03: "שופטים ושוטרים תתן לך" - על מצוות מינוי דיינים - שיעור פתיחה למסכת סנהדרין

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"שופטים ושוטרים תתן לך" - על מצוות מינוי דיינים - שיעור פתיחה למסכת סנהדרין[*] / הרב אהרן ליכטנשטיין

א. מצוות מינוי דיינים

הציווי המרכזי בעניין מינוי דיינים מופיע בפרשת שופטים (דברים טז, יח):

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק.

במצווה זו מקופלת חובת מינוי כפול: מינוי שופטים ומינוי שוטרים. אכן, מינוי ה"שוטרים" אינו נמנה אצל מוני המצוות כמצווה נפרדת, וכנראה שראו בה חלק אינטגרלי של מינוי ה"שופטים". השוטרים אמורים להיות בעלי כוח ושררה, כדי שיוכלו לאכוף את פסקי הדין של השופטים.

וכך אמרו חכמים (סנהדרין ז, ע"ב): " 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'... אלו כלי הדיינים. רב הונא כי הוה נפק לדינא, אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי [=רב הונא כשהיה יוצא לדין, אמר כך: הוציאו לי כלי חנותי, אומנותי], מקל ורצועה, ושופרא וסנדלא", היינו אמצעי אכיפה[1].

על מי מוטלת מצווה זו? מיהו החייב במינוי "שופטים ושוטרים בכל שעריך"?

יש מן הגאונים, דוגמת רב סעדיה גאון ורב האי גאון, שחילקו את כל המצוות לשני סוגים:

א. מצוות היחיד;

ב. מצוות ה"יחד", המוטלות על הציבור כולו.

אמנם, גם כשמדובר על חובת הציבור, אפשר ויש מקום לחלק בין סוגי בתי דין שונים. יש בית דין שתכליתו לשפוט את כלל ישראל. מן הסתם, במקרה זה תהא המצווה מוטלת על הציבור כולו או, למצער, על נשיאיו.

לעומת זאת, אם מדובר בבית דין "מקומי", לכאורה מוטלת המצווה רק על בני אותו שבט. בני שבט שמעון אינם חייבים למנות דיינים לבית הדין של שבט ראובן ולהפך.

ושמא הוא הדין למצוות המינוי "בכל שעריך", שמופנית כלפי בני העיר, מקום מושב מסוים.

ב. "בכל שעריך"

הפסוק מדבר בבית דין הנמצא "בכל שעריך". מהי מהותו של בית דין זה?

המשנה הראשונה במסכת מתארת שלוש דרגות של בתי דין:

א. בית דין של שלושה;

ב. בית דין של עשרים ושלושה;

ג. בית דין של שבעים ואחד.

בסוף המשנה (ב, רע"ב) נאמר:

וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין? מאה ועשרים.

רבי נחמיה אומר: מאתים ושלושים, כנגד שרי עשרות.

מדברי רבי נחמיה עולה בבירור שמדובר בבית דין של עשרים ושלושה.

גם מהמשך הסוגיה (יז, ע"ב), שמבקשת לברר כיצד הגיעו למספר "מאה ועשרים" דווקא, עולה שמדובר בבית דין של עשרים ושלושה. ממילא, האמירה "בכל שעריך" עשויה להתפרש לא רק על עיר קטנה, אלא גם על ערים גדולות. וכן שנינו בגמרא להלן (טז, ע"ב):

מנין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר: "שופטים תתן".

שופטים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר: "שופטים לשבטיך". שופטים לכל עיר ועיר מניין? תלמוד לומר: "שופטים לשעריך".

הגמרא אינה מדברת כאן על גודלו של בית הדין, אך אפשר שיש כאן הקבלה מסוימת בין "כל עיר ועיר" לבין "כל שבט ושבט". וכבר העירו בעלי התוספות על אתר (טז, ע"ב, ד"ה שופטים):

אם יש בעיר אחת שני שבטים, עושים שתי סנהדראות.

ברם, כלפי מה מכוון המונח "סנהדרין" ? כידוע, בית דין של שבעים ואחד קרוי "סנהדרין", ואילו בית דין של עשרים ושלושה נקרא "סנהדרי קטנה". לעומתם, בית דין של שלושה - בית דין איקרי, "סנהדרי" לא איקרי.

ניתן לומר שקיימת חובה להעמיד בית דין של עשרים ושלושה "בכל עיר ועיר", ומכאן, קל וחומר, שחייבין להעמיד בה בתי דינים של שלושה. אכן, אפשר שהחובה להקים בית דין של שלושה אינה כלל בכלל המצווה למנות דיינים.

ג. מגמת מינוי הדיינים

כדי לבאר עניין זה, יש להתחקות אחר מגמת מינוי הדיינים. בפסוק נאמר: "ושפטו את העם משפט צדק", ופירש רש"י: "מנה דיינים מומחים צדיקים שישפטו משפט צדק".

ברם, באיזה סוג משפט מדובר? הפסוק מדבר על "שמֹע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו".

לכאורה מדובר על סכסוך "בין איש ובין אחיו ובין גרו", סכסוך אזרחי שנדון בבית דין קטן, של שלושה. וכך אמנם הבין הרמב"ן על אתר, בריש פרשת שופטים:

ציווה בתורה "עד האלהים יבא דבר שניהם... ונתן בפלילים", אם כן מצווה שיהיו לישראל פלילים. ובאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם ה' את הארץ, כי בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם בית דין, אבל כאשר יצעק המעוות, יעמדו עליו הראויים לשפוט ובמשפטיהם ישפטוהו, או יעלה לארץ בזמנה ושם ישפטוהו במקום המשפט.

