01: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" - על הזיקה שבין תקיעה לתפילה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" - על הזיקה שבין תקיעה לתפילה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

א. אקדמות מילין

היחס שבין התקיעה - תקיעת שופר בראש השנה בפרט, ותקיעת שופר ככלל - לבין התפילה יכול להיבחן בשני כיוונים שונים.

א. התקיעה נחשבת כתפילה, כסוג מסוים ומיוחד של תפילה.

ב. התקיעה מהווה מעשה נפרד ממעשה התפילה, אך עם זאת קיימת זיקה בין השניים, כשהמעשה האחד מַפְרֶה את השני.

אם נראה את התקיעה כתפילה, ניתן לומר שיש בה קיום של "תפילה", במעגלים שונים ונפרדים זה מזה. התקיעה בכלי מבטאת תפילה נטולת מלים, מעין "תחינה אילמת" שמעבירה מסרים ותכנים גם בהיעדר מלים.

ב. שירת המקדש

ניתן להקביל זאת לסוגייה אחרת שעניינה השימוש בכלי נגינה ושיר במקדש. מצווה זו מעוגנת הן במקראות הן בהלכה. בגמרא (סוכה נ, ע"ב) יש הנחה שיש גם פן של "שירה בפה", היינו: הבעת תכנים בצורה לא ישירה, באמצעות שימוש בכלי שיר. אכן, נחלקו חכמים אם עיקר שירה - בפה הוא, או עיקר שירה בכלי.

אותו מאן דאמר הסובר ש"עיקר שירה - בכלי", גורס מן הסתם שמדובר ב"שירה" דווקא, לא מוסיקה סתמית אלא הבעת תכנים שמוצאת את ביטויה באמצעות כלי השיר.

ה"כלים", כלי השיר, משמשים אמצעי להגשמת אותה מטרה - התפילה - שעומדת בשורש הדברים. מודל זה שוזר את התפילה והשירה באמצעות השימוש בכלי נגינה.

אכן, אפשר ויבוא מאן דהוא ויכפור בהנחה זו מעיקרה. לשיטתו, אפשר שהשירה בכלי אינה רק אמצעי להבעת התכנים אלא "חי הנושא את עצמו": השירה בכלי היא מסלול מקביל של הבעת תכנים, ולא תחליף ל"שירה בפה". לפי גישה זו, ה"שירה בכלי" אינה תחליף-תפילה או "תפילה מחופשת", אלא פותחת אפיק נוסף, ערוץ נוסף של הבעת שבח והודאה לקב"ה.

דומני שניסוח לשון הגמרא ("עיקר שירה בפה, עיקר שירה בכלי") משקף את הגישה הראשונה, הרואה את השימוש בכלים כאמצעי להבעת "שירה".

ג. ותקעתם בחצוצרות

אפשר שניתן להקיש וללמוד את מהות תקיעת השופר בראש השנה ממה שנאמר בעניין חצוצרות בתעניות. הפסוקים מדברים על תקיעה בחצוצרות בשני סוגים של מועדים. הסוג האחד הוא ימי שמחה ומועד, כנאמר בפרשת בהעלותך (במדבר י', י):

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

המועד השני שבו תוקעים בחצוצרות הוא עתות של צרה, מלחמה ותעניות. כנאמר לעיל (שם י', ט):

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

גם כאן ניתן לשאול: האם החצוצרות בתענית מקיימות זיקה לתפילה ולזעקה, ויש בהן ביטוי וזיקה לתפילה, לזעקה ולשפיכת השיח שהן מעניינו של יום התענית ועת צרה? האמנם מצווה להריע בחצוצרות בכל עת שבה יש מתקפה כוללת על כנסת ישראל היושבת באדמתה, או שמא החצוצרות הן סמל ואינן מהוות תחליף ממשי לתפילה?

ד. לצעוק לפני ה'

אפשר שניתן ללמוד משהו בעניין זה מדברי הרמב"ם בריש הלכות תעניות. בכותרות ההלכות, כותב הרמב"ם על הזעקה באופן כללי:

מצוות עשה אחת והיא לצעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבוא על הציבור.

