תתן אמת ליעקב

  • הרב זאב ויטמן
 
"תתן אמת ליעקב"
 
"וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה"        (בראשית כ"ה, כ')
העובדה שהתורה מאריכה בתיאורה של רבקה - "בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי" - מביאה את רש"י לשאול: "וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם?!". תשובתו של רש"י לשאלה זו מפתיעה מעט: "אלא להגיד שבחה שהייתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם". תשובה זו מפתיעה, משום שלאור קריאת הפרשה נראה שרבקה הייתה בקיאה היטב באומנותם של אחיה, אביה ובני מקומה. בקיאות זו באה לידי ביטוי בכך שהיא, לפחות במבט ראשון, מערימה על יצחק ומדריכה את יעקב כיצד לקבל את הברכות מאביו – שדווקא רצה לברך את עשו אחיו.
הערה נוספת של רש"י מעוררת אף היא קושי. על הפסוק "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כ"ז) מעיר רש"י:
"יודע ציד - לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן? כסבור אביו שהוא מדקדק במצות"
"תם - אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם"        
האמנם בפשטי המקראות אנו רואים שעשו מרמה את אביו ו"צד" אותו בפיו, ויעקב אינו בקיא בכל אלו?! לכאורה ההיפך הוא הנכון – יעקב הוא המופיע כמרמה את אביו, ואילו עשו הוא המפסיד מהסיפור, הוא התמים.
למעשה, קריאה אובייקטיבית בפרשת תולדות מעוררת שאלות קשות על התנהגותו של יעקב ושל רבקה אמו, דווקא – ובעיקר – בתחום האמת והיושר.
ניתן להבחין בנקודה זו כבר בסיפור הראשון על יעקב ועשו. כאשר עשו חוזר מהשדה רעב עד מאוד (בראשית כ"ה, כ"ט)[1] ומבקש מיעקב אחיו מהנזיד שהכין בהיותו בבית, יעקב מנצל את רעבונו של אחיו. יעקב מוכן להביא לעשו מנזיד העדשים שהכין רק בתמורה לבכורתו, וכך זוכה בה. כפי שהאברבנאל ניסח זאת:
"אם היה יעקב תם וישר איך מלאו לבו לומר לאחיו הגדול ממנו שימכור את בכורתו בנזיד עדשים? ואין ראוי לאיש ירא א-להים וסר מרע שיתן עינו במה שאינו שלו, כל שכן שיונה אותו בדברים לקנות ממנו את בכורתו במחיר בזוי כמו שהוא (עשה,) נזיד עדשים. ואם היה עשו איש סכל, היה ראוי שיעקב יהיה איש אוהב משפט ולא יונה אותו. כי עם היות שנודה שבזמן ההוא לא היה הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו, כי הוא דבר חדשתו התורה הא-להית כדברי הרמב"ן, אין ספק שלבכור היה מעלת כבוד שהצעיר יכבדוהו, ולמה שאל מאחיו שימיר כבודו בלא הועיל?! וגם שנאמר שלא היה המחיר נזיד עדשים אלא כסף וזהב עדין יקשה הסדר והגלגול שנתגלגל בו הדבר שהיה כבא עשו מן השדה והוא עיף ושואל ממנו לאכול, ואז, בראותו שהיה עיף ויגע ברעב ובצמא, ישאל ממנו: מכרה כיום את בכורתך לי..." (בראשית כ"ג, "השאלה הי"א")
בהתאמה לדרך שבה, בסיפור הראשון, ניצל יעקב את רעבונו וצמאונו של אחיו החוזר מן השדה, מנצל יעקב, בסיפור השני, את עיוורונו של אביו על מנת להציג את עצמו כעשו אחיו. בכך, זוכה יעקב בברכות אותן התכוון יצחק אביו להעניק לעשו. בסיפור זה מרמה יעקב את אביו לא פחות מחמש פעמים:
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ... " (בראשית כ"ז, י"ט)
"...עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי..."                      (שם)
"...קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי..."                 (שם)
"...וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנָי"           (שם, כ')
כמו כן, על השאלה "האתה זה בני עשו" עונה לו יעקב:
"...וַיֹּאמֶר אָנִי"                                    (שם, כ"ד)
כפי שפתחנו, כלל לא מובן כיצד דווקא עשו מואשם כמי שמרמה את אביו וצד את ליבו, דבר שאין לו, לכאורה, כל רמז בפסוקים.
ניתן אמנם לטעון, שיעקב עשה את מעשיו במצוות אמו, אך ספק גדול אם ציווי אמו לרמות את אביו ולפעול בניגוד לרצונו יכול להצדיק את הדברים. לדוגמה, יעקב היה יכול לומר לאמו שאין הוא יכול, ואף לא רוצה, לרמות את אביו. יעקב היה אף יכול להוסיף, שאם אמו משוכנעת שהברכות צריכות להינתן ליעקב, הרי שעליה ללכת ליצחק ולשכנע אותו בכך - ולא להערים ולכפות עליו דבר זה, תוך ניצול חולשת עיוורונו. למען האמת, שיחה כזו עם יצחק קיימה רבקה בהמשך הפרשה, כאשר רוצה לשלוח את יעקב לפדן ארם (בראשית כ"ז, מ"ו).
 