לדעת הרמב"ן, הפסוקים בפרשת שופטים מהווים מעין השלמה לפרשת משפטים: מכיוון שהקב"ה ציווה שבמקרים מסוימים יישבע אדם שבועת הדיינים, "ונתן בפלילים", באה תורה ללמדנו שאסור לך לסמוך על כך שבתי הדין יהיו מצויים, משל הוקמו "מאליהם", אלא עליך להקימם, שיהיו בתי דין קבועים.

ד. הרמב"ם: תפקיד בית הדין הוא לחנך את העם

בדבריו בספר המצוות (עשין קעו), מדגיש הרמב"ם נקודה שונה לחלוטין:

שציוונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש.

ומתנאי מצוה זו שיהיו השופטים האלו מדרגה למעלה ממדרגה. וזה כשיתמנו בכל עיר שלשה ועשרים דיינים מקובצים כלם במקום אחד בשער העיר שהיא ראויה למספר הזה. ואלו הם סנהדרי קטנה.

ויתמנו בירושלים בית דין הגדול משבעים דיינים. ויתמנה אחד על אלו השבעים והוא ראש הישיבה והוא שיקראוהו החכמים נשיא גם כן. ויהו כלם מקובצים במקום אחד מיוחד להם.

ועיר שאנשיה מעטים שאינה ראויה לסנהדרי קטנה יתמנו בה שלשה לעשות הדינים הקטנים. והדבר הקשה יביאו למי שהוא למעלה מהם.

גישתו השונה של הרמב"ם ביחס לתפקיד בית הדין בולטת מתוך דבריו. לדידו, סוף הפסוק, המְצַווה "ושפטו את העם משפט צדק", הוא בבחינת "כסף קטן", והוא מהווה רקע בלבד לעיקר החובה שמוטלת על בית הדין: חינוך העם.

בית הדין צריך לחנך את העם, להדריכו, ובמידת הצורך אף לכפותו. לפי תפישת הרמב"ם, בית הדין אינו רק מקום ליישוב סכסוכים בין אנשים פרטיים. מטרתו היא לעצב את פני החברה כולה. בניית חברה תורנית מצריכה סמכות תורנית, מסגרת, ותפקיד זה אמור למלא בית הדין.

ייתכן, שתפישה זו כרוכה ושלובה בהרכבו של בית הדין. לפי שיטת הרמב"ן, כדי לקיים "ונתן בפלילים", ליישב את הסכסוך שבין ראובן לשמעון, די בבית דין של שלושה. אך אם המטרה היא חינוכית, בניית חברה, יש מקום לחשוב שמא לי די בבית דין של שלושה כדי למלא תפקיד זה. לעניין זה עדיף להרכיב ולמנות בית דין גדול הרבה יותר, שיוכל להשפיע ולדון בבעיות כבדות משקל, דוגמת בית דין של עשרים ושלושה.

לפי גישה זו, המצב האופטימלי הוא מינוי בית דין של עשרים ושלושה. רק כשהדבר אינו מתאפשר, ניתן להסתפק בבית דין של שלושה. לכן מפרט הרמב"ם את מִדְרַג בתי הדין, בגדול החל ובקטן כילה. לדעת הרמב"ם, רק ב"עיר שאנשיה מעטים שאינה ראויה לסנהדרי קטנה", ואין אפשרות להרכיב בית דין גדול יותר, ניתן להסתפק בבית דין של שלושה, "לעשות הדינים הקטנים".

ה. "סנהדרי גדולה" - בית דין של שבעים ואחד

ראוי להשוות ניסוח זה לדברי הרמב"ם בריש הלכות סנהדרין (א, ג) שבמשנה תורה:

כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן?

קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי שבעים ואחד.

בניגוד לספר המצוות, שם פתח הרמב"ם במצוות מינוי בית דין של עשרים ושלושה, כאן מדבר הרמב"ם בתחילה על בית דין הגדול שבמקדש, בית הדין של שבעים ואחד.

בית דין של שבעים ואחד נזכר בתורה בשני מקומות. בהמשך פרשת שופטים (דברים יז, ח-יג):

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּו. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:

ופעם נוספת, בפרשת בהעלותך (במדבר יא, טז-יז):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּך. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ:

לכאורה, הפסוק שבראש פרשת שופטים – "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", אינו מדבר בבית דין של שבעים ואחד. ולכן בספר המצוות הרמב"ם לא דיבר בעניין מצוות מינוי השופטים דווקא על בית דין של שבעים ואחד.

לא כן במשנה תורה, שם הציע מבנה הירארכי שבראשו בית דין של שבעים ואחד, היינו "סנהדרי גדולה", ומתחתיו שאר בתי דינים:

ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלשה עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית, ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה ויושבת בשער העיר שנאמר והציגו בשער משפט, וכמה יהיה מניינם עשרים ושלשה דיינים.

ובהלכה ד' הוסיף וביאר:

עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלשה דיינים שאין בית דין פחות משלשה כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהן מחלוקת בדין מן הדינין.

כמו בספר המצוות, גם הלכה זו נאמרה בדיעבד בלבד. אך ביסודה המצווה היא להקים סנהדראות, כנאמר בהלכה ג'.

ו. בתי הדין בארץ ישראל ובחו"ל

מבחינת מטרת בתי הדין, אפשר שלכולם מטרה אחת. בראש פרשת שופטים נצטווינו על העמדת בתי דין "בכל שעריך", ומכאן מסיק הרמב"ן ש"בחוצה לארץ אינם חייבים למנות להם בית דין". וכך הוא ממשיך וכותב:

אבל במסכת מכות (ז, ע"א) שנו, 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם', מלמד שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

אם כן למה נאמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'? אלא בארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.

