תשלומי תרומה

התורה בפרשת אמור קובעת: "ואיש כי יאכל קודש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקידש" (ויקרא כ"ב, יד). חז"ל הבינו שפסוק זה מדבר על אכילת תרומה, וקובע שזר שאכל תרומה בשוגג - משלם לכהן קרן וחומש. למעשה, ישנו חיוב תשלום גם על זר שאכל תרומה במזיד, אולם ישנם כמה הבדלים בין התשלומים במזיד לבין התשלומים בשוגג:

1. במזיד משלמים קרן בלבד, ולא מוסיפים חומש.

2. בשוגג יש לשלם דווקא בפירות חולין, ולאחר התשלום הופכים הפירות להיות תרומה. במזיד ניתן (לרוב הראשונים) לשלם בכל דרך, אפילו בכסף, ואין התשלומים מתקדשים בקדושת תרומה.

3. כהן יכול למחול על התשלומים במקרה של מזיד, אך לא במקרה של שוגג.

חילוקים אלו משקפים הבדל יסודי בין התשלומים על אכילת תרומה בשוגג לבין התשלומים על אכילתה במזיד. כאשר זר אוכל תרומה, הדבר בעייתי משני כיוונים שונים: במישור ה'חושן משפט', הזר כילה חפץ ששייך לכהן וגזלו ממנו, ובמישור ה'יורה' דעה', הזר ביצע מעשה עבירה, ואכל חפץ שיש בו קדושה ושאסור לאוכלו.

כאשר האכילה נעשתה במזיד - מעשה העבירה אינו מחייב תשלומים, אלא מיתה בידי שמיים ומלקות. ואכן, הפסוק אינו עוסק בזר שאכל תרומה במזיד, אלא בשוגג בלבד. חובת התשלומים במקרה זה אינה מצד מעשה העבירה, אלא מצד דיני נזיקין: על האוכל לפצות את הכהן על התרומה שגזל ממנו. ממילא, אין מקום לשלם יותר ממה שנאכל, אין הגבלה על דרך התשלום, אין שום קדושה בתשלומים, והכהן יכול למחול עליהם.

לעומת זאת, האוכל תרומה בשוגג צריך לשלם לא רק מצד ה'חושן משפט', אלא גם מצד מעשה העבירה, כפי שהתחדש בפסוק שהובא לעיל. כיוון שביצע את העבירה בשוגג, ניתנת לו הזדמנות לכפר עליה. הכפרה מושגת בכך שיחזיר את המצב לקדמותו, בתוספת חומש: הוא יביא פירות חדשים תחת הפירות שאכל, הפירות יתקדשו בקדושת תרומה, וימלאו את מקומם של פירות התרומה שנחסרו. הכהן אינו יכול למחול על חיוב זה, כיוון שמדובר בחובת כפרה של האדם מול הקב"ה, ולא בחובה ממונית כלפי הכהן.

למעשה, גם האוכל תרומה בשוגג מתחייב בתשלומים מצד גזל הכהן, בנוסף לחיובו מצד מעשה העבירה. יש לכך משמעות במקרים שבהם אין חיוב כפרה על מעשה העבירה. כך, למשל, זר שאכל פחות מכזית תרומה, או שאכל תרומה באכילה גסה, או שהאכיל בתרומה את ילדיו - בכל המקרים הללו אין 'מעשה אכילה', ולכן אין חיוב כפרה. ממילא, הזר חייב לשלם רק את הקרן, משום גזל הכהן.