האם הברכה תלויה בעומד לפני המברך?

שאלה נוספת אותה יש לשאול כאשר אנו קוראים את הפרשה, היא על מהות הברכה. מדוע וכיצד הברכה פועלת על האיש העומד לפני המברך, ולא על האיש אליו מתכוון המברך. בניסוח אחר, אם יצחק התכוון לברך את עשו, והוא אף בטוח שעשו הוא העומד לפניו, כיצד חלה הברכה על יעקב? רק מכיוון שהוא זה שעמד לפני יצחק ולא עשו?!
כפי שניתן לראות בכל הברכות במקרא, ברכה היא דבר מוחשי העובר פנים אל פנים מהמברך למתברך. בהתאם לכך, על מנת שהברכה תחול יש צורך בקרבה פיזית בין השניים. הדבר נכון, כאמור, בכל הברכות במקרא, אך הוא בולט בעיקר בניסיונותיו של בלעם לקלל את בני ישראל, כאשר לשם כך הוא חייב להגיע למקום ממנו הוא יראה את המקוללים עם ישראל, העתידים להתקלל על ידו (לדוגמה, במדבר כ"ב, מ"א).
מבלעם אנו גם לומדים שהקללה – ובדומה לה הברכה - היא הרבה מעבר לתפילה או בקשה מהקדוש ברוך הוא שישלח קללה או ברכה למקולל או המבורך העתידי. זאת, כיוון שאם אכן זו הייתה תפילה או בקשה רגילה, מדוע יש צורך למנוע מבלעם להוציא את הקללות מפיו? מדוע הגנת ה' על ישראל לא יכולה להיות פשוט בכך שהוא לא ייעתר לקללותיו של בלעם ולא יפגע בעם ישראל?! מסיפור זו אנו מבינים, שלו בלעם היה מצליח לקלל את ישראל הרי שהקללה הייתה פועלת את פעולתה, חס ושלום. האופן בו הקב"ה מציל אותנו מקללותיו של בלעם הוא בהפיכת הקללה לברכה (על פי דברים כ"ג, ו').
אם כן, קללות וברכות הינן דבר מוחשי הפועל פעולה על המקולל או המתברך, והן זוקקות קשר עין וקרבה פיזית אליהם.
 

