תקנות יהושע בן נון

א. הקדמה

הרמב"ם מקדיש את רוב פרק ה' בהלכות נזקי ממון לתיאור תקנות יהושע בן נון. תקנות אלו תוקנו על פי המסורת כבר בכניסה לארץ ישראל ויש להן רמז כבר בפסוקים,[1] כפי שכותב הרמב"ן בפירושו לתורה:

...וכן ביהושע נאמר "ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם" (יהושע, כ"ד, כה), אינם חקי התורה והמשפטים. אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ:), וכיוצא בהם...                                    

(רמב"ן, שמות, ט"ו, כה).

בתחילת השיעור נביא בקצרה חלק מהתקנות, ולאחר מכן נדון במשמעות תקנות אלו בעבר ובהווה.

ב. תקנות יהושע

הרמב"ם פותח את הפרק החמישי בהלכות נזקי ממון בקביעה העקרונית שאסור לאדם להזיק, ואם הוא הזיק - עליו לשלם מה שהזיק. לכן, יש רשות לאדם למנוע נזק שעתיד לקרות על ידי ממונו של חברו. לאור זאת הרמב"ם אומר שחכמים אסרו לגדל בהמה דקה (צאן) בארץ ישראל "במקום השדות והכרמים, אלא ביערים ובמדברות שבארץ ישראל" (הלכה ב). לאחר מכן מביא הרמב"ם את תקנותיו של יהושע:

עשרה תנאים התנה יהושוע ובית דינו בשעה שחילק את הארץ, ואלו הן:

(א) התנה שמרעין בהמה דקה ביערים שאילניהן גסין, אבל אין מרעין שם בהמה גסה. ויער שאילניו דקים, אין מרעין בו לא גסה ולא דקה אלא מדעת בעליו.

(ב) וכן התנה שיהיה כל אדם מותר ללקט עצים משדה חברו: והוא, שיהיו עצים פחותים וקרובים להיות קוצים כגון היזמי והיגי. והוא, שיהיו לחים ומחוברין, ובלבד שלא ישרש. אבל שאר עצים אסור.

(שם, ג - ד).

כבר מלימוד שתי התקנות הראשונות אנו רואים שמטרתן הפוכה משתי ההלכות הראשונות: בהלכות הראשונות של הפרק מדובר על האיסור להזיק ועל תקנות המונעות את האדם מפני גרימת היזק לחברו, ולעומת זאת יהושע בן נון תיקן שניתן לפגוע בבעלות הפרטית על הקרקע לטובת הכלל, כאשר אין בדבר היזק משמעותי לקרקע. כך גם התקנות החמישית והשישית של יהושע, אשר נוגעות לשימוש במשאבים ייחודיים שזכה בהם אדם פרטי:

(ה) וכן התנה שהמעיין היוצא בתחילה, בני אותה העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו, אף על פי שאין עיקרו בחלקם. ואין לאחרים להסתפק עמהם ממנו.

(ו) וכן התנה שיהיה כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריה. והוא שיצוד בחכה בלבד, אבל לא יפרוש קלע ויעמיד ספינה שם, אלא בני השבט שהגיע אותו הים בחלקם.

(ז - ח).

למרות שהמעיין נובע בשטחו של אדם פלוני, כל בני העיר יכולים להשתמש במים, וההיתר מוגבל לאנשי העיר ולא לאנשים מערים סמוכות. כך גם בנוגע להיתר הדיג בכנרת, שהותר לכלל ישראל כל עוד לא עושים זאת בצורה מסחרית (בהמשך השיעור נרחיב את הדיון בשתי תקנות אלו). ארבעת התקנות האחרונות נוגעות למקרים בהם האדם זקוק לשימוש בקרקע שיכול לפגוע או לפגום בה, אך עדיין התירו לו לעשות זאת:

(ז) וכן התנה שכל אדם שצריך לנקביו מסתלק מן הדרך ונכנס אחורי הגדר שפגע בו ונפנה שם, ואפילו בשדה מלאה כרכום. ונוטל משם צרור, ומקנח.

