ותיטב לה' משור פר | שופר משופר משור פר

שפרו מעשיכם וברית לא תופר
נאקתכם יאזין שחקים שפר
ותיטב לה' משור פר קדוש

 

א. מלכות השופר

כאשר חושבים, באינטואיציה בסיסית, על תקיעת השופר, אנו מדמים לנגד עינינו קריאה קמאית שפורצת את גבולות השפה ומייתרת את הצורך לפרט ולהגדיר ולדייק במילות הקריאה.

מלכות השופר היא ביטוי לדברי קמאיים באישיות שלנו, בחוויה שלנו. הד בולט לכך נמצא במדרש המדמה את קול השופר ל"קולה של אמא", אם סיסרא מיבבת על בנה כי איננו, קול טבעי, בכי של אם שיש בו הרבה מעבר למילים, בכי מתוך מעמקי הנשמה.

גם השופר משמיע קול זעקה ללא מילים. קול שבור, מרוסק, שמתחבר לזעקת הטבע. קול שמקורו בקרן של בעל חיים. מעין זעקת חיה החשה בסכנה קרובה. קול השופר עולה ובוקע מעבר להווייתנו האנושית, התודעתית.

ביטוי לכך ניתן גם בהלכה. בניגוד למצוות ארבעת המינים, כמעט ואין הלכות שעניינן השופר. התלמוד מקדיש פרק שלם אודות כשרותם של לולב ואתרוג, הדס וערבה, תוך קביעה שכל פגימה – ולו קטנה – עשויה לפגוע בהם ("נקטם ראשו, נפרדו עליו").

עד כדי כך החמירו חכמים בהלכות אתרוג, שהגמרא בסוכה משווה בינו לבין טרפה, כשבשני המקרים "מום" פוסל בחפצא דמצווה. בדיני ארבעת המינים, ה"חפץ" וההדר שבו תופשים את תשומת לבנו.

לעומת זאת בשופר, כמעט ולא ניתנת הדעת לכך, אכן, המשנה מדברת על "שופר שניקב", אך לדעת רוב הראשונים נקב זה אינו יוצא פסול בשופר אלא בקולו. הסוגיה עצמה סבוכה ומורכבת ולא ניכנס לפרטיה, אך העיקרון הבסיסי הוא שאם הנקב מפריע לקול השופר – הריהו פסול. המוקד הוא הקול, ולא השופר. לכן, אם הנקב אינו משפיע על הקול, עצם העובדה שהחפצא-השופר פגום, אינה מטרידה אותנו. הכל סובב סביב הקול, והחפץ כשלעצמו חסר משמעות. כך עולה מדברי התוספות (ר"ה כז, ע"ב, ד"ה ניקב) ושאר ראשונים.

ב. שיטת הרמב"ם: "שאין המצווה אלא בשמיעת הקול"

וכן כתב הרמב"ם (הלכות שופר א, ג):

שופר של ע"ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא, ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא.

שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל.

וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול מעילה, ואם תאמר והלוא נהנה בשמיעת הקול מצוות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.

לעומת לולב הגזול שפסול הוא, פוסק הרמב"ם שהשומע קול שופר הגזול יצא, מכיוון שהמצווה אינה בחפץ, בשופר עצמו, אלא בקול.

ג. שיטת הרמב"ן: השופר ככלי "משופר"

הרמב"ן נקט בגישה שונה לחלוטין, מנקודת מבט הלכתית ומחשבתית כאחד, ולה אני מבקש להקדיש את עיקר הדברים שלהן.

בדרשתו לראש השנה, דן הרמב"ן בסוגי בעלי החיים שקרנותיהם כשרים למצוות שופר, תוך התייחסות לעמדת בעלי התוספות בסוגיה זו. בהמשך (כתבי הרמב"ן, עמ' רכט) כותב הרמב"ן כדברים האלה:

ועם כל זה יש לנו עוד קושיא על המשנה הזו על דעת בעלי הדקדוק, שהם אומרים, והוא הנראה, ששופר אינו אלא שם הכלי המתוקן שתוקעין בו, אבל כל המחוברים בראשי הבהמות והחיות קרן שמם, ואין שם שופר במחוברים כלל ולא בשלמים קודם שקדחן.