ונראה מזה שחייבין למנות סנהדרין בחוצה לארץ, ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל אלא פלכים פלכים.

אם כן המצווה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנידונין בחוצה לארץ.

אבל בזמן הזה, לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין פח, ע"ב), אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל.

בדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק א) בא ניסוח שונה במקצת:

אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך.

כאמור לעיל, הרמב"ן, שלנגד עיניו עמדו דברי הרמב"ם, מתקיף את מסקנתו על בסיס הסוגיה במכות. יש לציין, שקיימת גם בעיה טקסטואלית בדברי הרמב"ם. הנוסח שלפנינו חסר היגיון: לפי נוסח זה, לדעת הרמב"ם אין חובה להעמיד בחו"ל בית דין "בכל פלך ופלך" דווקא, אבל עדיין קיימת אולי חובה להעמיד בית דין מרכזי אחד לכמה "פלכים" או ערים. ואילו הרמב"ן הבין מדברי הרמב"ם שלשיטת הרמב"ם בחו"ל המצווה אינה נוהגת כלל, ולכן תקף עמדה זו על סמך האמור במסכת מכות, שממנה עולה כי עדיין חלה חובת מינוי בי"ד מרכזי אחד בחו"ל.

מתוך כך, הגיוני לומר שנשמטה תיבה אחת בדברי הרמב"ם, וכך צריך להיות נוסח ההלכה:

אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין [אלא] בכל פלך ופלך שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך.

לפי זה יעלו דברי הרמב"ם מכוונים לדברי הרמב"ן: בארץ ישראל חייבים להעמיד בית דין בכל עיר ועיר, ואילו הבחו"ל רק בכל "פלך ופלך".

מה עומד מאחורי החילוק בין א"י לבבל? ניתן לומר שמדובר רק בעניין טכני: בארץ ישראל אנו "בעלי הבית", ולכן ניתן להקים בה מערכת שפיטה. לא כן בחו"ל.

אכן, אפשר וניתן להקיש מתופעה מקבילה. מצוות מינוי דיינים היא לא רק מצווה אחת מתוך תרי"ג מצוות אלא נכללת גם בין שבע מצוות בני נח.

ז. חיוב בני נח במצוות "דינים"

ברשימה שמופיעה להלן, נמנית מצוות "דינים" בין שבע מצוות בני נח. ונחלקו הראשונים בעניינה. בפירושו על התורה (בראשית לד, יב), חולק הרמב"ן על דברי הרמב"ם במשנה תורה שלפיהם חייבים בני נח להעמיד דיינים בכל פלך ופלך "לדון בשש מצוות שלהן", ומוסיף:

ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז, ע"א) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, וכן דרך הגמרא בסנהדרין.

לדעת הרמב"ן יש לבני נח מערכת דינים מפורטת, מעין "חושן משפט", המחייבת אותם בדומה למערכת דיני "חושן משפט" שמחייבת את ישראל. אכן, לא נתבאר כאן האם תכני הדינים שבשתי המערכות זהים (בשו"ת הרמ"א סימן י' נדונה שאלה זו בהרחבה).

ומכל מקום, לדעת הרמב"ן, "מכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל". אמנם, איתא בגמרא סנהדרין (נו, ע"ב):

דינין בני נח איפקוד? - והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין, ושבת, וכיבוד אב, ואם. דינין - דכתיב (שמות טו, כה) 'שם שם לו חק ומשפט', שבת וכיבוד אב ואם דכתיב (דברים ה) 'כאשר צוך ה' אלהיך'.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה.

אי הכי, מאי והוסיפו עליהן דינין? אלא אמר רבא: לא נצרכה אלא לדיני קנסות.

אכתי והוסיפו בדינין מיבעי ליה!

אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר.

והא בני נח לא איפקוד? והתניא: כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר!

אלא אמר רבא: האי תנא - תנא דבי מנשה הוא, דמפיק ד"ך ועייל ס"ך.

לפי הדעה הראשונה, מצוות דינין חלה על בני נח רק ממרה ואילך. לפי הדעה השניה, מצווה זו הייתה בידם מימים ימימה, אלא שבמרה התחדש שחייבים הם להעמיד דיינים "בכל פלך ופלך".

ח. שיטת הרמב"ם בעניין חיוב בני נח ב"דינים"

לרמב"ם (הלכות מלכים ט, יד) יש מהלך אחר בעניין חיוב בני נח בדינים. לדעתו, כל אותם פרטים שמנה הרמב"ן – דיני שומרים, גנבה וגזלה, עושק שכר שכיר וכיו"ב אינם כלולים בחיוב מצוות "דינים" בבני נח, אלא היא מתרכזת בחובת העמדת דיינים שישפטו את עמיתיהם בשש מצוות:

וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.

ומכל מקום, כאן מדובר רק על חיוב להעמיד דיינים "בכל פלך ופלך" ולא "בכל עיר ועיר". וכאן לא ניתן לומר שאי העמדת דיינים "פלך ופלך" נובעת רק מהיעדר שלטון, והרי הצרפתים שולטים בצרפת ויכולים להעמיד דיינים "בכל עיר ועיר"? מדוע שלא יעמידו דיינים "בכל עיר ועיר"?

דומה, שיש כאן השתקפות של מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן שראינו לעיל.

לדעת הרמב"ם, תפקיד הדיינים בא"י הוא לייצב את החברה ולעצבה. חובה זו היא חלק ממצוות העמדת הדיינים. אמנם, ייתכן שלצדה פועלות גם מצוות אחרות שמחייבות את חינוך הציבור, דוגמת "הוכח תוכיח", אבל מצוות מינוי הדיינים מכוונת בעיקרה למטרה זו.