כרגיל בדברי הרמב"ם, בכותרת המצווה באה הגדרת מהות המצווה, הכלל, ואילו בגוף ההלכות באים הפרטים של מעשה המצווה. וכך כותב הרמב"ם בריש הלכות תעניות (א, א-ג):

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עוונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עימי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

מכותרת ההלכות משתמע לכאורה שה"צעקה" בפה וה"תרועה" בכלי חד הן. גם הזעקה בפה, התפילה המילולית, גם התרועה בכלי, שתיהן חלק מקיום אחד של שפיכת השיח בפני הקדוש ברוך הוא.

אכן, ייתכן שעדיין יש הבדל מסוים בין השתיים. התרועה בכלי עשויה לפעול את פעולתה - בין במקדש בין בשעת צרה - רק בהקשר מיוחד, ספציפי. החוצרות יכולות להוות ביטוי לזעקה כלפי שמיא, לתחנונים לפני כסא הכבוד, אך זאת רק בנסיבות המיוחדות של המקדש, ורק לאחר שזה כבר נתכנסנו שם הכל ושפכו שיח, בכי ותחנונים. רק אז, לאחר השלמת הבכי והתחינה בפה, ממרקת התקיעה בחצוצרות את הזעקה לפני ה'.

הוא הדין לעניין השירה שבמקדש. לצד המעמד של שירה בפה ובעקבותיה, באה התקיעה שמקבלת את צביונה בנסיבות אלה כפן נוסף של שירה.

לא כן כאשר מנתקים את התקיעות או את כלי השיר מהקשר זה. בהיעדר תכנים אחרים, של תפילה בפה, של מקדש, של בכי ותחנונים הקודמים לתקיעה ולשירת הכלים, מתמסמס כוחם ונס לֵחָם.

אמת נכון הדבר: דיוק בדברי הרמב"ם בהלכות תעניות מלמד שאין הוא מציב כדרישה מקדמית שזעקות התרועה תהיינה במסגרת של זעקה כללית, ועם זאת מסקנה זו מתבקשת מאליה.

על פני הדברים, ניתן ליישם את שני המודלים הנזכרים גם לגבי התקיעה בראש השנה, ולראות גם בתקיעה קיום מסוים של תפילה.

ה. תקיעות ראש השנה

התקיעות בראש השנה עוררו מחלוקות לא מעטות, שנוגעות הן בתוכן הן בצורה. כך, לדוגמא, נחלקו חכמים בהבדל שבין "תקיעה" ו"תרועה", והתחבטו בשאלת יעד התקיעות, למי מופנות התקיעות. ואפשר שבעניין אחרון זה יש לחלק בין סוגי התקיעות השונים. ומכל מקום, עיון במקורות מלמד על כמה ערוצים אפשריים:

א. פן טקסי בתקיעה: ראיית ראש השנה כיום המלכת הקדוש ברוך הוא על העולם בכלל, ועל כנסת ישראל בפרט. המלכה זו, של "אני ה' אלוקיכם", מוצאת את ביטויה בתקיעות. כך, להבדיל, ממלאים גם החצוצרות וכלי נשיפה אחרים תפקיד מרכזי בהכרזה על מלך בשר ודם. התרועה בחצוצרות במעמד זה מבטאת את המלכת המלך, הן כלפי המלך עצמו, אבל בעיקר כלפי העם. מכיוון ש"אין מלך בלא עם", עורכים טקס חגיגי שמבטא את המלכת המלך. הציבור מבטא באמצעות תקיעות אלה את קבלת עול מלכותו של המלך.
 

ב. רובד שני, בא לביטוי בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה. השופר, על קולותיו השונים, יוצר קריאה לתשובה והתעוררות כלפי "פנים", לא כלפי "חוץ", לאמור: "עורו ישנים משנתכם והקיצו", קריאה לתשובה ולהתעוררות. מדובר כאן בתהליך אוטודידקטי. אנו מעוררים את עצמנו ומפנים את קולות השופר כלפי פנים, לקהל, לכל יחיד ויחיד. לכל מי שתקוותו ושאיפתו לשוב בתשובה שלמה לפני בורא עולם.

ו. שתי משמעויות ה"תפילה" במשנת חז"ל

שתי הגישות הנזכרות אינן קרובות במהותן לעולם התפילה. דברי חז"ל מלמדים כי במשנתם יש למונח "תפילה" שתי משמעויות, נרחבת ומצומצמת. בדברי חז"ל, מופיעה סתם "תפילה בהקשרים שונים כמכוונת כלפי פלוני שאומר "פסוקי דזמרה", קריאת שמע, ברכות או תכינות.

