלך היא האמונה השלמה בתורה מן השמים. הרב משה ליכטנשטיין חולק, כנראה, על הדברים האלה, ולדעתו יש עוד עקרונות המגבילים את חירותו של הלומד והפרשן. אך אני אינני מכיר את העקרונות האלה, ואינני מוכן לקבל אותם. קל וחומר הדברים אמורים, כאשר אין מובאת להם שום ראיה לא מן התורה שבכתב ולא מן התורה שבעל פה ולא מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים.

בעמ' 7 דן הרב משה ליכטנשטיין ב"נתק החריף למדי הנוצר אצל חסידי ביקורת המקרא בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב". הואיל וכבר יצא שמי בעולם כאחד מ"חסידי ביקורת המקרא", אני רשאי אולי להניח שהדברים מכוונים גם כלפיי. ועל כל פנים במידה שהדברים מכוונים אליי, הרי האמת היא בדיוק הפוכה.

לדעתי, רוב הסתירות שבין תורה שבעל פה ובין פשוטו של המקרא ניתנות להתיישב רק באמצעות ביקורת המקרא. ואביא לכך שלוש דוגמות:

1. כל דיני אמה עבריה כפי שהם כתובים בתלמוד וברמב"ם עומדים בסתירה חריפה למה שמפורש בתורה שבכתב. דבר זה ידוע לכל מי שלומד את פרשת משפטים כפשוטה, ואין צורך להאריך בו כאן. אולם יש גם קושיה חמורה מאד שאיננה ענין לתורה שבכתב, אלא כולה בתחום תורה שבעל פה. כידוע, אם אדם קידש את הבת בתקופת האמהות, ואחר כך היא נתייעדה על ידי האדון, הרי הקידושין בטלים למפרע (כך לפי השיטה שנתקבלה להלכה, שמעות ראשונות לקידושין ניתנו). אולם ר' איסר זלמן מלצר מוכיח בספר 'אבן האזל', הלכות עבדים, שאם אדם בא עליה באותה תקופה, אין הוא חייב חטאת, ור' איסר זלמן מלצר מתקשה מאד להסביר את המעמד המשונה הזה שאין לו דוגמה בכל התורה כולה: אשה הנחשבת אשת איש לענין תפיסת קידושין, ואיננה נחשבת אשת איש לחייב את בועלה. וכמדומה אני שהוא עצמו מודה, שאין בידיו תשובה משביעה רצון לקושיה זו.

והנה במאמרי על אמה עבריה (מגדים טז) דנתי בכל השאלות האלה, ובעזרת ביקורת המקרא ותורת ה"בחינות" עלה בידי – לא רק ליישב את הסתירות שבין תורה שבעל פה לתורה שבכתב בפרשה זו – אלא זכיתי בע"ה גם לתרץ את קושייתו החמורה של בעל 'אבן האזל'. אודה ולא אבוש, שמאמר זה הסב לי קורת רוח רבה. ואם אנקוט לשון גוזמה אעז ואומר, שאם לא באה ביקורת המקרא אלא לשם התגלית הזאת, הרי הפסדה המדומה יצא אלף מונים בשכרה הממשי.

2. בפרשת משפטים נאמר, שהנרצע עובד את אדוניו "לעולם". וכבר פירש רשב"ם, שפירוש "לעולם" על פי פשוטו של המקרא הוא "כל ימי חייו". בניגוד לכך אומרת תורה שבעל פה, שהנרצע יוצא ביובל. במבוא לספרי 'פרקי מועדות' עלה בידי בע"ה ליישב את הסתירה הזאת בעזרת ביקורת המקרא. וברוך ה' שזיכני בכך.

3. כידוע, יום הנפת העומר הוא ממחרת יום טוב ראשון של פסח; ובניגוד לכך כתוב בתורה שבכתב שהוא חל תמיד "ממחרת השבת". והדבר ידוע, ש"שבת" – על פי פשוטו של המקרא – יכול להיות רק שבת בראשית. קולמוסים נשתברו ודיות נשתפכו כדי ליישב את הסתירה הזאת, ולא עלתה בידם, כי אין כל אפשרות ליישב את הסתירה הזאת, אלא באמצעות ביקורת המקרא. וכבר ביארתי את העיקרון של היישוב הזה בספרי 'פרקי מועדות' במאמר הדן בחג השבועות.

בשלוש הדוגמאות האלה ביקשתי להוכיח, שביקורת המקרא – כשהיא לעצמה – איננה גורמת שום נתק בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה. ההפך הוא נכון. דוקא ביקורת המקרא מסייעת בידינו לא פעם לגשר על הנתק הזה. וכך יכול אני לחתום את מאמרי מעין פתיחת מאמרו של הרב משה ליכטנשטיין: "אחת דבר א-לקים – שתים זו שמעתי"; וגם במקום שנראה הדבר כאילו שמעתי שתים – אחת דיבר א-לקים.

 


[1] המאמר התפרסם בדף קשר גיליון 864.