מצווה זו חלה בא"י, וכדי להגשימה יש צורך בהעמדת בית דין בכל מקום ומקום, שהרי לא ניתן לחנך אנשים ב"שלט רחוק".

מדברי הרמב"ם עולה שפן זה של המצווה חל בא"י ולגבי יהודים בלבד.

לא כן לגבי יהודים בחו"ל או לגבי אומות העולם, שאינם מחויבים במערכת הערכים המוסרית שישראל מחויבים בה. אלה, די להם בדיינים שישבו "בכל פלך ופלך". אמור מעתה:

א. דייני בני נח בכל מקום ממלאים פונקציה אחרת. די להם ביישוב סכסוכים בין יחידים, "לדון בשש מצוות אלה", הא ותו לא. אין הם צריכים לחנך ולהדריך כמו דייני ישראל בא"י. כך גם גבי ישראל בחו"ל: אמנם מדובר שם בהעמדת דיינים לישראל, אך הפן הציבורי, הלאומי והחברתי, של עיצוב חברה שלמה, אינו קיים, ולא מחויבים אלא בהעמדת דיינים בכל פלך ולא בכל עיר.

ב. אפשרות שניה: אמנם גם דייני ישראל בחו"ל או דייני בני נח בכל מקום צריכים לחנך ולהדריך את העם, אך עליהם לעשות כן ברמה נמוכה יותר מזו שחייבים בה דייני ישראל בא"י, ולצורך זה די בהעמדת דיינים "בכל פלך ופלך". קל וחומר כאשר מדובר רק על יישוב סכסוכים. לצורך זה די בהעמדת דיינים "בכל פלך ופלך", שיהיו נגישים לבעלי הריב הרוצים בהכרעתם.

יש להדגיש, שהרמב"ן עצמו סובר שגם בארץ ישראל די לדיינים שימלאו את תפקיד יישוב הסכסוכים, ותו לא. הצעתי כאן מבוססת על שילוב המטרות של הרמב"ם והרמב"ן כאחד.

לפי הרמב"ן, מצוות המינוי תחול מן הסתם על כל שלוש הדרגות: בית דין של שלושה, בית דין של עשרים ושלושה, ובית דין של שבעים ואחד. יתר על כן: על פי נימוקו, אפשר שהמצווה תתחיל דווקא מהעמדת בית דין של שלושה, והרי עיקר תפקידם הוא ליישב סכסוכים.

ט. תפקידיו של בית דין הגדול

בבית דין של שבעים ואחד ניתן לדבר על שלושה ערוצים שונים. הרב ז"ל (קונטרס קידוש החודש) כתב פעם שבבית דין הגדול יש שני קיומים נפרדים.

במשנה נזכרות כל מיני פונקציות שבית הדין ממלא. מהן סוגיות שבהן הם צריכים לפסוק ולהכריע, דוגמת דיני ממונות, גזלות וחבלות, מהן פונקציות טקסיות, דוגמת עריפת עגלה בנחל וסמיכת זקנים.

יש מקומות שבהן צריך גם פן טקסי וגם הכרעה. כך, למשל, אומרת המשנה ש"אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי דין של שבעים ואחד".

וכך פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, פרק ו. בהלכה י' כתב:

בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו.

ואילו בהלכה יא הוסיף וכתב:

אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות, ומשה רבינו מלך היה.

מה טעם חזר הרמב"ם בהלכה יא' שאין מוסיפין אלא "על פי סנהדרין", והלוא הדברים כתובים בריש הלכה י', ש"בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או על העזרה" – מוסיפין?

יתר על כן: בהלכה יא' מוזכרים, לצד בית הדין, גם מלך, נביא ואורים ותומים, ואילו בהלכה י' נזכר רק בית הדין?

לאור הלכות אלה, הבחין "הרב" ז"ל בין שני תפקידיו של בית הדין. בהלכה י' תפקיד בית הדין הוא להכריע: האם מוסיפין או לא, וכמה מוסיפין. הכרעה זו אינה עניין למלכות, אלא לבית הדין, שהיא הסמכות התורנית וההלכתית העליונה שאמורה להכריע בדבר הלכה, עד היכן חלה קדושת העזרה וקדושת ירושלים.

לא כן בהלכה יא: כאן מדובר על הטקס, וכידוע מנהג העולם הוא שלטקס מזמינים את ראש העיר ואת ראש הממשלה, "גבירים" ונדיבים. את "המלך" ואת ה"נביא".

י. בית דין הגדול כ"נציג" העם

אכן, לבית הדין יש גם פן נוסף. "הרב" ז"ל למד זאת מהשוואת דברי הרמב"ם בהלכות תרומות ובהלכות מלכים.

בהלכות תרומות (א, ב) כתב הרמב"ם:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים.

אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות.

ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

הווי אומר: כיבוש שמיה "כיבוש רבים" רק כשנעשה "מדעת רוב ישראל".

ואילו בהלכות מלכים (ה, ו), נזקק הרמב"ם פעם נוספת לאותה בעיה:

כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כיבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.

מה עניין "מלך על פי בית דין" לכאן? וכי לא די בכיבוש "מדעת רוב ישראל"?

התשובה היא פשוטה: הקריטריון הקובע הוא שיהיה הכיבוש "מדעת רוב ישראל". אך כדי לקבוע מהי "דעת רוב ישראל", לא ניתן לעשות משאל עם, ולכן צריך להיזקק לגוף שמייצג אותה, והוא בית דין הגדול.

בית הדין משמש לעתים כגוף מכריע, ולא כבא כוחו של כלל ישראל (והרי אין ל"כלל ישראל" סמכות לדון עיר הנידחת!). הדיון בעיר הנידחת הוא סמכות המסורה לכוח ההכרעה של בית הדין, והוא פועל בו כגורם שיפוטי עצמאי, ולא כ"בא כוח" של הציבור.

