03: אשר שם שמות בארץ

  • הרב יצחק עתשלום

אשר שם שמות בארץ / יצחק עתשלום

גאולת השם במגילת רות

 

במגילת רות קיימים שני מושגים השזורים זה בזה ושניהם יחד מתווים כיוון לפתרון העלילה. ברצוני לדון במשמעותם וביחס ביניהם לאורך "מגילת החסד".

תפקיד ה"שם" במגילת רות

לאורך מגילת רות, פעמים באופן גלוי ופעמים בנסתר, הכתוב מדגיש את חשיבות ה"שם".

הברכה שבה מברכים יושבי השער את בועז, בלוקחו את רות המואביה לאשה, היא "עשה חיל באפרתה וקרא-שם בבית לחם"[1]. כל הדמויות – ראשיות ומשניות – נקראות בשמם, להוציא היחיד ששמו נמחק במכוון[2] ונמסר לנו כ"פלוני אלמוני" (ד, א[3]). ניתן לומר שגם "מחיקת שם" זו מבוססת על חשיבות ה"שם" – שמו של הגואל נמחק על דרך שלא היה מוכן להקים את שמו של אלימלך ("כאשר עשיתי כן שלם-לי אלקים").

"שם" מופיע 7 פעמים בפרק ד ומהווה את אחת ממילות המפתח שם.

באופן כוללני יותר, ה"שם" הוא מניע בסיסי בכל העלילה – שהרי היעד של כל הגורמים בסיפור הוא לידת הבן שבו יוקם שמו של המת. יוצא איפוא שחשיבות ה"שם" מורגשת גם בחלקי העלילה בהם המלה לא מוזכרת במפורש.

נימות הגאולה במגילות רות

ה"גאולה", על מגוון משמעויותיה, משחקת תפקיד מרכזי בכל העלילה אודות רות המואביה. גאולת הקרקע, המהווה פתח ל"גאולת" רות ודרכה ל"גאולת" המשפחה, היא המוקד של תחילת פרק ד. ואכן שורש זה מופיע 14 פעמים, במבנה מפתיע למדי, בפרק ד[4]:

פסוק

מספר המופעים של השורש "גאל"

א

1

ג

1

ד

5

ה

(הכנסת רות לעסקת הגאולה)

ו

5

ח

1

יד

1

 

"גאל" מופיע 7 פעמים בעוד שהגואל האנונימי עדיין "בתמונה". בפסוק ה בועז "מכניס" את נישואי רות המואביה לעסקת הגאולה (על הכללה זו ראה בסעיף הבא). פסוק זה מהווה תפנית גורלית בכל תהליך הגאולה וגם משמש כציר מרכזי בעלילת הגאולה). שהרי הגואל האנונימי, שהיה מוכן לגאול את שדה אלימלך, לא מוכן לשאת את רות - "פן אשחית את נחלתי". הוא דוחה את הצעת בועז ומכאן ואילך בועז עומד במקומו כגואל הקרוב. אחרי תפנית גורלית זו ישנן עוד 7 הופעות של "גאל".

יתירה מזו, בפסוקים הסמוכים לתפנית המתחוללת בפסוק ה (פסוק ד ופסוק ו) השורש מופיע בתדירות חריגה ביותר – חמש פעמים בכל אחד:

 

 

ההצעה לפלוני אלמוני וקבלתו:

ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר קנה נגד הישבים ונגד זקני עמי אם תגאל גאל ואם לא יגאל הגידה לי ואדע כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך ויאמר אנכי אגאל

תפנית: הכללת נישואי רות בעסקת הגאולה:

ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קנית [כתיב: קניתי] להקים שם המת על נחלתו

דחיית פלוני אלמוני:

ויאמר הגאל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאלתי כי לא אוכל לגאל

הגאולה מופיעה גם בתחילת המגילה, כשה' פוקד את עמו לתת להם לחם (א, ו) ואף בהמשך, בכל חלקי העלילה:

1) פרק א: כשרות מתעקשת להישאר עם נעמי, זה מתגלה אח"כ כמעשה חסד לצורך גאולת המשפחה, שהרי (לדברי בועז [ג, י]) היא היתה יכולה ללכת "אחרי הבחורים אם עשיר אם דל").

2) פרק ב: כשרות גואלת את נעמי ממות ע"י עבודתה החרוצה בשדה בועז.[5]

3) פרק ג: רות ניגשת לבועז עם הצעת הנישואין - אך מכניסה להצעה זו מימד של "גאולה" (ג, ט).