(ח) וכן התנה שכל התועה בין הכרמים וכיוצא בהן - מפסג ועולה מפסג ויורד, עד שייצא לדרכו.

(ט) וכן התנה שבזמן שירבה הטיט בדרכי הרבים או נקיעי מים, יש לעוברי דרכים להסתלק לצדדי הדרכים ומהלכין שם, אף על פי שהן מהלכין בדרך שיש לה בעלים.

(י) וכן התנה שמת מצוה קונה מקומו, ונקבר במקום שיימצא בו. והוא שלא יהיה מוטל על המצר, ולא בתוך תחום המדינה. אבל אם נמצא על המצר, או שהיה בתוך התחום - מביאו לבית הקברות.

במקרים אלו ישנו צורך להפקיע את השטח הפרטי לטובת הציבור, ויהושע התנה כבר בחלוקת הארץ שיש רשות לעשות זאת. בהמשך הפרק הרמב"ם מביא מספר תקנות נוספות מדורות אחרים אשר נוגעות לחשש שמא האדם יגרום לנזק לאדם אחר.

ג. תקנת המעיין

ישנן מספר מחלוקות ראשונים בנוגע לתקנת המעיין שראינו לעיל. ניסוח התקנה הוא לגבי מי מעיין "היוצא בתחילה, אך מה לגבי מים שנמצאו בחיפושים? תוספות משווים את דברי הגמרא לסוגיה במסכת עבודה זרה (מז.), שם נראה שרק מים שהם בשטח של רבים נחשבים של רבים. בעקבות כך תוספות מחלק בין שני סוגים:

ויש לחלק בין יוצא מאליו לטרח בו וחפרו.

(ב"ק פא:, ד"ה "מעיין").

לפי תוספות, תקנת יהושע נאמרה רק לגבי מים היוצאים מעצמם, אך לא לגבי מים שהבעלים השקיעו מאמץ למציאתם. נראה כי הסברה העומדת בבסיס גישה זו היא שאוצר טבע שייך לכלל אנשי העיר, אך אם המשאב הושג בעקבות השקעת האדם אז זה רכושו שהושג מעמלו. במסכת עבודה זרה (מז.) עולה בתוספות חילוק נוסף:

ואינם יוצאים חוץ לשדיהם, דאילו היו יוצאים חוץ לשדיהם הא תנן מעין שיצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו. ואם כן הוו מים של רבים ואינם נאסרים.     

(מז., ד"ה "לא צריכא").

דהיינו, תקנת יהושע נאמרה רק לגבי מעיין שהמים שלו זורמים מחוץ לשדה שבבעלות פרטית, ולא לגבי מים הנשארים בשדה.

בדברי הרמב"ם לא מצאנו את שני התנאים האלו, אך נראה שניתן לדייק את דעתו בעניין זה. הרמב"ם כותב שמדובר על 'מעיין שיצא בתחילה', ולא על מעיין שחפרו כדי למצוא את המים. נראה כי על מקרה זה לא נאמר התנאי של יהושע. כמו כן, מצאנו שהרמב"ם כתב בהלכות גזלה ואבדה "נהר המושך ומעיינות הנובעין הרי הן של כל אדם" (ו', יג). במקרה זה הרמב"ם דן בנהר המושך ומעיינות הנובעים - מה ההבדל בין הלכה זו ותקנות יהושע? נראה כי במקרה זה מדובר על נהר זורם שאפיק המים ממשיך מחוץ לשדה. לעומת זאת, במקרה של תקנת יהושע מדובר על מעיין שיוצא אך לא יוצר אפיק מים מחוץ לשדה. באופן עקרוני המעיין הוא בבעלות בעל השדה, ובמקרה זה יהושע תיקן את דבריו. לאור כך נראה שהרמב"ם אינו סובר כמו החילוק של בעלי התוספות.