אכן, יש מקרים שבהם פועל בית הדין לא מכוח עצמו אלא כמיופה כוחו של הציבור, כולו או מקצתו. כך, לגבי קידוש החודש ועיבור השנה (ראה קונטרסו של הרב ז"ל בעניין קידוש החודש, שהאריך לבאר עניין זה).

לצד זה, בהמשך הפרשה מדגישה התורה פן אחר לחלוטין שנוגע לבית הדין הגדול דווקא:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּו. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

ברמב"ם קיימת חלוקה ברורה בין שני התפקידים. כאמור לעיל, בהלכות סנהדרין (א, ג) כותב הרמב"ם:

קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי שבעים ואחד

בריש פרק ה מהלכות סנהדרין מוסיף הרמב"ם ומונה את תפקידי בית הדין:

אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין דנין לא את השבט שהודח כולו ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול בדיני נפשות אלא בבית דין הגדול, אבל דיני ממונות [של כהן גדול] בשלשה, וכן אין עושין זקן ממרא ולא עושין עיר הנדחת ולא משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול, ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא על פי בית דין הגדול, שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך

ואילו בהלכות ממרים, פותח הרמב"ם בגוש הלכות אחר, הסופר ומונה שורה אחרת של תפקידי בית הדין הגדול:

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.

לגבי מצוות "לא תסור", מדובר על בית דין הגדול כמורי הוראה, כקובעי תכנים. מעמד זה אינו שייך למסכת סנהדרין אלא למסכת הוריות. מדובר כאן בפונקציה אחרת, שייתכן וחלה גם בהרכב אחר.

הרב ז"ל היה מזכיר בהקשר זה את דברי הגמרא בהוריות בדין הורו בית דין הגדול – "ראוהו בית דין... אפילו הם מאה". ומקשה ה"באר שבע" על מסכת הוריות: מה עניין מאה דיינים לכאן, והרי ראינו במסכת סנהדרין שבית דין הגדול, אין מוסיפין אלא עד שבעים ואחד דיינים, הא ותו לא?

יתר על כן: בידוע שגרים פסולים לשבת בבית דין הגדול. אם כן, כיצד ישבו שמעיה ואבטליון כנשיא ואב בית דין? והלוא גרים היו?

תירץ הרב ז"ל: כאשר בית הדין יושב כגוף פורמלי, ההרכב המקסימלי הוא של ע"א דיינים, ואין מוסיפין עליהם. ובבית דין כזה, נקבעו תנאי הכשירות שלפיהם גרים פסולים מלישב בו כדיינים.

לא כן בבית הדין שבירושלים, ביושבו לדין – כפי שתיאר הרמב"ם בהלכות ממרים – כ"עמודי ההוראה שמהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל". כאן לא הכשירות הפורמלית קובעת, אלא הכישרון, יראת השמים וידיעת התורה. לכן, אפילו גר יכול לישב בהרכב, ואין חלה לגביו המגבלה של שבעים ואחד ותו לא.

יא. מהות בית דין של עשרים ושלושה ומאפייניו

הפונקציה שמיוחדת במשנה לבית דין של כ"ג נוגעת לדיני נפשות. בדיני ממונות די לנו בשלושה. אכן, כפי שנאמר לעיל, ייתכן שדין "דיני ממונות בשלושה" מציב רק רף מינימלי, ולדעת הרמב"ם – שלפיה יש לבית הדין גם תפקיד חינוכי וערכי – גם בדיני ממונות עדיף שיהיה בית דין גדול יותר, ורק בדלית ברירה ניתן להסתפק בבית דין של שלושה.

יש מקום לראות את בית הדין של עשרים ושלושה כמעין "סנהדרי גדולה", הרכב מצומצם, שיש בו סממני "בית דין של שבעים ואחד".

הגמרא להלן (טז, ע"ב) אומרת: "לשבטיך ושפטו" – מצווה בשבט לדון את שבטו.

וקשה: הרי כל עיר נמצאת בנחלת שבט מסוים, ולשם מה צריך לימוד מיוחד שכל שבט מצווה לדון את שבטו, והלוא ממילא הדבר כך?

התוספות על אתר (ד"ה שופטים) מבקשים ליישב קושי זה: "אם יש בעיר אחת משני שבטים, עושין שתי סנהדראות".

גם הרמב"ן (דברים טז, יח) מביא זאת כאפשרות, בהתייחסותו לדברי רש"י:

וטעם לשבטיך - מוסב על תתן לך, מלמד שמושיבים ב"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר, לשון רש"י, וכן במסכת סנהדרין (טז, ע"ב).

ולא ידעתי פירוש דבר זה, כי כיון שמנינו ב"ד בכל עיר ועיר הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט.

אולי בא לומר , שאם היתה עיר אחת לשני שבטים כירושלים שיש בה חלק ליהודה ובנימין שיושיב בה שני בתי דינים, וכך העלו בפרק חלק (שם קיא, ע"ב) שחולקים עיר אחת לשני שבטים, וכן ירושלים היתה ליהודה ובנימין.

הרמב"ן עצמו מעלה אפשרות אחרת שלפיה בכל נחלת שבט היה מעין "בית דין עליון", שהיה משמש עבור אותו שבט כבית דין שלערעור, בדומה לבית דין הגדול שמשמש כבית דין שלערעור לכל ישראל.

ויתכן לפרש, שחייב הכתוב למנות בית דין על כל השבט והוא ישפוט את כולם, ואחרי כן נמנה בית דין בכל עיר ועיר שישפוט את העיר, ואע"פ שכולם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר.

ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני בית דין שבעירם, לא בפני בית דין שבעיר אחרת.

ואפילו היו שני בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני בית דין שבעירנו.

אבל בית דין השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו.

ואפילו היו הנדונים בעירם, יכול לומר לבית דין הגדול של שבט אזילנא.

וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות, יבאו לפני בית דין הגדול של שבט וישאלו.

כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא בית דין אחד ממונה על כל שבט ושבט.

ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין, והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל.

וזה הבית דין, הוא המוזכר במסכת הוריות (ה, ע"א), ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים וכו'.

ועל דרך הפשט שיעור הכתוב, שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך בכל שעריך, יאמר שיתנו שופטים לשבטיהם והם ישפטו בכל שעריהם, ושופט השבט ישפוט בכל שעריו.

הגמרא בהוריות דנה בשאלה מה דינו של בית דין ששגג בהוראתו, פסק טעות ורוב הציבור עשו על פיו, הדין הוא שבית הדין חייב בהבאת פר העלם דבר של ציבור וכל היחידים פטורים. לפי פסק הגמרא, אם "רוב השבט", דוגמת רוב שבט יהודה, עשה על פיהם – חייבים. הרמב"ן מפרש שהכוונה היא לבית הדין של שבט יהודה ששגג בהוראתו.

בחלוקה זו שמציע הרמב"ן, ולפיה לכל שבט ושבט יש מעין "סנהדרי גדולה שבטית", מיני-סנהדרין, יש לדון: האם כל היבטיו של "בית דין הגדול" יחולו באותם "בתי דין שבטיים", או שרק חלק מסמכויותיו יהיו מסורות להם?

כאמור לעיל, בסוגיית הוריות מדובר על בית דין רק בהקשר לדיני ממרים, בית דין שממנו יוצאת הוראה, שבכוחו לתקן גזרות ולקבוע הלכות.

מה לגבי סמכות בית הדין השבטית ביחס לתחומים אחרים? אפשר שכאן לא תחולנה עליו סמכויות בית הדין הגדול. מהרמב"ן משמע שכאשר יש מחלוקת בין בעלי הדין באשר לסמכויות השיפוט, הליכה ל"בית דין הגדול" תמיד מכריעה את הכף. ולעניין זה, גם "בית הדין הגדול השבטי" כמוהו כ"בית דין הגדול שבירושלים". לפיכך, אם אחד מבני השבט מבקש לכפות את בעל דינו ללכת לבית הדין השבטי, בכוחו לעשות כן.

ועדיין ייתכן שבמקרה של ריב על סמכויות השיפוט, בית הדין הגדול השבטי קונה סמכות שיפוטית מצד מעמדו. והלוא כלל גדול בידינו: "צדק צדק תרדוף – הלך אחר בית דין יפה" (סנהדרין לב, ע"ב). ומאחר שבית הדין השבטי, יפה הוא משאר בתי דין "רגילים" שבנחלת אותו שבט, יש לפנות אליו.

יב. מבנה בית הדין של שבטים ונשיאו

ההשלכה המעשית של אבחנה זו עשויה להיות לעניין מבנהו של אותו בית דין שבטי. להלן בגמרא נאמר (טז, ע"ב):

תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר "שופטים תתן", שוטרים לישראל מניין - תלמוד לומר "שוטרים תתן". שופטים לכל שבט ושבט מניין - תלמוד לומר "שופטים לשבטיך". שוטרים לכל שבט ושבט מניין - תלמוד לומר "שוטרים לשבטיך". שופטים לכל עיר ועיר מניין? תלמוד לומר "שופטים לשעריך". שוטרים לכל עיר ועיר מניין? תלמוד לומר "שוטרים לשעריך".

רבי יהודה אומר: אחד ממונה על כולן, שנאמר תתן - לך. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשבטיך ושפטו - מצוה בשבט לדון את שבטו.

מיהו בית הדין האחד ש"ממונה על כולן"? בתוספות יש דעה שלפיה הכוונה היא לבית דינו של נשיא בית הדין.

כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (א, ג):

כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן, קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד...

ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי שבעים ואחד.

הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו.

נשיאות בית הדין אינה רק עניין של כבוד גרידא. יש לה השלכות הלכתיות. הן בדיני הקורבנות, שבהם יש חטאים שלגביהם יש הבדל בין אדם פשוט לבין בעלי כהונה מסוימת: כהן גדול ונשיא, "אשר נשיא יחטא".

יתר על כן: יש לאו מיוחד המתייחס לנשיא. "ונשיא בעמך לא תאר". אסור לקלל כל יהודי, אך יש איסור מיוחד על קללת הנשיא. מיהו ה"נשיא" לצורך זה?

שנינו במשנת בהוריות (י, ע"א):

איזהו נשיא? זה מלך, שנאמר (ויקרא ד) "מכל מצוות ה' אלוקיו", שאין על גביו אלא ה' אלוקיו.

האם רק מלך נכלל באיסור זה? אפשר שניתן לפשוט זאת מהמשך דברי הגמרא(הוריות יא, ע"ב):

בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני, מהו בשעיר?

אמר ליה: התם 'שבט', הכא 'מחוקק'.

ותניא: 'לא יסור שבט מיהודה', זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל. 'ומחוקק מבין רגליו', אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה לישראל ברבים.

רבי התחבט בשאלה, האם ראש הסנהדרין יתחייב בקרבן שעיר, כ"מלך", היה ויחטא. רבי חייא השיב בשלילה, מכיוון שבמשנה מדובר על "מלך" שאין על גביו "אלא ה' אלוקיו", ואילו ראש הסנהדרין – יש מעליו סמכות אזרחית. משמע, שאלמלא היה "ראש גולה" בבבל, היה צריך ראש הסנהדרין צריך להביא שעיר כ"נשיא". מצד ה"גברא" הוא "נשיא" לכל דבר, אלא שבשל בעיה צדדית יש מישהו שחוצץ בינו לה', ואינו מוגדר כמי ש"אין על גביו אלא ה' אלוקיו".