4) חלקו הראשון של פרק ד מתמקד סביב גאולת חלקת השדה אשר לאלימלך (כדלעיל) – וחלקו השני בגאולת שיבת נעמי ע"י הבן הנולד:

ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ה' אשר לא השבית לך גאל היום ויקרא שמו בישראל והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך... (ד, יד-טו)

ויושם לב להופעה השביעית (והאחרונה) של מלת המפתח "גאל" בפסוק יד. שהרי הגאולות בהן עוסקים בתחילת הפרק (גאולת שדה אלימלך וגאולת רות ע"י נישואין) מתגשמות באופן מושלם ע"י הולדת הבן. ההופעה השביעית, המרוחקת מששת קודמותיה, משלימה את כל נושא הגאולה.[6]

רות הגואלת

כדי להסביר את הקשר בין נימת ה"שם" ונימת ה"גאולה" במגילה, אסקור בקצרה את סיפור המגילה מזווית ספציפית – התנהגותה של רות.

קיים עירפול מסויים בהבנת התנהגותה של גיבורת הסיפור בכל שלבי המגילה. אחרי מותם של בני נעמי, כלותיה (לשעבר) נשארות בחצרה על אף היותן בנות משפחות קיימות במואב – משפחות שמוכנות, ככל הנראה, לאסוף אותן באלמנותן (כדברי נעמי: "לכנה שבנה אשה לבית אמה" [א,ח]). אחרי שהיית זמן-מה, נעמי מקפלת את חפציה ועושה את דרכה חזרה לבית לחם יהודה "כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" וכלותיה מלוות אותה – ורק אחרי דברי ברכה[7] ודברים קשים[8], ערפה מפנה עורף "ורות דבקה בה". מדוע רות מתעקשת להשאר עם נעמי? זאת שאלה שאליה אין מחבר המגילה מתייחס ישירות - אך כמדומני שעונה עליה "בין השיטין", במהלך העלילה.

בהגיען לבית לחם, נעמי מתעלמת כליל מנוכחותה של רות[9] אך רות פועלת עבור שתיהן באספה את לקט השעורים והחטים בשדה בועז וממשיכה, לפי עתירתו ועצת/צו נעמי, ללקט בשדותיו "עד כלות קציר השערים וקציר החטים".

לפתע – נעמי יוזמת פעולה (בפעם הראשונה מאז חזרתה לארץ יהודה) ושולחת את רות לגורן להינשא לבועז. אך יש שוני קריטי בין ציוויה של החמות לבין קיומה של הכלה:

צו נעמי (אחרי כל ההכנות): "ובאת וגלית מרגלתיו ושכבת[י] והוא יגיד לך את אשר תעשין" (ג, ד).

רות עונה בחיוב: "כל אשר תאמרי [אלי] אעשה" (ג, ה).

אלא שכאשר רות מתגלה לבועז בחצי הלילה, הרי שבניגוד למצופה היא אינה עונה רק על שאלתו: "בת מי את" ותו לא, אלא מאריכה בתשובתה ומוסיפה נימה שנעמי לא הזכירה כלל וכלל: "אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על-אמתך כי גאל אתה". (ג, ט)

נוסיף ונפרט:

"אנכי רות אמתך" – זאת תשובה מספקת לשאלתו, אך ייתכן והיא הבינה את שאלתו כמרחיקה לכת יותר מזיהוי פשוט והוא שואל "מה לך פה" (כדברי בני דן ללוי בבית מיכה) ועל כך היא מוסיפה:

"ופרשת כנפך על אמתך" - כלומר היא מציעה לו לשאת אותה.

אלא שאם מטרתה היחידה, בבואה לגורן, היא להתחתן עם בועז (כדברי נעמי) היתה צריכה להסתפק בשתי פיסקות אלה. אך היא מוסיפה:

"כי גואל אתה" – בדברים אלו היא מפנה את כל מגמת הנישואין ליעד נעלה יותר. במקום אלמנה יחסית צעירה המציעה את עצמה לנישואין עם גביר אמיד, היא פועלת לקדם את גאולת המשפחה. בעוד נעמי פעלה עבור רות – "אבקש לך מנוח אשר ייטב לך" – רות עושה למען משפחת נעמי ולמען שמו של חמיה (שלא ראתה מימיה! – עיין א, ג-ד).

רות הבינה שכדי לגאול את שמו של אלימלך, הנותר ללא זרע וששדהו עומד להמכר, בן משפחה חייב לפדות את שארית משפחתו ע"י נישואין והולדת בן – ולקנות את השדה כדי שאותו "גואל קטן" יוולד על נחלתו. על כן "מעלה" היא את עסקת הנישואין ל"גאולה" שלמה של המשפחה. בועז לא יכול ליענות להצעתה מיד, כיוון שהוא אינו הגואל הקרוב ביותר.