במובן מצומצם יותר, נזכרת לעתים - בעיקר ברמב"ם - "תפילה" במשמעות מצומצמת יותר. לצד הלכות "ברכות" והלכות "קריאת שמע", קובע הרמב"ם מקום מיוחד ל"הלכות תפילה", ושם משמש המונח במשמעות מצומצמת של "תפילת שמונה עשרה", תפילת העמידה.

במינוח מצומצם עוד יותר, מופיע המונח בהקשר אחר. את דברי הגמרא (ברכות לב, ע"א), "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל", מפרש רש"י בשתי דרכים. לפי פירוש אחד, "שבחו של מקום" היינו פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע הקודמות ל"תפילה" - תפילת העמידה, אך במסכת עבודה זרה (ז, ע"ב) מפרש רש"י: "שבחו של הקב"ה - שלוש ברכות ראשונות, אבות, גבורות וקדושת השם שאין בהן תפילה אלא שבח, ואח"כ בשאר ברכות יש דברי תחינה ותפילה". משמע, ש"תפילה" בהקשר זה היא רק חלק מתפילת י"ח, היינו קטע מצומצם עוד יותר.

תקיעת שופר, כביטוי להכתרת המלך, עשויה להיחשב כתפילה אם נאמר שקיימת הקבלה בין "שבח והודאה" לבין "תפילה". ברם, אם נאמר שהמונח "תפילה" מכוון כלפי פן הבקשה שבתפילה (כפירושו הנ"ל השני של רש"י), לכאורה אין השופר משתלב בו.

אמנם, ייתכן שיש פן שלישי של קיום תפילה, באמצעות התקיעה עצמה מכיוון אחר. אם נראה את התקיעה לא כמכוונת כלפינו, לעורר לבנו לתשובה, אלא כמופנית כלפי הקב"ה.

ז. כמה דכייף איניש דעתיה - טפי מעלי

נקודה זו ניעורה ומשתקפת בגמרא במסכת ראש השנה (כו, ע"ב). לכאורה, עוסקת הגמרא בפן מעין-טכני של מעשה התקיעה, אבל לאמתו של דבר יש בו התייחסות לפן מהותי ביותר:

אמר רבי לוי: מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין ושל כל השנה בפשוטין.

והתנן: שופר של ראש השנה של יעל פשוט?

הוא דאמר כי האי תנא; דתניא, רבי יהודה אומר: בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין וביובלות בשל יעלים.

ולימא הלכתא כרבי יהודה!

אי אמרת הלכתא כרבי יהודה, הוה אמינא אפילו של יובל נמי כרבי יהודה סבירא ליה, קא משמע לן [=שהוא מחלק, בניגוד לדעת רבי יהודה, בין שופר ביובל לבין שופר בראש השנה].

במאי קמיפלגי? מר סבר: בראש השנה - כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים - כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי.

ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי.

בגמרא יש התייחסות לצורת השופר על רקע המטרה והתכנים שהשופר אמור לבטא. לפי דעה אחת, בראש השנה צריך אדם לכפוף קומתו בפני הקב"ה, ואילו לדעת חברו צריך הוא לשפוט קומתו בשעה שעומד הוא בפני קונו.

ברם, אלו ואלו סבורים שהלך הרוח שקיים בראש השנה אמור לכוון את האדם לעמוד לפני הקב"ה.

בפירושו לסוגיה זו, מסביר רש"י שהכוונה היא לצורת עמידתו של אדם בתפילת ראש השנה:

"כמה דכייף" - בתפלתו, פניו כבושין לארץ, טפי עדיף, משום 'והיו עיני ולבי שם', (מלכים א, ט). הלכך, בראש השנה דלתפילה, ולהזכיר עקידת יצחק בא - בעינן כפופים, ויובלות שהן לקרוא דרור - בעינן פשוטין, וגזירה שווה לית ליה.

"כמה דפשטין טפי עדיף" - משום 'נשא לבבנו אל כפים' (איכה ג'). הלכך, בראש השנה - בפשוטין, דלתפלה הוא, ודיום הכפורים נמי משום דשוייה בגזירה שוה, ובתענית דלכנופיא - לא איכפת לן, ועבדינן כפופין, להכירא, ולרבי לוי אית ליה כרבי יהודה, דלתפלה בעינן כפוכים, וביום הכפורים סבירא ליה דשוה היובל לראש השנה כרבנן, הלכך תרווייהו בעינן כפופים.