לפי זה, לעניין איסור קללה, לכאורה המקלל את ראש הסנהדרין יהיה חייב באיסור ד"נשיא בעמך לא תאר". וכך פוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כו, א):

כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעישה, שנאמר 'אלהים לא תקלל'. וכן אם קילל נשיא, אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר 'ונשיא בעמך לא תאר'.

האם "נשיא" זה ישב גם בראש כל בית דין של כ"ג, אותו "מיני-סנהדרין" שהוזכר בדברי הרמב"ן? או שמא, "נשיא" הוא רק זה שעומד בראש בית הדין הגדול, של הסנהדרין?

בגמרא לא מוזכר דין זה. ניתן להציע כאן שתי אפשרויות: א. "נשיא" יש רק לבית דין הגדול, ולא לבית דין של כ"ג; ב. גם לבית דין של כ"ג יש "נשיא", אך לא בהכרח כל דיני "נשיא" יחולו עליו.

אפשר שהתשובה לכך תיגזר מהשאלה שהצגנו לעיל: האם מעמד ה"נשיא" נשאב מהלכות ממרים, שם הכל שווים, או מהלכות סנהדרין, שבהן מכוח עמידתו בראש בית הדין הגדול, לנשיא שבידו הכוח, הסמכות והשלטון, יש מעמד מיוחד?

ומכאן לענייננו: האם נאמר שבבית דין של עשרים ושלושה אין "נשיא" כלל, או שמא גם כאן מתקיים – לפחות במסגרת השבטית – כוח מיוחד המעניק לנשיא סמכות שלטונית על בני שבטו?

הנפקא מינה תהיה לגבי חיובו של המקלל את נשיא בית הדין של עשרים ושלושה, ולחיובו של נשיא בית דין של עשרים ושלושה בהבאת "קרבן נשיא".

בעל המנחת חינוך (מצווה עא) עומד על איסור קללת נשיא:

ובכסף משנה כתב... הוא הדין ראש הסנהדרין. והנה איני יודע מנא ליה דדווקא ראש הסנהדרין, הא מבואר התם (הוריות יא, ע"א)... יכול נשיא שבט כגון נחשון בן עמינדב? תלמוד לומר: 'ה' אלוקיו', שאין על גביו וכו'.

מוכח דבלא קרא, בכלל 'נשיא' אפילו נשיא שבט! אם כן, כאן דלא כתיב, אפילו נשיא שבט עוברים בלאו הזה. ולמה כתב הרמב"ם דווקא ראש הסנהדרין?

ולשון הרב המחבר [= בעל החינוך] על מי שהוא "ראש שררה על ישראל, בין ממשלת התורה בין ממשלת מלכות", ובוודאי מצד הסברא ממשלת התורה נמי נקרא 'נשיא' כמו מלך, אבל מכל מקום בממשלת מלכות נשיא שבט גם כן בכלל, ולמה לא כתבו זה הרמב"ם והרב המחבר?

לדעת ה"מנחת חינוך" יש אפוא הבדל בין קרבן, שם יש גזרת הכתוב מיוחדת שדווקא "מי שאין על גביו אלא ה' אלוקיו", יביא קרבן מיוחד, לבין איסור קללה שחל גם על "נשיא שבט"? ומכאן, אפשר אולי לחלק בין אדם שמקלל נשיא משבטו-שלו, לביו מי שיקלל נשיא שבט אחר, שאין הוא כפוף אליו.

כאמור לעיל, מבחינה מילולית, המונח "סנהדרין" נזכר רק לגבי בית דין של שבעים ואחד או עשרים ושלושה. ואילו בית דין של שלושה הוא "סתם בית דין", אפילו מינו אותו דרך קבע ולא רק כבית דין אד-הוק.

יג. מעמדו של הדיין

במינוי הדיינים יש שתי רמות. כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין ד, ג):

ואין סומכין סמיכה שהיא מינוי הזקנים לדיינות אלא בשלושה.

זהו רק פן אחד של המינוי. שלושת הסמוכים רק מעניקים לנסמך את הכשירות לכהן כדיין, אך לא ממנים אותו לשבת בבית דין מסוים. הפן שני, של מינויו בפועל, לשבת בהרכבו של בית דין מסוים שונה לחלוטין, ואינו תלוי כלל באותם שלושה "סומכים", אלא בדעת אנשי המקום, והציבור שאותו אמור הדיין לשרת.

יש דינים מסוימים שחלים על אדם רק כל עוד הוא משתייך לקבוצה מסוימת, ומשעה שפורש הוא הימנה – פטור הוא מהחיובים שחלים על הקבוצה. לעומת זאת, יש סוגי תפקידים שמינוי פלוני אליהם מעניק לו סטטוס שונה, מצד שִיוכו לקבוצה זו.

"הרב" ז"ל סבר שבעניין זה יש לחלק בין בית דין של שלושה לבין בית דין של עשרים ושלושה או של שבעים ואחד. אדם שמתמנה לבית דין של שלושה אינו משנה את זהותו, את מעמדו. כל עוד הוא בבית הדין מוטלות עליו חובות מסוימות, מכוח שייכותו לקבוצה, ומשנפטר מבית הדין והלך לו, פטור אותו מהן.

לא כן מי שמתמנה לבית דין של עשרים ושלושה או של שבעים נואחד. הלה מקבל "זהות" חדשה. וכך מדוייקים הדברים ברמב"ם (ממרים ג, ה) בדין זקן ממרא:

אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין.