עתה מובנים דבריו בתשובתו להצעתה הנועזת:

"ועתה בתי אל תיראי כל אשר תאמרי אעשה לך כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את

ועתה כי אמנם כי אם גאל אנכי וגם יש גאל קרוב ממני" - שהרי אם בגאולה עסקינן, חייבים לפעול כפי חוקי הגאולה ו"הקרוב קרוב קודם".[10]

כעת ניתן להסביר את התנהגותה של רות המואביה. כתוצאה מהרגשת מחוייבות ל"הציל" את המשפחה האומללה שאליה נקשרה - משפחת גולים שגבריה מתו - היא מקבלת על עצמה את התפקיד לדאוג לגאולת המשפחה. כנראה שמחשבת הייבום לא היתה רחוקה מהלכי מחשבותיה, כמוכח מתוכחתה של נעמי "כי זקנתי מהיות לאיש... לבלתי היות לאיש" (א, יב-יג).

כשנעמי מייעצת לה ל"התגנב לגורן", רות רואה הזדמנות לקדם את יעד הגאולה ומרחיבה את תשובתה לשאלתו התמימה של בועז: "מי את" ובכך מכוונת את יחסה עם בועז למסלול הגאולה.

גאולת השם במגילת רות

עד כה דנו בנימת ה"שם" ונימת ה"גאולה" כגורמים עצמאיים במגילה. אך אי אפשר להתעלם מן העובדה שעיקר הגאולה שאליה מצפים בסיפור היא גאולת שמם של המתים – ובפרט שמו של אלימלך.

נראה שאם נעקוב אחרי כל ההופעות של המלה "שם" במגילה נגלה מבנה ברור - מבנה שבעצמו מצביע על הגאולה.

"שם" מופיע במגילה 14 פעמים – 7 פעמים בפרקים א-ב ו-7 פעמים בפרק ד. אם נעמיד את 7 האיזכורים בפרקים הראשונים מול 7 האיזכורים בפרק האחרון, נגלה שיש יחס גומלין בין האיזכור הראשון לאחרון, בין השני לשני מן הסוף וכן הלאה, עד שנמצא מבנה כיאסטי מובהק:

1) וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ

8) לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ

2) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי

9) לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ

3) וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו | מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן

10) וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת

4) שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה

11) וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם

5) וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת

12) וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְֹרָאֵל

6) וּשְׁמוֹ בועז

13) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי

7) שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִֹיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בועז

14) וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד

 

נסביר ונפרט את דברינו:

איזכורים 1/14: ושם האיש אלימלך/ותקראנה שמו עובד

בהצגת המשפחה הגולה, המגילה מציגה תחילה את ראש המשפחה "ושם האיש אלימלך" (א, ב) – שלמרות היותו הראשון ל"עזוב את הבמה", זהותו משחקת תפקיד מרכזי בכל העלילה, כפי שהסברנו. לכל אורך המגילה, הצורך לגאול אותו מ"מחיקת השם" מניע את רות (ואח"כ את בועז). גאולה זו מושלמת רק ע"י הולדת הבן – "ותקראנה שמו עובד" (ד, יז)

איזכורים 2/13: ושם אשתו נעמי/ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד-בן לנעמי

מיד אחרי הצגת אלימלך, המגילה מפגישה אותנו עם נעמי "ושם אשתו נעמי" (א, ב). לנעמי תפקיד אקטיבי לכל אורך העלילה, אך בסיום האופטימי עדיין יש קושי. לרות נולד בן שבצורה זו או אחרת מהוה גואל לבית אלימלך, אך אין לבן זה קשר משפחתי לנעמי. הנשים שעומדות שם מנמקות את ברכותיהן לנעמי ע"י "תירוץ" שרות נחשבת לנעמי כבת "כי כלתך אשר-אהבתך ילדתו אשר-היא טובה לך משבעה בנים". אך עדיין חסר תהליך רשמי שמקשר את הבן עם נעמי. זאת, עד שהשכנות קוראות לו שם - "ילד בן לנעמי" (ד, יז)[11]. הולדת הבן שמתייחס לנעמי היא גאולתה של נעמי.

איזכורים 3/12: ושם בני-בניו מחלון וכליון/ויקרא שמו בישראל

היו שכבר דנו במשמעות השמות "מחלון וכליון"(א, ב). על אף דברי המדרש[12] המקשר את שמותיהם עם סופם המר, בפשטות אין משמעות רעה לשמות אלה.[13] כך או כך מחלון וכליון נמחו לגמרי מן העולם – לא ילדו ולא נשארה להם נחלה. לעומת זאת, הברכה שמברכות הנשים את נעמי היא ש"יקרא שמו [של הילד הנולד] בישראל"(ד, יד). בפירוש ביטוי מוזר זה, הסביר ג"ח כהן[14] שמשמעו "יהיה מפורסם" - בדיוק ההיפך משמותיהם של מחלון וכליון שנמחו וכלו מן העולם.