רש"י רומז כאן לגמרא ביבמות (קה, ע"ב) המדברת על צורת העמידה הפיזית הראויה למתפלל. ביובלות, התקיעה מבטאת צעד הצהרתי, הפגנתי. "הרב" ז"ל היה מזכיר בהקשר זה את דברי הרמב"ם בספר המצוות, שרואה במצוות היובל ביטוי ליישור קומתו של אדם, להישגיו, לכושרו וליכולתו.

לא כן בראש השנה. לפי דעה אחת, כאן נדרשת נמיכות קומה, כפיפות לב. "כמה דכפוף טפי עדיף". ואילו לדעה השניה, "כמה דפשיט טפי עדיף". ומכל מקום הכל תמימי דעים שיש להתאים את צורת השופר למגמת התקיעה, וליצור זיקה בין תוכן התקיעה לבין עמידת האדם בתפילה.

וכאן יש להדגיש: לא מדובר רק בזיקה כללית, מופשטת, אווירה שאופפת את היחיד ואת הציבור במשך תקיעת השופר, אלא בזיקה ממשית, כשהתקיעה מהווה אחד מקולות התפילה. וממילא, אותה דרך הבעה של תפילה, כפופה או פשוטה, צריכה לבוא לידי ביטוי ולהשתקף גם בשופר.

אפשר, שזיקה זו נחוצה רק כאשר התקיעה נעשית בתוך מסגרת של תפילה. ואילו כאשר התקיעה נעשית במנותק ממנה (כגון שבעת התפילה לא היה לו שופר ורק לאחר מכן נזדמן לו), לא יהא צורך בזיקה מעין זו.

כסיכום ביניים ניתן להציג את התקיעה באחת משתי אפשרויות: א. התקיעה עצמה היא קיום של תפילה; ב. התקיעה אינה חלק מן התפילה אלא חי הנושא את עצמו, אך היא מקיימת זיקה וקשר לתפילה.

ח. הפריה הדדית בין תפילה ותקיעה

אם נדבר על האפשרות השניה, ניתן לראות כאן שני גורמים המקיימים ביניהם יחסי גומלין של הפריה הדדית. וכאן הבן שואל: מי מפרה את מי? האם התקיעה מהווה "קיום" מסוים של תפילה, שמטרתה להעשיר ולהעצים את התפילה, או להפך: התפילה מלווה ויוצקת תוכן ומשמעות לתקיעה, אך התקיעה היא העיקר.

מבחינה הגיונית אפשר שאין כל סתירה בין שתי האפשרויות. יש כאן דיאלקטיקה שבה התפילה מעצימה את התקיעה ולהפך. ואכן, בראשונים יש ביטוי להבנה מעין זו. בראשונים קיימת מחלוקת גדולה בנוסח תקיעות שמעומד. בנוסף לתקיעות החובה, קיימות גם תקיעות "רשות", וכולן על דרך שתיקן רב אבהו (ר"ה לד, ע"א).

א. לפי שיטת הרי"ף, למלכויות תוקעין תשר"ת, לזכרונות - תש"ת, ולשופרות תר"ת, באופן שהמכלול כולו, של שלוש הברכות, מקיים את תקנת רב אבהו.

ב. שיטת רבנו תם: על כל ברכה וברכה יש לתקוע תשר"ת.

ג. המנהג הרווח: על כל ברכה וברכה תוקעים תשר"ת, תש"ת ותר"ת.

תקנתו של רב אבהו, לפיה יש לתקוע גם "שברים" גם "תרועה", גם "שברים תרועה", כשתקיעה באה לפניהן ולאחריהן, נובעת מן הספק שיש בהגדרת "תרועה" של תורה. המנהג הרווח (שיטה ג' לעיל) מובן אפוא, ברצון לצאת ידי חובת כל הדעות (ראו "שבלי הלקט" על אתר), בדומה לרצון לצאת ידי כל הדעות בתקיעות דמיושב.

השיטה השניה, של רבנו תם, בעייתית במידה מסוימת, אך גם אותה ניתן ליישב: הצירוף של תשר"ת - "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה" יוצר קומבינציה של כל סוגי התקיעות, ובהסמכתן לכל אחת משלוש הברכות - מלכויות, זכרונות ושופרות - מקיימים את המצווה (לבד מבעיית ההפסק בין ה"תרועה" דאורייתא לבין התקיעה שסמוכה לה, אם נאמר שרק אחת משתי האפשרויות - "שברים" או "תרועה" - היא-היא ה"תרועה" דאורייתא).