רבקה פועלת בצו הקב"ה

לטעמי, הסנגוריה היחידה שניתן לומר על מעשהו של יעקב היא בעשותו מצוות אמו. מסתבר, שציווייה של אמו, שניתנה בתקיפות ובביטחון, היא שגרמה ליעקב לבצע את מעשה התרמית כלפי אביו. אולם, זה איננו סיוע מספיק, שכן מהכלל "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין דף מ"ב עמוד ב') אנו לומדים שעושה העבירה לא יכול להטיל את האחריות למעשה על האדם ששכנע אותו לעבור את העבירה. אפילו אם נאמר שמקרה זה אינו שליחות רגילה, אלא זו אם המצווה על בנה החייב בכבודה ובמוראה, הרי שלמול חובתו לכבד ולירא מאביו אין זה הסבר מספק.
הסנגוריה על רבקה, לעומת זאת, מוצקה הרבה יותר. אכן, אילו היה מדובר על מחלוקת בין בני הזוג, ורבקה הייתה מנסה לכפות את עמדתה באמצעות מעשה תרמית, היה קשה להצדיק את מעשיה. אולם, כאן נראה שרבקה פועלת בצו הקדוש ברוך הוא, העובדה היחידה שיכולה להצדיק ולהסביר את דרך פעולתה.
עוד בעת הריונה, עשרות שנים קודם למקרה בו אנו עוסקים, מספרת לנו התורה שרבקה הולכת לדרוש את ה':
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה': וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כ"ה, כ"ב-כ"ג)
כחלק מההסבר על התרוצצות הבנים, אומר לה ה': "ורב יעבוד צעיר", משפט אותו שומרת רבקה עוד שנים רבות בליבה[2]. כאשר יצחק מתכוון לברך את עשו, ובין השאר לומר לו: "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית כ"ז, כ"ט), מבינה רבקה שעליה לפעול. בכך, רבקה פועלת על מנת לקיים את החלטת הקדוש ברוך הוא וקביעתו "ורב יעבוד צעיר".
יעקב, כנראה מתוך טון דיבורה של אמו, נחישותה ונחרצותה, קולט שאין לו ברירה ושאמו יודעת בוודאות שאין פסול במעשיה. ייתכן, שיעקב גם מבין שרבקה לא פועלת כאן מתוך עמדתה במחלוקת שבינה ובין יצחק לגבי הבן האהוב, אלא שהיא מונעת לפעולה מלמעלה. האנרגיה שמלווה את פעולותיה, והתשובות שנותנת לשאלותיו, מחזקים את התחושה הזו.
 

מחיר הרמאות

בכל אופן, סנגוריה זו על יעקב לא יכולה לפטור אותו לחלוטין מלשלם מחיר על מעשיו. נחמה לייבוביץ, בעיוניה לספר בראשית, מפרטת את המחיר ששילם יעקב על מעשיו:
"מקורות חיי יעקב ומאשר אונה לו נלמד כי כל ימיו היו בצער ויסורין. כמידה כנגד מידה רימו אותו בניו לגבי מה שארע ליוסף בנו, לבן רימה אותו פעם אחר פעם, ואף לאה אשתו רימתה אותו בהתחזותה לרחל, והמדרש[3] שם בפי יעקב ולאה את דו השיח הבא: יעקב: "בת הרמאי! למה רימת אותי?" לאה: "ואתה למה רימית את אביך... ואתה אומר למה רימיתני ואביך לא אמר עליך בא אחיך במרמה?"
ומוסיפה נחמה לייבוביץ ומביאה גם את המדרש הבא:
"אמר רבי חנינא כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי (יהיו מעיו מיותרים...), אלא מאריך אפיה וגבי דיליה (מאריך אפו וגובה), זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד"                                      (בראשית רבה תולדות, פרשה ס"ז אות ד')
 

האם יצחק טעה?