הרמב"ם קובע שהמים שייכים לכל אנשי העיר, אבל לא לאנשי עיר אחרת. נראה כי השאילתות סבר שיש עדיין חיוב במקרה זה מדין צדקה:

ואילו בני מתא דכרו נהרא, ואית מתא אחריתי דלית להון מיא, מיתבעי להון למיתן להון מיא למישתי, דכתיב "וחי אחיך עמך" (ויקרא, כ"ה, לו)...ואי ליכא בההוא למישתי אינון ובני מתא אחריתי, חייהון קודמין לחיי אחרים.[2]

 (שאילתא קמ"ז).

ד. האם התקנות תלויות בארץ?

הרמב"ם מוסיף בהלכה הבאה תקנה אחת מתקופת שלמה ולאחר מכן כותב:

ותקנות אלו נוהגות בכל מקום, אפילו בחוצה לארץ.

(הלכה ה).

דברי הרמב"ם מבוססים על סוגיית הגמרא במסכת בבא קמא (פא:) שם מופיע שלדברי רב תקנות אלו חלות גם בבבל ושמואל אמר שגם בחו"ל. בקרב האחרונים מצאנו מספר הסברים כיצד התקנות פועלות. הפרישה (חו"מ רע"ד, א) כותב שכאשר יהושע הנחיל את הארץ כל אחד קיבל את חלקו חוץ מלדברים הללו, ולגביהם הוא נשאר מופקר.[3] על פי הסבר זה לא ברור איך התקנות יכולות להיות תקפות מחוץ לארץ ישראל, והפרישה מסביר בהמשך דבריו שאכן תוקף התקנות בארץ ישראל ובחו"ל שונה - "מתקנתו יש ללמוד לנהוג כן גם כן איש עם רעהו ישראל". דהיינו, לומדים מהעקרון של יהושע גם כלפי מקומות יישוב של יהודים בחו"ל. עקרון זה עולה גם בדברי הב"ח בתחילת הסימן שכותב כך: "אלא דמכל מקום כבר נהגו לקיים תנאיו גם בחוצה לארץ".

הטור הבין בצורה שונה מדברי הפרישה - "עוד יש דברים המותרים אף על פי שאינם הפקר". הסיבה שניתן להשתמש בשטח בבעלות פרטית אינה נובעת מכך שהפקירו את הבעלות. אם כן, מה טעם ההיתר? רש"י, בנוגע לתקנה של השימוש ביער, כותב:

"שיהו מרעין" - בהמות החורשין, ושלא יקפיד בעל היער על כך.

(ב"ק פא:).

יהושע תיקן שבעם ישראל לא יקפידו אחד על השני בדברים כעין אלו. בדברים אלו אין הפסד מרובה ומצד שני צורך של רבים ולכן הוא תיקן שלגביהם אין בעלות של היחיד. לפי זה, התקנה יוצרת מחילה הדדית של כולם אחד כלפי השני. לאור כך נראה שיהושע תיקן מספר תקנות שנועדו להסדיר את היחסים הכלכליים בצורה טבעית וסבירה. דבר זה נכון בכל מקום בו ישנו קיבוץ של יהודי - גם בארץ ישראל וגם בחו"ל.

יש להעיר על ביטוי נוסף שמצאנו שקשור ליהושע- 'שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ'. נראה כי משמעות הביטוי דומה אך יש לו משמעות הלכתית קצת שונה. לדוגמא, בגמרא מובאת דעת רבי יהודה:

ר' יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ.

(ב"ק ל.).[4]

מותר להוציא את הזבל לרשות הרבים כי כך היא הדרך הרגילה שבני אדם עושים, למרות החשש מנזק. במקרה זה אם ייוצר נזק ייתכן ויהיה חייב בתשלום - אך יש היתר לעשות זאת. על כל פנים יש לשים לב שכאן מדובר על מקרה הפוך, אשר בו ליחיד מותר לכאורה לפלוש לשטח ציבורי או להשתמש בו.