ומהו הפסול שמצאו בשל פרה מ"וקרני ראם קרניו" כי במחובר הוא, וכן האיל בעל הקרנים, וכן כולם.

הווי אומר: לדעת הרמב"ן הפסול בקרן מחוברת נעוץ בכך שלא "שיפרו" אותו. לטעמו, השינוי והש"יפור" שעובר הכלי הוא מרכיב מרכזי בקיום המצווה. כך מודגש גם בדבריו שלהלן:

והנקלפים לאחר תקונם הם שופר מגזרת ברוחו שמים שפרה (איוב כ"ו, יג), שמתחן כאהל.

הרמב"ן מביא דוגמא מבריאת העולם, שבה לקח הקב"ה את החומר ההיולי הראשון ועיצב הימנו צורה. היינו: כל דבר במצבו הטבעי אינו יכול להיות שופר. רק חומר גלם שעבר "שיפור" בידי אדם יכול לשמש למצווה ולקבל משמעות. לפני תהליך זה, מדובר על חפץ טבעי.

לדעת הרמב"ן, השופר אינו מסמל את החזרה לטבע, אין בו ביטוי לרובד הקמאי, אלא אדרבה: הוא מבטא את המיוחד שבאדם, את שינויו של הטבע. את יצירת הכלי מתוך חומרי הגלם הטבעיים. האדם מסיט את ייעודה של הקרן, מקרן נוגחת לכלי מתוקן ומשופר שיכול לשמש כלי שיר.

ממילא, כאשר בא הרמב"ן לדון בשופר שניקב, הוא ניגש לסוגיה מזווית שונה לחלוטין. וכך הוא כותב (כתבי הרמב"ן, עמ' רלה):

ופירוש 'שופר שנסדק' היינו שנסדק כל השופר. וכך פירש רש"י. וטעמא דפסול שאינו שופר אלא שברי שופר הם, שכל כלי שנשבר – יצא מתורת כלי, בין לעניין הטומאה בין לכל דבר.

הרמב"ן עושה אנלוגיה מעניינת בין הלכות טומאת כלים לבין פסול נקב בשופר. שלא כדברי התוספות הנ"ל, לדעת הרמב"ן שופר שנסדק או ניקב אינו פסול בשל הקול המעוות שיוצא הימנו, אלא בשל הפגם בחפץ גופו. כשם שחפץ שנטמא – נטהר מעשה שנשבר והפסיק להיות "כלי" וחזר למצבו הראשוני, כחומר גלם, כך גם שופר – אם יצא מתורת "כלי", אינו "משופר" ולכן פסול הוא מלשמש למצווה.

ד. שופר שציפהו זהב

אין זה מפליא שגם להלן מסביר הרמב"ן את פסול "שופר שציפהו זהב" בדרך דומה, ובניגוד לדעת התוספות.

לשיטת בעלי התוספות (ר"ה כז, ע"ב צפהו מבפנים), אם ציפהו מבפנים פסול, "לפי שאין קול שופר אלא קול זהב, וכן מבחוץ [=ציפהו זהב מבחוץ] כיוון דנשתנה קולו". הדגש הוא על קול השופר. לא השינוי בחפץ פוסל, אלא השינוי בקול.

ואילו לדעת הרמב"ן, (שם, עמ' רלו): "וטעמא דפסול, משום דאיכא הפסק בין פיו לשופר". האדם צריך להיות במגע עם החפץ, ואם יש הפסק ביניהם – אינו יוצא ידי חובתו. ומכאן מסקנתו הנוספת של הרמב"ן: "ושמע מינה שאם הרחיק השופר מפיו, ונפח בו ותקע – פסול".

ומדוע? כיוון שאין מגע בין פיו לשופר, על אף שייתכן שמצד הקול – יהיה קולו חזק וצלול. זאת, בניגוד מובהק לדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, ולפיהם "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצווה אלא בשמיעת הקול אף על-פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע – יצא".

ה. שופר של חיה טמאה

גם במקום אחר (כתבי הרמב"ן שם, עמ' רלב), כותב הרמב"ן:

אף על פי ששנינו 'כל השופרות כשרין', יש לעיין בשל בהמה או חיה טמאה, ממה שאמרו (שבת כח, ע"א) 'לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד' וכו', וכאן אמרו 'כיוון דלזכרון אתי – כלפנים דמי', וזה צריך עיון.