יש המנסים לתלות את טעותו ועיוורונו של יצחק בהעדפתו את עשו. אולם, נראה שבציינה את אהבתו של יצחק לעשו, רצתה התורה להדגיש שבחירת יעקב לא הייתה בגלל זכויותיו, אלא משיקוליו של הקדוש ברוך הוא בלבד. העובדה שיצחק אוהב את עשו מוכיחה שעשו לא היה דמות שלילית, אלא להיפך, עד כדי כך שיש מקום אפילו אהוב אותו לא פחות מאשר את יעקב. על פי הטבע, היה עשו אמור להיות הבן הנבחר, שהרי הוא הבכור שאביו אוהב ובוחר לברכו. אולם, התערבותו של הקדוש ברוך הוא מגבוה (בהפעילו את רבקה שהפעילה את יעקב) גרמה לכך שבסופו של דבר נבחר יעקב.
בצורה דומה, כותב מלאכי, אחרון הנביאים, בפתח דברי נבואתו:
"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי..."          (מלאכי א', ב'-ג')
דברי הנביא מלאכי מלמדים אותנו את אותו הרעיון בדיוק: הבחירה לא תלויה בעדיפותו של יעקב אלא בהחלטתו ובבחירתו של ה'. "הלוא אח עשו ליעקב", ולא היה מקום להבחין ביניהם, ובכל אופן הקב"ה החליט לבחור ביעקב "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי"[4].
הכיוון המוצע כאן, שונה מהותית מכל המאשימים את יצחק בעיוורון כלפי התנהגות בניו. האשמה זו, המבוססת על דרשות חכמים שמתארות את חסרונותיו של עשו לעומת מעלותיו של יעקב, תיאורים הבאים להשלים את החסר בכתובים לבחירתו ועדיפותו של יעקב, אינה מסתדרת עם פשט הכתובים. גם הפסוק "גם ברוך יהיה" (בראשית כ"ז, ל"ג), הנחשב כהודאתו של יצחק בזכותו של יעקב לקבל את הברכה, אינו נראה כך, כפי שכותב הרמב"ן:
"אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק "מי הוא אשר רמני לברך אותו" שישלים צעקתו לאמר מיד "גם ברוך יהיה", אבל היה ראוי שיקללהו, ועוד, כי היה עשו צועק עליו לאמר "ולמה תברכהו עתה אבי", ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחלה, בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו"                                  
                     (בראשית כ"ז, ל"ג ד"ה בטרם תבא)
על כן, לפי הרמב"ן פירוש האמירה "גם ברוך יהיה" היא:
"והנכון בעיני שהוא לשון הווה, יאמר, מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו, וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו"                          (רמב"ן שם)
 

כיצד יצחק לא מזכיר את מעשה יעקב במפגש השני שביניהם?

השאלה הקשה, שבעיני נשארת ללא פתרון, נוגעת למתרחש בפגישה השניה בין יצחק ליעקב, בה שולח יצחק את יעקב לפדן ארם. בפגישה זו יצחק לא אומר מילה וחצי מילה ליעקב, ויעקב איננו מתנצל או נראה כחש אי נעימות בפוגשו עם אביו:
"וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים: וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: וְאֵ-ל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו"                         (בראשית כ"ז, מ"ו – כ"ח, א'-ה')
קושי נוסף המתעורר הוא, מדוע זקוקה רבקה לכך שיצחק ישלח את יעקב, לאחר שהיא עצמה ציוותה עליו לברוח לאחיה. האם לא ראינו שיעקב מציית לאמו גם כאשר הדבר כולל התנגשות עם אביו?
בנוסף, יש לשאול מדוע יצחק מעניק ליעקב את ברכת הזרע והארץ, את "ברכת אברהם", ואין לו כל הרהור לגבי מתן ברכה זו לעשו בכורו?
על שאלת הברכה ניתן להסביר, שישנן שתי ברכות שונות בתכלית:
  1. ברכת אברהם, היא ברכת הזרע וברכת הארץ.
  2. ברכה הנוגעת לשפע כלכלי ולשלטון חומרי.
ייתכן, שיצחק מראש ייעד את ברכת השפע הכלכלי, החוסן החומרי והשלטון הגשמי לעשו הבכור, ואילו את ברכת אברהם, ברכת הזרע והארץ, תכנן מראש להעניק ליעקב.
ניתן אף לומר, שברכת אברהם מגיעה ליעקב מכח מכירת הבכורה. דבר זה ניתן לדייק, מזעקתו של עשו לאחר שגילה את מעשה יעקב:
"וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי..."
                                           (בראשית כ"ז, ל"ו)
לאור הגדרת עשו את לקיחת הברכה כעוול נוסף שעה לו יעקב, ניתן ללמוד שהברכה שרצה יצחק לברכו לא הייתה קשורה לעובדת היותו בכור. כנראה, שהברכה שיצחק תכנן לברך את עשו הייתה נעוצה בהיותו הבן האהוב עליו (ובסיבות להיותו הבן האהוב).
אולם, בכל אופן קשה עד מאוד להבין מדוע במפגש בין רבקה ליצחק ובין יצחק ליעקב, מתעלם יצחק לחלוטין מכל המשבר הגדול שארע עקב מעשיהם.
 

