דילוג לתוכן העיקרי

אמור | האמירה והשמיעה

אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם... (ויקרא כא, א)

להזהיר גדולים על הקטנים. (רש"י שם)

... כך העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם - אמירה אחת דיה להם, שנאמר: 'בגזירת עירין פתגמיא ובמימר קדישין שאלתא'. אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע - הלוואי לשתי אמירות יעמדו. (ויקרא רבה כו, ה)

במדרש השני, בניגוד לדברי רש"י בשם הגמרא, מלמדים אותנו חז"ל לא את חובת החינוך אלא את אופן החינוך - את הצורך בשתי אמירות, לא ככפל לשון בלבד אלא כבעלוֹת אופן שונה ובעלות מטרה שונה.

כאשר מעוניינים לחנך את האדם ולעצב את דמותו, לא די בהשמעת ידיעות ומושגים חדשים בלבד. שכן, לכל אדם יש השקפות, דעות ומערכת מושגים משלו, וכאשר שומע מחשבות ודעות חדשות, אשר אינן תואמות את אלו שלו, הרי שלעיתים שמיעתו תהיה פיזית בלבד ולא יפנים את הדברים, ולעיתים ינתב את הדברים ששמע לתוך מערכת המושגים שלו. כך יכול לקרות, שדברים הנאמרים על ידי פלוני עלולים להיקלט אצל כל שומע באופן אחר, כפי שהוא רואה את הדברים, לאור דרכו.

השפעה על אדם או בניית אישיותו מצריכות אמירה ראשונה. לא אמירה של הקניית ידיעות מסוימות ומגדרות, מדודות וקצובות. יש צורך באמירה אשר תפתח את הלב, אמירה אשר תחדור לאדם ותשפיע עליו לפתוח את סגור ליבו, שיהיה מוכן לשמוע ולקבל, לקלוט ולאמץ את הדברים הנשמעים.

אמירה זו אינה נמדדת ואין לה שיעור מדויק. יכול אדם לשמוע עד בלי די, עד אשר אכן ירגיש שיש בו את הרצון לשמוע ולקלוט. ייתכן שאם ינסה אז לבחון מה קלט עד כה, יראה שלכאורה אין בידו מאומה. אינו יכול לומר בוודאות מה קלט ומה חרות על ליבו, אך למרות זאת כולו נכון לשמוע וצמא לקבל.

בחסידות היו זרמים שהתייחסו רבות לאותה "אמירה ראשונית", לפתיחת הלב. כעין אותו סיפור על חסיד, אשר חזר מהרבי שלו וסיפר לידידו, שדבריו של הרבי היו יוצאים מן הכלל, וכולו היה התפעלות מהדברים ששמע. כששאלוֹ ידידו מה אמר הרבי, השיב: וכי מי יכול להבין את הרבי?! אמנם לא ידע אותו חסיד מה שמע ולא הבין מאומה אך ליבו היה פתוח לשמוע.

רק לאחר שהצליחה האמירה הראשונה, יש מקום לאמירה השניה, ללימוד הידיעות. רק אז, לאחר שהן באות ללב פתוח ולאוזן קשבת וצמאה, הן נקלטות. או אז, אוסף לו האדם לא רק גודש ידיעות, אלא חודרים הדברים לכל יישותו, בונים אותו ומפתחים את אישיותו.

הרוצה לחנך ולהשפיע, הרוצה להתחנך ולהיות מושפע, צריכים לדעת את יסוד שתי האמירות, ואין צורך לחפש כבר מתחילה את ההישגים ולבדוק את כמות הידע שנקלט.

אם זוכה האדם לשמוע ולקלוט את הדברים באופן שחדרו לתוכו ולאישיותו, הרי שמכאן ואילך יפרצו הדברים גם ממנו והלאה, באופן טבעי, ולא צריך הוא להשפיע מתוך כפייה של עצמו, של דעותיו ומחשבותיו על זולתו.

מי שכל ידיעותיו והשקפותיו משולבים באישיותו, הרי שבכל דרכיו ניתן להבחין בהלך מחשבתו, בדרכו המוסרית, בהשקפת עולמו. דברים שכאלו, הנובעים ממנו באופן טבעי והיוצאים מליבו, ייכנסו בוודאי לליבותיהם של אחרים, המחכים אף הם לקלוט ולהיבנות.

 


שיחת ער"ש פרשת אמור התשל"ג. עפ"י סיכומו של הרב אליהו בלומנצוויג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)