ט. תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד

שיטת הרי"ף, שהובאה לעיל, אינה מובנת כלל ועיקר. הראשונים ניסו לומר, בניגוד לדעת הרמב"ם, שמצד דינא דאורייתא אין "ספק" במהות ה"תרועה" שנזכרה בתורה, אלא בכל סוג תקיעה שהוא - בין "שברים" בין "תרועה" - יוצא אדם ידי חובת קיום המצווה. התורה דורשת "קול" אחד, ואין זה משנה איזה קול.

וכך כתב בעל המאור (י, ע"א בדפי הרי"ף):

ונשתנו המנהגות בדורות אחרונים כמו שאתה רואה משורש ההלכה ומתקנת ר' אבהו, שצריך היה לתקוע תשר"ת במלכויות, תש"ת בזכרונות, תר"ת בשופרות.

והרי"ף ז"ל נתן טעם לדבריו בהלכותיו 'שלא להטריח ציבור' ואין הטעם הזה מספיק לנו כל הצורך. ורבנו האי גאון ז"ל כתב בתשובת שאלה כי קבלה היתה בידם דבין דנוחי ובין ילולי כולהו 'תרועות' מקריין, ונפיק איניש ידי חובתיה בהכי ובהכי. והיו מקומות בישראל חלוקין במנהגיהם, איכא דעביד הכי ואיכא דעביד הכי. ובא רבי אבהו להשוות המנהגות ולהחזיר כל המקומות למנהג אחד שלא תהא מחלוקת ביניהם, וסידר להם כל המנהגות כאחד.

אכן, הרמב"ן אינו מסתפק בכך. בדבריו ב"מלחמות ה'" על אתר, הוא מוסיף:

למדנו מכאן דכיוון שאין כל יחיד ויחיד חייב בתקיעות ותרועות, אלא חובת ברכות הוא שמתריעין בהן, די להם בתקיעה כל שהוא כדי שיתעלה תפילתנו בשופר.

הלכך, בראש השנה נמי כיוון שיצאנו ידי חובת תקיעות של תורה, ואין כל יחיד ויחיד חייב בתקיעות, לא נשאר לנו אלא חובת ברכות שתיקנו בהן תקיעות כדי שיעלה זכרוננו לטובה בשופר, והוה לי כתעניות, ובתקיעה כל שהוא יצאו ידי התרעה של ברכות, הלכך לא רצו להטריח שלא לצורך.

ונהגו לעשות בכולן תקיעה ועושין בתרועה כשלוש סברות הללו דרבי אבהו. וזה טעם יפה, מרפא לעצם ומתוק לפה. ואם באת לדון אחריו כבר נהגו.

לשיטתו, כמו בתעניות, גם בראש השנה ה"תקיעות דמעומד", הן לא חובת שופר אלא חובת ברכות. לצורך זה, די בתקיעה כלשהי, כשם שבתעניות די בתרועה כלשהי. אין אפוא צורך להיכנס לפרטי סוג התקיעה.

לפי גישה זו, קיים שוני ופיצול בראש השנה בין "תקיעות דמיושב" ל"תקיעות דמעומד". בראשונות, יש משמעות לסוג ה"תרועה", ואילו באחרונות, לא מצוות תקיעת שופר עיקר אלא הברכות עיקר, והתקיעה רק "מלווה" את הברכות, ומהווה מעין "ליווי תפילה".

השופר כאן לא בא כגורם עצמאי, כמצווה בפני עצמה. הוא "נשתל" בתפילה כדי להוסיף לה נופך מסוים, "כדי שיעלה זכרוננו לטובה בשופר", כדברי הרמב"ן. ממילא אין חשיבות לסוג התקיעה אלא לעצם התקיעה, תהא אשר תהא. אין זו חובת תקיעות אלא חובת תפילה.

ומכאן לענייננו: דווקא "תקיעות דמעומד" הן "חובת תפילה", אבל "תקיעות דמיושב" הן קיום במצוות שופר, מצווה עצמאית.

