פסחים | דף לב | זר שאכל תרומה

הסוגיה בדפים ל"א-ל"ב עוסקת בהרחבה בדין ישראל שאכל תרומת חמץ בפסח. בברייתא בדף ל"ב עמוד ב' נחלקו תנאים לגבי שיעור האכילה המחייב בקרן וחומש:

"תנו רבנן: האוכל כזית תרומה - משלם קרן וחומש, אבא שאול אומר: עד שיהא בו שוה פרוטה".

מחלוקת זו עשויה לשקף שאלת יסוד בנוגע לחובת התשלומין בזר שאכל תרומה. לכאורה, הדעה הפשוטה היא דעת אבא שאול, הסבור ששיעור החיוב הוא שוה פרוטה. זר שאוכל תרומה פוגע בכהן ומפסיד ממנו את ממונו, ועליו לפצותו על כך. השיעור המינימאלי לפגיעה ממונית בכל התורה כולה הוא שוה פרוטה, ועל כן מסתבר שזהו גם השיעור הרלוונטי באכילת תרומה.
לעומת אבא שאול, מחדש תנא קמא שהשיעור הוא כזית. שיעור זה מוכר לנו מכלל איסורי האכילה שבתורה, והמסקנה המתבקשת היא, שזר שאוכל תרומה לא פוגע פגיעה ממונית בכהן, אלא אוכל מאכלות אסורות! (שהרי אף אם אכל פחות מכזית הכהן נפגע ברמה הממונית, ורק אכילה אסורה לא הייתה כאן)

מחלוקת תנאים זו תשפיע גם על תפיסתנו את חיוב התשלומין.

לדעת אבא שאול, תשלומי קרן וחומש הם פיצוי ממוני: הקרן מהווה את עיקר הפיצוי, והחומש הוא קנס על הפגיעה הממונית (כדרך שמצאנו בפגיעות ממוניות אחרות, שחייבו לשלם עליהן תשלום נוסף, כגון תשלומי כפל בגניבה). לדעת תנא קמא, תשלומי קרן וחומש אינם פיצוי ממוני, אלא תשלומים המבקשים לתקן את העבירה.

התוספות (לעיל כט., ד"ה מאן יש אומרים) מחדשים:

"ואומר ר"י, דתשלומי תרומה מחמת כפרה הם".

אם כן, התשלומים באו לתקן את העבירה ולכפר עליה. התוספות שם מציינים יישומים שונים לתפיסה זו. למשל: ישראל שהפריש תרומה ואכל ממנה - חייב קרן וחומש. כמובן, במצב כזה לא היה כהן שנפגע פגיעה ממונית (לפחות לא באופן ישיר), אך חיוב התשלומין עומד בעינו לצורך כפרה.
לכאורה, מתבקש היה להציע "שני דינים": הקרן הוא פיצוי ממוני, ואילו החומש הוא תשלום לכפרה. אך כאמור, אין זו עמדת התוספות, ואף לא עמדת תנא קמא בסוגייתנו, שהרי התוספות מוכיחים כי האוכל את תרומת עצמו חייב בקרן, ולא רק בחומש, דהיינו שאף הקרן היא חלק מן הכפרה, ואף לדעת תנא קמא בסוגייתנו, זר שאכל פחות מכזית לא יתחייב אפילו בקרן, שכן תשלום הקרן קשור מהותית לכך שעבר על האיסור.

התוספות הנ"ל מחדשים את דבריהם כדי לבאר נקודה נוספת בסוגייתנו: מי שעבר עבירה שיש בה מיתה, כרת או מיתה בידי שמיים - אינו יכול להתחייב גם בתשלומין, שכן "קים ליה בדרבה מיניה" - הוא מתחייב בעונש החמור בלבד.

תנא דבי חזקיה מחדש, שהלכה זו נוהגת גם במי שעבר את אותה עבירה חמורה בשוגג: סוף סוף, היות שעבר עבירה חמורה אין לחייבו גם בתשלומין.

התוספות תמהים: הרי האוכל תרומה חייב מיתה בידי שמיים, ועל כן אף אם אכל בשוגג, יש לפוטרו מן התשלומין, מדין תנא דבי חזקיה! תשובת התוספות היא, שהיות ותשלומים אלה באו לכפרה, אין לפוטרו מהם. דין קים ליה בדרבה מיניה פוטר מחיובים ממוניים, אך איננו פוטר מזכויות ממוניות, והרי תשלומי קרן וחומש הם זכות של ממש - זכות לכפרה.

התוספות מחדדים את דבריהם לאור משנתנו, העוסקת במי שאכל תרומת חמץ בפסח. במקרה כזה הוא עבר שתי עבירות חמורות: אכילת תרומה שעונשה מיתה בידי שמיים, ואכילת חמץ שעונשה כרת. אף על פי כן, מפורש במשנה שאם עשה זאת בשוגג - חייב לשלם. מכאן יש להסיק, לדעת התוספות, שעל אכילת תרומה בשוגג מתחייבים לעולם בקרן ובחומש, ולא תועיל כאן טענת פטור כלשהי. כמובן, אם האכילה הייתה במזיד, הרי שהיא עבירה חמורה הרבה יותר, שכלל לא ניתנה לכפרה, ולגביה לא יהיו תשלומין כלל.

יש להעיר, שהגרי"ד סולוביצ'יק נהג להסביר כי ישנם שני סוגים של תשלומים מכפרים: במקרים מסוימים, שורש החיוב נעוץ בצורך של האדם לכפר על עצמו, וכפרה זו מתבצעת באמצעות התשלומים; ובמקרים אחרים החיוב ביסודו הוא חיוב ממוני קלאסי, אלא שהוא מסוגל גם להניב כפרה. הגרי"ד דייק מן הרמב"ם (הלכות תרומות, פרק י' הלכה ח'; וראה משנה למלך שם), שתשלומי קרן וחומש באוכל תרומה משתייכים אל הקבוצה השנייה. לאמור - ביסודם אכן מדובר על תשלומי ממון, הנצרכים מפאת הפסד הכהן, אלא שבפועל הם גם מניבים כפרה. ייתכן, שתפיסה זו, אותה מייחס הגרי"ד לרמב"ם, שונה מעמדת התוספות שנידונה לעיל, אך לא נוכל להרחיב בכך במסגרת זו, ועוד חזון למועד.