הלכה נוספת שמצאנו בה ביטוי זה נוגעת לדיני הבאת ביכורים, אם כי שם המובן הוא הפוך:

הנוטע אילן בתוך שדהו, והבריכו לתוך שדה חברו או לרשות הרבים; או שהיה נטוע בשדה חברו או ברשות הרבים, והבריכו בתוך שדהו; או שהיה עיקרו בתוך שדהו והבריך קצתו בתוך שדהו, ודרך הרבים או דרך היחיד מפסקת באמצע בין העיקר והצד המוברך - אינו מביא ביכורים...

נתן לו חבירו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה - הרי זה מביא בכורים. ואם היה האילן סמוך למצר חבירו או נוטה לשדה חבירו, אף על פי שחייב להרחיק - הרי זה מביא ממנו וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ.

(הלכות ביכורים, ב', י - יא).

במקרה זה תקנת יהושע קובעת שלמרות שהאדם לא הרחיק את האילן, שהשטח בבעלותו ולכן יש חובת הבאת וקריאת ביכורים. דהיינו, למרות שישנה חובת הרחקה, היא אינה פוגמת בבעלות. נראה כי מקרה זה אינו דומה לעשר תקנות שראינו לעיל, הואיל ואין כאן היתר שימוש בשטח של חברו אלא מדובר על שימוש בעיקר מהקרקע שלו,[5] ותקנת יהושע מבצרת את מעמד הבעלות על הקרקע. הסבר אחר אפשרי קובע שיש קשר בין תקנה זו לבין שאר תקנות יהושע:

האפשרות להביא ביכורים לבית המקדש ולקרוא עליהם "מקרא ביכורים" תלויה בכך שהפירות גדלו "בארצך", דבר המעורר קושי בהבאת ביכורים מאילן העומד על המצר (גבול השדה), שהרי האילן יונק משדה השכן. תקנת יהושע שינתה את דיני הקניינים במקרקעין, כך שלבעל האילן יש זכות קניינית בתוך קרקע חברו לצורך יניקת האילן[6].

('הסדרת הרעייה במקרקעי ציבור', ד"ר מיכאל ויגודה, הערה 11).

ה. התקנות בימינו

הטור מביא להלכה את תקנותיו של יהושע בסימן רע"ד בחלק חושן משפט. הבית יוסף לא דן עליהם בסימן זה אלא רק מפנה בקצרה לסוגיית הגמרא. לעומת זאת, הב"ח ועוד נושאי כלים דנים באריכות בתקנות השונות. השולחן ערוך לא הזכיר כלל בהלכה זו את תקנות יהושע, והרמ"א תמה על כך:

הגה: עשרה תנאים התנה יהושע בארץ, וכולן נוהגות אף בחוץ לארץ, וכתבן הרמב"ם פ"ה דהלכות נזקי ממון והטור סימן רע"ד. ולא ידעתי למה השמיטן המחבר הזה. ואולי משום שאינן שכיחין, שרובם אינן רק במקום שיש לישראל שדות וכרמים, וזה אינו שכיח בגלות. והרוצה לעמוד על דיניהן יעיין בפנים.        

(רע"ד, א).

הסברה שהרמ"א מעלה היא שהשו"ע סובר שהלכות אלו תקפות, אך מכיוון שהן אינן שכיחות הוא השמיטן. אולם, ניתן להציע כיוון אחר, לפיו השו"ע סובר כי התקנות אינן תקפות בימינו. בתחילת השיעור ראינו את התקנה אשר הגבילה גידול בהמה דקה בארץ ישראל, ולגבי דין זה השו"ע פוסק כך:

אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל...והאידנא, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי.

(חו"מ, ת"ט, א).