אכן, עדיין ניתן לומר שגם במצוות ה"תקיעה" העצמאית יש שני היבטים, המתקיימים בו זמנית: יש בה פן של מצוות שופר, שהיא מצווה "עצמאית", אך בה בעת יש בה גם פן של קיום בתפילה.

י. מעמד ה"ציבור" בתקיעות דמעומד

הרמב"ן כותב ש"אין כל יחיד ויחיד" חייב בתקיעות "דמעומד". כך עולה גם מדברי הרמב"ם (הלכות שופר ג, ז), שמצווה זו של תקיעות "דמעומד" - חובת ציבור היא:

הציבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות.

כיצד? אומר שליח צבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכויות ותוקע שלש, ואומר זכרונות ותוקע שלש, ואומר שופרות ותוקע שלש, ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים.

מניין לנו פן "ציבורי" זה? ניתן להסביר זאת בשתי דרכים:

א. הצורך ב"ציבור" דוקוא קשור לתפילה. מכיוון שהתקיעות נושאות אופי של "תפילה בציבור", הן מוטלות דווקא על הציבור ולא על היחיד;

ב. אפילו אין התקיעות מקיימות זיקה לתפילה, עדיין יש צורך ב"ציבור", מעין דין חצוצרות בתעניות, שעל אף ניתוקו מזיקה לתפילה, חל הוא על הציבור דווקא.

א-פריורי, ניתן היה לומר להפך: לא התקיעות מוסיפות נופך לתפילה, אלא התפילה נועדה להוסיף נופף לתקיעות ולבטא פן נוסף שלהן.

הראשונים דנים בשאלת אופיין של התקיעות היתירות, שאינן עיקר המצווה, ונועדו רק "לערבב את השטן". וקיימת גם מחלוקת בשאלה אלו תקיעות הן עיקר, ואלו תקיעות הן רק "טפל" שנועד לערבב השטן.

לכאורה, תקיעות "דמיושב" הן עיקר, ומקור חיובן מן התורה. לעומת זאת, תקיעות ד"מעומד" הן רק קיום של "תפילה" (לשיטת הרמב"ן שהובאה לעיל), או, אם נרצה, רובד משני, מדרבנן, של ה"תקיעות דאורייתא" שקדמו להן [=התקיעות "דמיושב"].

אכן, לדעת בעל "המאור" (ראש השנה י, ע"ב בדפי הרי"ף), עיקר התקיעות הן דווקא "תקיעות דמעומד":

ומה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהן יושבין, ומברכין עליהן ברכת התקיעה, נראה לי כי לא היה כן בימי רבותנו חכמי התלמוד אלא מנהג הוא שהנהיגו דורות האחרונים משום חוֹלִין ומשום אנוסין דקדמי ונפקי מבית הכנסת.. לפיכך הקדימו בשבילן אלו התקיעות דמיושב והנהיגו לברך עליהם ברכת התקיעה במטבע קצר...

ואין ברכה במטבע קצר השופר אלא ממנהג אחרונים, אבל עיקר הברכות הם הברכות של תפילה, והם מלכויות, זכרונות ושופרות ועליהם שנינו 'מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר'.

וההיא דר"י דאמר 'למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין', ענין אחר הוא, כמו שאנו עתידין לבאר בסוף דברינו, אבל באמת אין לנו ברכת התקיעה מדברי רבותינו אלא ברכות של תפילה בלבד.

וכיוצא בדבר כתבו בעלי התוספות בפסחים, אלא שלדעתם, בניגוד לדעת בעל "המאור", מברכין גם על "תקיעות דמיושב", ולא רק מטעם מנהג חדש שבא למדינה, ועם זאת, גם לדעתם העיקר הוא ב"תקיעות דמעומד", וה"תקיעות דמיושב" טפלות להן ומהוות רק מעין פתיח ו"מקדמה" ומנוף המופעל בשלט-רחוק ומכוון לעיקר המצווה, ל"תקיעות דמעומד".

יא. עיקר וטפל בתקיעות

מהו הבסיס לראיית "תקיעות דמעומד" דווקא עיקר? אפשר, שניתן לתת טעם בדבר לאור דברינו לעיל. ה"תקיעות דמיושב" חסרות את העיקר: הזיקה לתפילה. אמנם מבחינה "מוסיקלית", גם בתקיעות אלה נשמעים כל סוגי התקיעות, תקיעה ושברים ותרועה, בשילובים שונים, אך הן עומדות בבדידותן. לעומתן, אחוזות ה"תקיעות דמעומד" כאש בשלהבת התפילה. זוהי המתכונת האידיאלית: יצירת זיקה בין תקיעה ותפילה. מבחינה איכותית, השיזור שביניהן מעלה את התקיעות למדרגה גבוהה יותר.