איזכורים 4/11: שם האחת ערפה/וקרא-שם בבית לחם

ערפה, המוצגת לפני רות (א’ ד), היא היחידה מבין כל הדמויות המופיעות במגילה שלא הגיעה לבית-לחם. לעומת זאת, הברכה שבה מברכים הזקנים את בועז היא: "וקרא שם בבית לחם" (ד, יא) – לעומת נטישת ערפה את נעמי וסירובה ל"שוב" לבית לחם, בועז יתברך בבית לחם ויהי לו שם שם גדול.

איזכורים 5/10: ושם השנית רות/ולא-יכרת שם-המת

לאחר ערפה, אנו נפגשים עם רות (א, ד). לכל אורך המגילה, כפי שהובהר, רות דואגת שלא יכרת שמו של אלימלך ופועלת למען יעד נשגב זה. הכתוב מציג את רות ולעומת הצגה זו מדגיש הכתוב שכל מגמת העסקה היא "שלא יכרת שם המת"(ד, י).

איזכורים 6-7/8-9: ושמו בועז-שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז/להקים שם-המת על-נחלתו (X2)

בועז מוצג בשמו פעמיים – כשהטקסט מפגיש אותנו אתו (ב, א) ובדברי רות לחמותה (ב, יט). בועז הוא היוזם שגאולת שדה "אחינו אלימלך" תלוּוה בנשיאת רות "אשת המת". פעמיים בועז מזכיר את מטרתו: "להקים שם-המת על נחלתו" - פעם אחת כשהוא "מכניס" את רות לעסקת הגאולה ופעם שנייה כשהוא מצהיר על המניע לנישואיו עם רות בצרוף גאולת שדה אלימלך מיד נעמי.

מגמת הנפשות הפועלות במגילת רות היא, אם כן, גאולת שם המת והקמת זרעו על נחלתו. כפי שהראינו, אופן הופעת הדברים במגילה וכתיבתם, מובנית בצורה שבה ניתן אכן לראות את גאולת כל השמות המופיעים בה.

 


[1]. עי' הערה 14

[2]. לא יעלה על הדעת שבעז, קרובו ומכירו ומי שהיה – במצב זה – כפוף לו, יקרא לו בכינוי זה. עי' מדרש רות רבה ז,יג בדברי ר' שמואל ב"ר נחמן.

[3]. הפניות סתמיות הן למגילת רות

[4] האיזכור בפסוק ז "וזאת לפנים בישראל על הגאולה..." לא נכלל שכן פסוק זה אינו מן העלילה.

[5] מענין הוא שהגאולה האשונה במגילה, גאולה ה' את עמו מרעב, מוצאת לה "בבואה" בתחילת פרק ב כשרות גואלת את נעמי מרעב ע"י הכנסה לשדה בועז ועיסוקה בלקט.

[6] על תופעת "השלמת השביעי" ראה לדוגמא: בראשית יב, י-יג בהם מופיעה "מצרים" שבע פעמים – יב,י יא, יב, יד (X2) יג, א; י - והאחרון שמנמק את בחירת לוט בסדום מקשר את סיפור שהיית אברהם במצרים עם פרידת אברהם מלוט. יש לטעון שכל צורך האיזכורים הראשונים הוא להסביר את בחירתו של לוט לשבת בסדום אשר היא דומה ל"גן ה' כארץ מצרים".

[7] יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישהּ (א,ט)

[8] כי מר לי מאד מכם (א, יג)

[9] וריקם השיבני ה' (א, כא)

[10] ועי' רמב"ם שהשמיט דין זה אלא במקרה של פדיון קרובים מעבדות לעוע"ז וקצת תימה ממגילת רות דאם אין דין של "קרוב קרוב קודם" בגאולה שדה אחוזה למה בועז חייב לשאת ולתת עם הגואל האנונימי? ואולי יש לומר שה"קרוב קרוב קודם" משחק כאן מנימת גאולת הנישואין שמיוסד על חוק הייבום (ועי דברי רמב"ן בבראשית לח) ובייבום קיים דין של "קרוב קרוב קודם".

[11] ואולי קראו לו שם שנעלם מן הספק- כמו "בן-נעם" וכדו' ועיין במאמרו של ג"ח כהן, צויין בהערה 14

[12] רות רבה ב, ה

[13] עי' פ. מלצר בפירושו לרות בסדרת דעת מקרא עמ' ב ומרגליות, משולם "משמע השמות מחלון וכליון במגילת רות" עיוני מקרא ופרשנות כרך א, תש"ם, אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 119-121. עי' בדבריו של זקוביץ בפירושו למגילת רות בסדרת "מקרא לישראל" עמ 47-48 ויש להשיב.

[14] כהן, גבריאל חיים "קריאת שם במגילת רות" עיוני מקרא ופרשנות כרך ב תשמ"ו עמ' 151-160 אוניברסיטת בר-אילן.