הרמב"ם אינו מסתפק בכך שיהיה "סמוך" סתם, אלא מדגיש "סמוך בסנהדרין". עליו להיות "חבר הסנהדרין". זהו סטטוס מיוחד שהולך עמו לכל אשר ילך, אפילו פועל הוא כיחיד, מורה הוראה בניגוד לבית הדין הגדול לא במסגרת שייכותו לקבוצה. כאן מדובר אפוא ב"מינוי בגברא", שקובע את זהות האיש ואת מעמדו.

לא כן בבית דין של שלושה, שאמנם פועל כ"בית דין", אך חבריו חסרים זהות של "חברי סנהדרין", ואינם בעלי סטוס-מעמד מיוחד.

יד. תפקידי בית הדין

במשנה בראש סנהדרין נמנו תפקידיהם השונים של בתי הדין. כפי שנזכר לעיל, ברשימה זו מנויים תפקידים של דיינות והכרעה בסכסוכים, ותפקידים "ייצוגיים" וטקסיים יותר, דוגמת סמיכת זקנים ועריפת עגלה.

האם זו רשימה "סגורה", או שמא יש תפקידים נוספים שלא נמנו במשנה? ומה עניין "נטע רבעי ומעשר שני, הקדשות וערכין" לבית הדין? וכי לא די בשמאי מקצועי, מה עניינו של בית הדין בכל אלה?

יתר על כן: במשנה נאמר שלעניין ערכים, מיטלטלין (לשיטת רבי יהודה), וקרקעות צריך שיהיה בבית הדין "אחד מהן כהן". היכן מצינו דרישה כזו? נכון, בספר דברים (יז, ט) נאמר: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט", אבל בוודאי שאין דרישה זו מעכבת.

ומניין נולדה דרישה זו של "תשעה וכהן"? הגמרא (להלן יד, ע"ב) מביאה הלכה: "תנו רבנן: מעשר שני שאין דמיו ידועין, פודין אותו בשלושה לקוחות אבל לא בשלושה שאין לקוחות, אפילו נכרי אחד מהן, אפילו אחד מהן בעלים". ומכל מקום, אין כאן דרישה ל"דיין" כלל, ומה עניינה של הלכה זו אצל הלכות דיינים? הדברים עדיין צריכים עיון.

חריגה אחת מהווה הדרישה לעניין חליצה. המשנה (יבמות יב, א) קובעת ש"מצוות חליצה בשלושה דיינים, ואפילו שלושתם הדיוטות". לא מדובר כאן בהדיוטות שאינם "סמוכים", גם רבי עקיבא איגר אפשר שיהא בכלל מי שאינו סמוך, אלא בהדיוטות ממש! וכן משמע בהמשך דברי הגמרא (יבמות קא, ע"א) : "מצווןת חליצה בשלושה – שיודעין להקרות כעין דיינים". וכתבו שם התוספות (קא, ע"א ד"ה מצות):

מצות חליצה, הא קמ"ל דבעינן שלשה שיודעין להקרות כעין דיינים - אבל בשאר דברים אין צריך שיהיו בקיאין בהן וכי לא עשו בטוב יוכלו לישאל לבקיאין אבל קריאה אם לא ידעו להקרות לא יוכלו לישאל לבקיאין אם הקרו יפה.

מדוע בחליצה מסתפקין בדיינים הדיוטות?

יתר על כן: במשנתנו בראש סנהדרין שנינו ש"החליצה והמיאונין – בשלושה". ופירש רש"י: "מיאונין" – יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, יוצאה בלא גט במיאון כל זמן שלא גדלה תחתיו, ובשלושה בעינן, דכל דתקון רבנן – כעין דאורייתא תקון". לו אביה היה מקדשה, הייתה צריכה גט מדאורייתא, עכשיו שרק אמה ואחיה קידשוה – די במיאון.

מה פירוש ה"כעין דאורייתא"? מהו אותו דין דאורייתא ששימש כמודל לדין מיאון? האם היה זה דין ה"גט", שהצריך בית דין? בימינו בית הדין משמש מרכיב חשוב ביותר בתהליך מתן הגט, אך דרישה זו היא רק לשם פיקוח שהגט יהא עשוי כהלכתו. האמנם מבחינה הלכתית-פורמלית יש בכלל צורך בבית דין? האמנם תהליך הגירושין צריך בית דין?

ה"נודע ביהודה" סבר שאכן כך הוא, וגירושין צריכים בית דין, אך הדבר קשה שכן הוא עומד בניגוד לתמיהה מפורשת בגמרא (בבא בתרא קעד, ע"ב ועוד), "אטו כל דמגרש, בבי דינא מגרש?"

אכן, למען האמת לא ה"נודע ביהודה" המציא את הצורך בבית דין לגירושין, אלא הדברים כבר מפורשים בתשובה שבאור זרוע (חלק א, סימן תשמד), שבה הוא דן בצורך בבית דין וכן בשאלה האם ניתן לגרש בלילה. לכאורה, זה בנוי על ההנחה שגירושין צריכים בית דין, וזה אינו יכול לשבת לכתחילה. ומכל מקום, הדברים מחודשים ועומדים בניגוד לתמיהת הגמרא.

 


* דברים על פה, שניתנו בשיעור בבית המדרש לתורה בירושלים. כתב וערך: אביעד הכהן. תודתנו נתונה לפרופ' אריה וייס על סיועו בהבאת הדברים לדפוס.

[1]. וכדפירש רש"י על אתר: רצועה – למלקות; מקל – למכת מרדות, עד שיחזור בו; שופר – לשמתא ונידוי; סנדל – לחליצה.