ניתן לומר אפוא, לא כדברי הרמב"ן שהובאו לעיל, שלא רק התקיעה "משפרת" את התפילה, אלא שהתפילה "משפרת" את הקתיעות.

אכן, יחס דיאלקטי זה עשוי לפעול לשני הכיוונים. ניתן לומר שדווקא "תקיעות דמיושב" עדיפות, בהיותן עומדות "לעצמן", ללא תפילה המלווה אותן. לפי גישה זו, יש יותר עצמה גנגינה ובקולות הבאים בבדידותן.

ואילו לגישה השניה, דווקא "תקיעות דמעומד" המשולבות בתפילה עדיפות, בהיותן נותנות ביטוי לשילוב שבין עצמה לא-מילולית, קולות השופר, לבין התפילה המילולית שבפה. לא עוד ערפל רגשי, של קולות שופר שתוכנם אינו ברור, אלא פירוש תוכני שמתבטאים, מתפרטים ומתפרשים במילות התפילה.

יב. ניגון ללא ניגון

לאור האמור, אפשר שתרומת התפילה אינה רק בפיזור ה"ערפל" סביב תוכנם הסתום של קולות השופר, אלא גם מבחינה תוכנית יש בשילוב שבין תקיעה ותפילה ליצור איכויות חדשות.

מו"ר ר' אהרן סולובייצ'יק ז"ל אמר פעם בשם בעל ה"תניא", שיש שני סוגים של ניגון. ניגון עם מלים מייצג את הרמה הנמוכה ביותר; ניגון ללא מלים - מייצג רמה בינונית, גבוהה קצת יותר, ואילו המעולה שבכולם - הוא ניגון ללא ניגון...

לעתים, דווקא תכנים מפורשים עומדים במדרגה נמוכה יותר. כל המוסיף פירוש ופירוט - גורע. לא אחת, דווקא האילמות מעניקה תוספת כוח, לא רק עצמה אלא גם תכנים.

את ההבדלים שנזכרו לעיל, והזיקה שבין תקיעה ותפילה, ניתן לבחון לא רק לאור ה"תפילה" באופן כללי, אלא ביחס לכל אחד ממרכיביה המיוחדים של תפילת ראש השנה: מלכויות, זכרונות ושופרות.

נוסיף ונאמר, שאת הקשר והזיקה שבין תפילה ותקיעה, ניתן לבחון לאור שאלת היסוד האם מעכבים הם זה את זה. מדאורייתא בוודאי אין האחד מעכב את חברו. אמנם, התוספתא במנחות, לפחות לפי גירסה אחת, לומדת שתקיעות ותפילה מעכבים זה את זה (וכך הוא הגמרא ר"ה לד, ע"ב), וזאת בניגוד לדברי התוספות בראש השנה (לג, ע"ב, ד"ה שיעור), שלפיהם אין התפילות והתקיעות מעכבות זו את זו, ופירוש הגמרא הוא שהתקיעות, בינן לבין עצמן, מעכבות זו את זו (ולכן אם בקי בשלושתן יתקע, ואם לאו - אל יתקע כלל), וגם הברכות - בינן לבין עצמן - מעכבות זו את זו, ושמברך מלכויות זכרונות ושופרות, או שיברך שלושתן או שלא יברך כלל.

ניתן אפוא לראות בתקיעות ובתפילות שני גורמים "מתחרים", שכל אחד מהם מתחרה על הבכורה לעומת חברו, אך ניתן לראות בהם זוג הצועד יחדיו, שכל אחד ממרכיביו מעצים את חברו, ומתוך שניהם עולה קיום חזק יותר, עשיר יותר, של עמידה לפני ה'.

מי ייתן וישמע הקב"ה קול תקיעותינו וקול תפילותינו ברצון, ונזכה לגאולה שלמה. במהרה בימינו, אמן.

 


* סיכום שיעור על-פה שניתן בכנס לימוד תורה של ישיבת "הר עציון" בירושלים, כ"ב באלול תשס"ג. כתב וערך: אביעד הכהן.