מסתימת לשון המשנה, "כל השופרות כשרים", משמע שאין בעיה בשופר של חיה טמאה. הרמב"ן, לעומת זאת, משווה בין דין שופר לדין שנאמר בתפילין ומזוזות, שלפיו "חפצי שמים" חייבים להיות רק מחיה טהורה.

לאור גישתו דלעיל, הדברים מובנים: היות ועיקר המצווה תלויה ב"כלי", ייתכן שלא רק תשמישי קדושה אלא גם כל חפציה מצווה ותשמישי מצווה צריכים להיעשות מחיה טהורה בלבד.

הרמב"ן בוחן אפוא את השופר מן הכיוון הראשוני, הקמאי, של תפילה ללא מלים, של ניגון ללא מנגינה, של האדם המשפר והיוצר כלים. לא אדם שמתחבר לטבע אלא אדם שמשתלט על הטבע, משפר אותו, קודח בו, ומסיט את ייעודו.

ו. שופר של מלכות

במצוות שופר ניתנו טעמים מטעמים שונים. מצד אחד, השופר מבטא את ה"מלכות". "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'". וכבר עמדו הראשונים על הזיקה שבין השופר למלכות, דוגמת המקור המפורסם במסכת ראש השנה (טז, ע"ב):

אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר.

וכפי שפירשו הראשונים, הסיפא "ובמה? בשופר" – מוסבת לא רק על ברכת "זכרונות" אלא גם על ברכת "מלכויות", היינו: השופר משמש גם לסמל את המלכת הקב"ה על העולם כולו.

ז. שופר של תשובה

מאידך, יש גם היבט של "תפילה בשופר", וישנו גם היבט של "תשובה בשופר", כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ד) "אף על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמכתם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם".

באופן ציורי ניתן לראות את השופר כמכוון הן כלפי מעלה הן כלפי מטה. מצד אחד, האדם מתפלל באמצעות השופר ומכוונו כלפי שמיא: "בחצוצרות וקול שופר לפני המלך ה' ", מצד שני, השופר מכוון כלפי מטה, כלפי האדם, ומסייע בידו לחזור בתשובה ולהעלות תפילותיו.

בחידושיו לסוף מסכת ראש השנה (לד, ע"א), דן הריטב"א בנוסח ברכת השופר, שתלוי, לכאורה, במהות המצווה: האם המצווה היא "לתקוע" בשופר, או "לשמוע קול שופר"? וכך כותב הריטב"א:

ויש בזה שתי שאלות: למה אין הנוסח 'על תקיעת שופר' כמו מקרא מגילה שמברכין על הקריאה ולא על השמיעה, ועוד: למה היא בלמ"ד [="לתקוע"] ואינה ב'על' [= "על תקיעת שופר"] כיוון שתקיעת שופר אפשר על ידי אחרים כעין מקרא מגילה שהיא ב'על' מטעם זה?

והתשובה בשאלות אלו: אחת, דהכא שמיעת השופר היא עיקר המצווה, וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למידת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע – לא יצא.

לפי הריטב"א המצווה היא מצוות שמיעה (ובזה הוא מכוון לדעתם של ראשונים רבים). אך הוא מוסיף שיש קשר ישיר בין הגדרת המצווה לבין ייעודה ומגמתה. הגדרת המצווה מבחינה רעיונית משליכה על תכניה. היות שעיקר המצווה הוא "שיעור אדם לחזור בתשובה", בדרך שבה הלך הרמב"ם ("עורו ישנים משנתכם"), ממילא השמיעה היא-היא עיקר המצווה.

לאור זה, אפשר להסביר גם את מהות אותו "שופר של מלכות", שבאמצעיתו ממליך, כביכול, האדם את הקב"ה לא כיצור טבעי אלא כמי שהטבע נמסר בידו, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה". הכוח ניתן בידי האדם ועליו ליצור ולמשול עלי אדמות.

דרך כלל, נתפסת המלכות כמסגרת חברתית-מדינית, שבה קיימת מערכת יחסים מלאכותית, של שליט ונשלט. לעומת זאת, התפילה והזעקה, השופר והתשובה, מבטאים זניחה של מהלך החיים הרגיל ופריצה לעולם קמאי, טבעי יותר.