שתי סיבות ליציאת יעקב לחרן

לאור קשיים אלו, נראה שאין מנוס אלא לפרש פרשה זו כשני סיפורים המסופרים במקביל ומציגים בפנינו שתי סיבות שונות ליציאת יעקב לפדן ארם. הסיבה הראשונה היא בריחתו במצוות אמו מפני אחיו עשו המבקש להורגו לאור גניבת הברכות, והסיבה השניה היא בגלל שבנות כנען רעות עד מאוד בעיני יצחק ורבקה, והם מחליטים לשלוח את יצחק למצוא אישה מבנות משפחת רבקה.
ואכן, אם נשים את לבנו למילים בהם בוחרת התורה לתאר את הסיפור, נמצא שהתורה כבר מבצעת את החילוק הזה. כאשר רבקה שולחת את יעקב לחרן מחשש שעשו יהרגנו היא אומרת:
"וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כ"ז, מ"ג)
אולם, כאשר יצחק ורבקה שולחים אותו למצוא אישה נאמר:
"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" (בראשית כ"ח, א'-ב')
ובמקביל, התורה חוזרת פעמיים על הליכתו של יעקב. בסוף פרשתנו התורה מציינת:
"וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם"
                                             (בראשית כ"ח, ז')
ואילו בתחילת פרשת ויצא נאמר:
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י')
בשני הסיפורים יציאתו קשורה וצמודה לקבלת הברכות מאביו. בסיפור הראשון זוכה יעקב, עקב ציווי אמו ותוך כדי הערמה על אביו, בברכה המיועדת לעשו – דבר המאלץ אותו, בסופו של דבר, לברוח לחרן. בסיפור השני, לעומת זאת, הברכה ניתנת לכתחילה ליעקב – והוא נשלח לפדן ארם למצוא אישה הראויה לו. לפי הסיפור השני, כך נראה, יש תמימות דעים בין יצחק לרבקה על כך שעשו איננו ראוי לברכה זו, מחמת נישואיו לבנות כנען - שהיו "מורת רוח ליצחק ולרבקה" (בראשית כ"ו, ל"ה).
שני הסיפורים נמצאים ביחד בתורה, אך אנו מחלקים בין שתי הברכות ומבחינים בין ברכת אברהם, הקשורה ליעוד הזרע והארץ, ובין הברכה הגשמית, הקשורה לשלטון ולשפע כלכלי. החיבור בין שני הסיפורים מוביל להבנה שאמנם יעקב וזרעו נבחרים בגלל זכותם וייחודם, כפי שנאמר בסיפור השני, אך יש כאן גם בחירה א-לוהית שרירותית שלא נובעת כלל מזכות.
הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי..."           (מלאכי א', ב'-ג')
 
 
 
 
 

[1] בתורה כתוב שהיה "עייף", מילה שמשמעותה במקרא הוא רעב וצמא (אבן עזרא שם, ד"ה והוא עייף).
[2] ייתכן שזו אף הסיבה בגינה רבקה אוהבת את יעקב, וכפי שהכתוב כותב ללא כל נימוק: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כ"ה, כ"ח).
[3] תנחומא ויצא, י"א.
[4] אגב, יש לשים לב שהביטוי "ואוהב את יעקב" דומה מאוד לפסוק שראינו לעיל, "ורבקה אוהבת את יעקב". דבר זה מחזק את ההצעה שהעלינו, לפיה הסיבה לאהבת רבקה את יעקב הייתה הבחירה הא-לוהית שנאמרה לרבקה עוד בעת הריונה "ורב יעבוד צעיר".