דהיינו, כיוון שטעם הגזירה בטל - התקנה בטלה.[7] הגר"א על אתר מעיר ששיטת השו"ע שהגזירה אינה תלויה בארץ ישראל אלא ביישוב ארץ ישראל. על כל פנים, על פי השו"ע הגזירה תלויה בטעמה והיא לא גזירה כללית שקיימת גם ללא הטעם. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, חלק ג', חו"מ, סימן ז') נשאל על פסק זה של השו"ע, כיוון שהכלל ההלכתי הוא שגם אם הטעם בטל התקנה לא בטלה, ועיקר תירוצו הוא שהשו"ע סובר כשיטת הרא"ש,[8] שכאשר טעם הגזירה ידוע לכל, היא בטלה כאשר טעמה בטל.[9]

אם כן, במקרים מסוימים השו"ע סבור שגזירה יכולה להתבטל בגלל השתנות המציאות, וייתכן שגם תקנות יהושע בטלו בימינו. אולם, יתכן שיש מקום לחלק בין המקרים, הואיל ולגבי בהמה דקה מדובר על גזירה שנועדה למנוע גזל, דהיינו מדובר על חומרא שנוגעת למניעת היזק. לעומת זאת, תקנות אחרות של יהושע עוסקות בהפקעה של הרכוש הפרטי, וייתכן ובמקרים אלו התקנות לא בטלו.

הציץ אליעזר הציע כיוון אחר מדוע בימינו מותר לגדל בהמה דקה:

 ובכלל נלפענ"ד דבישובים החדשים שכל עיקר הווסדם מראש הוא גם על דעת כן שיהא להם מקור לקיום מגידול בהמה דקה, א"כ י"ל דבכה"ג מותר הגידול אליבא דכו"ע גם ע"י עצמו דאדעתא דהכי נחתו כל המתיישבים שם, ואדעתא דהכי קבלו שטחי האדמה והשדות שמסביב, ומחלו מראש זל"ז על מה שיאכלו או ישחיתו בהמות הדקה בשטחי שדותיהם [או הסכימו על התשלום שישלמו עבור ההשחתה], וכמו"כ כשישנם ישובים סמוכים זל"ז ג"כ מוחלים מראש אחד לשני על כך, וכידוע לא מרחיקים לכת במרעיתם מסביבות ישובם והישובים הסמוכים ולכן מחלי שפיר אהדדי, ומותר, והמדובר בתלמוד הוא כשכל אחד לבדו ישכון ובאין הסכמה כללית לגידול הבהמה דקה והמדובר בתלמוד הוא כשכל אחד לבדו ישכון ובאין הסכמה כללית לגידול הבהמה דקה,...                             

(חלק כ' סימן יג).

לפי דבריו אמנם בפועל התקנה בטלה בימינו, אך באופן מהותי אין שינוי בהלכה אלא שינוי במציאות. יתכן ולאור כך ניתן להציע ראייה נוספת לגבי תקנות יהושע בימינו. אבן האזל (זכיה ומתנה, א', א) עומד על כך שיש להבחין בין תקופת יהושע לבין תקופת בית שני. בתקופת יהושע חלוקת הארץ הייתה לשבטים ולאחר מכן לנחלות. לכן, לאנשי השבט היו זכויות נוספות בשטח הציבורי כדוגמת ההלכה של הדיג בכינרת שהותר לכל אנשי השבט. בבית שני, כאשר הזכייה הייתה לפי החזקה אישית, הזכות של השבט לא קיימת, אלא התקנות נאמרו באופן שווה לכל השבטים. ייתכן ויש לבחון גם את צורת החזקה בימינו לאור העקרונות של הציץ אליעזר ואבן האזל. המציאות לגבי זכויות היחיד השתנו לאור היחס שבין המדינה לבין האדם הפרטי. המציאות אינה זהה, וכיום יש למדינה זכות להפקעה או לשימושים בשטחים פרטיים. ייתכן ויש משמעות לעקרונות העולים בתקנות יהושע גם בימינו, אך היישום המעשי תלוי בחוקי המדינה.