הגמרא בראש השנה (כו, ע"ב) דנה בשאלה האם שופר של ראש השנה צריך להיות פשוט או כפוף. ורש"י על אתר מקשר זאת לעניין התפילה.

לעומת זאת, הרמב"ן מסביר את דעת האומר שבעינן שופר פשוט בכיוון שונה לחלוטין: "כדי שתרום קרננו ביום טוב", וזאת בניגוד לראשונים אחרים שמדברים על חובת האדם לפשוט את לבו וליישר עקמימות שבלב.

ח. שופר שבמקדש

לעיל ראינו את שתי התפישות ביחס למהות השופר, האם ניתן לראות בו "כלי" בעל חשיבות עצמאית, או שאינו אלא אמצעי להשמעת קול ולהתעלות.

ומכל מקום, ישנו שופר אחד שלכולי עלמא כלי הוא: שופר שבמקדש. המשנה אומרת "שופר של ראש השנה, של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדים". וגבמרא שם (ר"ה כז, ע"א): "וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד". ומקור הדבר:

"בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא – לא.

השופר שבמקדש עשוי זהב, ובדומה חצוצרה הוא "כלי" מעשה ידי אדם, שנוצר על ידיו מתוך חומר גלם טבעי. ומכאן הגדרת הפסוק "הריעו לפני המלך ה' ", בשערי העזרה", ב"מקדש", בין אם מדובר במקדש כפשוטו, בין אם מדובר ב"מקדש" כסמל לציבור, למוקד השכינה. שם, יש לתקוע באופן שונה.

הרמב"ן עצמו העמיק בגישה זו. בגמרא לא מפורש האם למסקנה במקדש תוקעין בשופר כפוף או לא. לדעת הרמב"ן, במקדש היו תוקעים בשופר פשוט, שחצוצרות מלוות אותו, ובגבולין בשופר כפוף. שופר המקדש הוא אפוא "שופר של מלכות", מכוון כלפי שמיא, ולא "שופר של תשובה" המכוון לבני האדם שעל הארץ. לכן צורתו היא של "שופר פשוט", בדומה לשופרות אחרים של מלכות.

השופר הפשוט מתוקן ומשופר יותר, מצד ה"כלי" שבו. בדומה לאומות העולם שמשתמשים בכלים שצורתם פשוטה כדי לבטא "מלכות". במאמר מוסגר אעיר שה"משך חכמה, הלך בכיוון הפוך. לדעתו, דווקא שופר של מקדש צריך להיות "כפוף", כיוון שבמהותו הוא "שופר של תפילה" ולא של "מלכות", המקיים זיקה לקורבנות, ודווקא שופר שבגבולין הוא-הוא ה"שופר של מלכות".

לפי הגמרא, כאשר ראש השנה חל להיות בשבת, רק הציבור תוקע ולא כל יחיד ויחיד, שכן רק תקיעה בציבור מבטאת את פן ה"מלכות" שבשופר.

ט. "זכור אחוז קרן, תוקעי לך היום בקרן"

אם נחזור למה שפתחנו בו, ניתן לומר: ה"שופר" מבטא את השיפור, את תפקידו של האדם בתיקון העולם. "שפרו מעשיכם וברית לא תופר", פירושו: השופר אינו קורא רק להתעוררות ולחזרה בתשובה אלא ל"השתפר", לתקן עולם ולהיטיבו. אם תעשו כן, ישמע הקב"ה תפילתם שהרי גם הוא "שחקים שפר", תיקן את הטבע. האדם שעוסק במלאכת "שיפורו" של העולם, ועל ידי כך הופך הוא להיות שותף לברית העולמים שכרת עם הקדוש ברוך הוא.

לצד "שפרו מעשיכם", ההכרזה על שיפור העולם באמצעות מעשי ידי אדם, אנו אומרים ביום השני דראש השנה: "זכור אחוז קרן לתוקעי לך היום בקרן". באים אנו לפני הקב"ה הן ב"קרן", שמכוונת כלפי שמים, הן ב"שופר", שמכוון כלפי אדם וקורא לו לשפר את העולם.

________________________

סיכום שיעור על-פה שהועבר בכנס לימוד תורה של ישיבת הר עציון בירושלים, כ"ב באלול תשס"ג.