ישנם מספר דיונים לגבי משמעות ותקפות התקנות בימינו. ד"ר מיכאל ויגודה רצה ללמוד לאור עקרונות אלו לגבי חוק רעייה בשטחים ציבוריים:

ניתן לראות בבעלות המדינה על שטחי מדינת ישראל כבעלות של השבטים על נחלותיהם, ולכן חלות עליהם תקנות יהושע. לפיכך, כל זמן שלא נגרם נזק, ראוי שהמדינה תאפשר לבעלי עדרים לרעות את צאנם בשטחים ציבוריים... הצעת החוק להסדרת הרעייה במקרקעי ציבור, כפי שנראה מתוך התזכיר, מטרתה לשמור על השטחים הציבוריים מפני נזק, ולחלק את המשאבים הציבוריים באופן צודק והגיוני, ולפיכך עולה בקנה אחד עם גישתו של המשפט העברי.

בשולי הדברים אציין שד"ר יהודה פנחס כהן בהצעת החוקה שלו מציע לכלול בחוקת המדינה סעיף ברוח תקנות יהושע: חוקים יחוקקו לשימור הקרקע ואוצרות המים ולניצולם היעיל לטובת הציבור. וכך גם הרב שמואל טוביה שטרן: המדינה תחוק חוקים לשימורם ושימושם המשקי של הקרקע והמים, להנאתם של כל יושבי הארץ.

('הסדרת הרעייה במקרקעי ציבור', ד"ר מיכאל ויגודה).

הרב שלמה אישון עסק בשאלה למי שייך הגז הטבעי אשר נמצא בים התיכון[10] לאור תקנות יהושע בן נון, שהרי מתקנות אלו עולה כי אוצרות טבע (מעיין) אשר נמצאו בבעלות אישית שייכים לכלל הציבור. למסקנת דבריו מקרה זה אינו קשור ישירות לתקנות יהושע בן נון, אך ייתכן ובמקרים אחרים של אוצרות טבע יש ללמוד את העקרונות מתקנות אלו.

הרב שרלו הציע את תקנות יהושע כמודל לחובה המוטלת עלינו להסתכל בצורה רחבה גם על הסביבה בתוך עולם ההלכה:

גם תקנות המיוחסות בגמרא ליהושע בן נון עשויות להיות מקור לכך. הברייתא (בבא קמא פא ע"א) מונה תנאים מסוימים שהתנה יהושע. עיקרן של תקנות אלה הוא פגיעה מסוימת בזכות הקניין של האדם לצורך הרבים. על-אף העובדה שרובן נוגע לניצול אוצרות טבע, הנושא הנידון בהן הוא שאלת הבעלות ולא שמירת הסביבה. ברם, תקנות אלה עשויות להוות בסיס הלכתי לפגיעה בזכות הקניין של האדם הפרטי לצורך מטרות ציבוריות רחבות. דומה ששמירה על הסביבה למען הדורות הבאים ולמען האחריות שלנו לעולמו של הקב"ה אינה נופלת מצרכי הרבים המהווים סיבה לתקנות יהושע.[11]

נראה כי היישום הנרחב ביותר לעקרונות אלו מצוי בפסק דין של השופט נועם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים. פסק הדין נוגע לשאלת היתרי בנייה כאשר נגרם נזק לשכנים שכבר גרים בבנין סמוך. בפסק הדין ישנה סקירה מקיפה של סוגיה זו ופתיחת דרך להרחבת הסוגיה ליישומים בימינו[12]. נצטט חלק קטן מפסק הדין:

יהושע בן נון הנחיל את הארץ לבני ישראל. הוא הנהיג אותם, דור הנדודים במדבר, דור שלא ידע מימיו אחיזה בקרקע מהי, והוא חילק להם את הארץ לנחלות. התורה, ובה דינים רבים הנוגעים לקניין ולבעלות, נתונה היתה להם זה מכבר, מפי משה. היא החוק והדין, היא התשתית. אולם עם הנוודים הזה, שלא התנסה עוד מימיו בחיי חברה שיש בהם בעלויות על מקרקעין, שכנות, דרכים ושדות, חסר היה גדרים והנהגות שיסדירו חיים קהילתיים מעשיים, תקינים וראויים. צורך חדש נולד אפוא עתה, להלביש את החוק התשתיתי בלבוש נוסף, לבנות לו עוד קומה, על מנת לאפשר לקהילה הצעירה, שזה עתה הפכה לקהילה שפרטיה בעלי זכויות במקרקעין, לא להתמכר לרכוש; לא להשתכר מן הכח הטמון בבעלות על קרקע ולשכוח אורחות חיים וקשרים מאוזנים בין בני אדם; להימנע מהשתתת יחסי האדם ושכנו על נורמות נוקשות של בעלות בלבד.

זהו תיקון העולם, ויהושע בן נון בתבונת הנהגתו הבין זאת. זהו החוזה החברתי במשנתו של מונטסקייה. לעניות דעתי אין זו "אלימות מן החוק" כלשונו של כב' השופט מ' חשין בעניין הורוויץ, אלא ערכיות הנובעת מן הטבע האנושי והשכל הישר, ואשר קודמת לחוק. החוזה החברתי הנזכר, הריהו התאגדות של בני אדם לכדי חברה. כל אחד מיחידיה מוותר קמעא על חירותו ועל זכויותיו. קמעא. מדובר במעין הוליזם (שְלֵמוֹתָנוּת). הכרה בכך שהשלם גדול מסך כל חלקיו; החברה בכללותה, חזקה וגדולה מסך כל יחידיה. החוזה החברתי מלמדנו כי הפסדו המועט של היחיד יוצא בשכרה של החברה כולה.

לפיכך יהושע בן נון, בהנהיגו את עם ישראל בתקופת המעבר מחיי הנדודים במדבר סיני להתיישבות של קבע בארץ ישראל, הוא זה שאליו מייחסת המסורת את קביעת התנאים הללו. בין אם היה הדבר – מבחינה היסטורית – במעמד רשמי בהשתתפות קהל ישראל ובית דינו של יהושע (ראו פירוש הרמב"ן, שמות, טו, כה; הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, בראשית, מט, י), ובין אם מדובר רק בהנמקה הלכתית שנועדה ליתן כח בידי חכמים (נח עמינח "תקנות יהושע בן נון" שנתון המשפט העברי ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג) 301), ברור כי העיקר הוא הסמל שבייחוס התקנות הללו לעת הראשונה שבה הפכו ישראל אדונים לקרקע. לאמֹר, כללים אלה, של הגבלת הקניין הפרטי בקרקע, הכפפתו והסגתו בפני אינטרסים אחרים, פרטיים או ציבוריים, הם תנאי לקיומה של חברה מוסרית בעלת קרקע. הם נלווים לדיני הקניין והכרחיים להם, כתבלין לתבשיל.

ואמנם, כבר בדור הראשון של האמוראים נקבע כי הדינים הללו אינם חלים דווקא בארץ ישראל, כי אם בכל מקום, גם בחוץ לארץ (תלמוד בבלי, בבא קמא, פ"א ע"ב). לאמֹר, אין מדובר במעין 'מצוות התלויות בארץ', או מצוות התלויות בתנאים שנקבעו בעת הנחלת הארץ, אלא בדינים אלמנטריים לחברה אנושית מתוקנת, אשר אינה מקדשת את קניינו של הפרט ללא גבול וללא סייג, ויודעת כי לעיתים – אף כי במצבי שוליים – קניינו של הפרט נסוג קמעא מפני צרכים אחרים, אם עראיים ואם קבועים. כאמור, אין מדובר בדרישה מוסרית גרידא, אלא בתיקון העולם.

 

	**********************************************************
	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]
	**********************************************************