דילוג לתוכן העיקרי

ואתחנן | תקווה ותבוסה - תחינתו של משה

קובץ טקסט

להאזנה

הפרשייה הפותחת את פרשת ואחתנן – תחינתו של משה – מציבה לקורא מספר שאלות. למעשה, האברבנאל פותח את דיונו בפרשה עם רשימה של עשרים ושבע שאלות, אולם אנו נסתפק לעת-עתה בשש בלבד.

  1. מדוע מתואר מאורע זה עכשיו, אם כפי שנראה הגיוני (וכפי שטוען האבן עזרא) הוא התרחש מיד לאחר מי-מריבה, כאשר ה' אומר למשה שלא יכנס לארץ?
  2. אם, לחילופין, משה שטח את תחינתו לאחר הניצחון על סיחון ועוג (ראו רש"י), מדוע משה ביקש מהקב"ה לבטל את העונש רק אז? למעשה הפסוק מדגיש כי "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:"
  3. בכל מקרה, מדוע לא מסופר על התפילה במקום המתאים בספר במדבר, אלא כאן, כחלק מנאומו של משה לעם ישראל בערבות מואב?
  4. ההקדמה לתפילתו של משה היא "ה' אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:". איך זה מהווה הקדמה מתאימה לבקשתו של משה להיכנס לארץ? מהו הקשר בין גדולתו של הקב"ה לבין כיסופיו של משה לעבור את הירדן ולראות את הארץ?
  5. מדוע לא מוסבר סירובו של הקב"ה בשום צורה? הקב"ה לא רק דוחה את בקשתו של משה, הוא אף אומר לו לא לבקש שוב! מהי משמעותה של דחייה על הסף זו?
  6. מדוע מסתיימת פרשייה זו בתיאור "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר:"?

משימתנו הראשונה היא להחליט מהי ה"עת ההיא". רש"י מניח את ההנחה הפשוטה וממקם את ה"עת ההיא" מיד לאחר ההתרחשויות בפסוקים הקודמים – הניצחון הצבאי על סיחון ועוג, שני המלכים שחסמו את התקדמות עם ישראל לעבר הירדן מן המזרח (ב', ל"א – ג', כ"ב). רש"י מסביר:

"בעת ההיא - לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר:"

גזירתו של הקב"ה על משה היתה כי הוא לא ינהיג את העם לתוך הארץ המובטחת. משה רואה כי הוא הצליח להנהיג את עם ישראל אל ארץ סיחון ועוג, שלמעשה סופחה לארץ ישראל. זה מעלה בו את התקווה כי אולי, מבלי לספר לו, הקב"ה שינה את דעתו.

ישנם שני קשיים בסיסיים בהסבר זה. ראשית, אין שום סיבה להתייחס לארצם של סיחון ועוג כאל "הארץ המובטחת" שעליה הכריז הקב"ה כמחוץ לתחום עבור משה. גבולה של ארץ ישראל, כפי שהובטחה על ידי הקב"ה, הוא בפירוש נהר הירדן (בפרשת מסעי, במדבר ל"ד, לאחר הניצחון על סיחון ועוג). גם כאשר עם ישראל חונה בערבות מואב, לאחר הקרב עם סיחון ועוג, הקב"ה מדבר עם משה על כך שעם ישראל עומד להיכנס לארץ המובטחת. בעוד שמעמדו ההלכתי הסופי של עבר הירדן המזרחי, לאחר כיבוש הארץ, הוא שאלה מעניינת (הוא נחשב חלק מארץ ישראל, למעט כמה עניינים יוצאי דופן), נראה שאין שאלה בתורה על כך שזו אינה הארץ המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב, אלא לכל היותר חבל ארץ המסופח לארץ לאחר השלמת הכיבוש. מלחמתו של משה בסיחון ועוג אינה שונה, עקרונית, משאר המלחמות במדבר, נגד עמלק (שמות י"ח) ונגד הכנעני יושב ערד (במדבר כ"א).

שנית, אם משה אכן חושב שהוא כבר חצה את הקו המפריד בין הארץ המובטחת למדבר, מדוע הוא "מתחנן"? או שהצו כבר בוטל, ואז אין שום בעיה, או שהוא לא בוטל, ואז אין שום סיבה לאופטימיות. הפועל להתחנן הוא בעל משמעות חזקה, וחז"ל מקשרים את השורש גם למילה "חינם", כיוון שהוא מבטא פניה לרחמיו של הקב"ה ללא כל בסיס של היות האדם ראוי, ואפילו ללא כל הגיון.

הרמב"ן ומפרשים אחרים פותרים בעיה זו בכך שהם מפרשים באופן אחר את המילים "בעת ההיא". הם מסבירים כי הביטוי מתייחס לזמן מוקדם יותר, מיד לאחר ציווי ה' על משה (ארבעים שנים קודם לכן). זה מסביר היטב את התזמון של תפילתו של משה, אך רק מחזק את השאלה השלישית שהעלינו לעיל – מדוע משה מזכיר זאת עכשיו בנאומו? אם נבחן את הופעותיו של הביטוי "בעת ההיא", נראה שהסבר הוא מאד בעייתי.

הביטוי "בעת ההיא" מופיע מספר פעמים בנאומו של משה. הפעם הראשונה היא בתחילתו של הנאום (א', ט'). הוא מופיע שוב בפסוק י"ח בפרק א'. שתי הפעמים הבאות מתרחשות אך פסוקים מעטים לפני הפרשה שלנו, ושתיהן מתייחסות לזמן שלאחר המלחמה עם סיחון ועוג (ג', י"ח ו-ג', כ"א. קראו את הפסוקים והמשיכו לפרשתנו מבלי לעצור). ישנם ציוני זמן נוספים לאורך פרשת דברים (א', מ"ו; ב', י"ג-י"ד; ב', ט"ז). אנו מקבלים רושם ברור כי משה פורש לפנינו בקפידה את סדר המאורעות, מדגיש כי כל מאורע בא לאחר הקודם, ושם כל אמירה שלו בתוך המסגרת של האירועים הפוליטיים הגדולים של התקופה. כאשר יש סדרה של מאורעות, שאת כל אחד מהם מקדימה האמירה כי הוא התרחש בתקופת זמן מסוימת, או "בעת ההיא", נראה ברור כי הסדר הכרונולוגי לא רק נשמר אלא מודגש. המסקנה היא שתחינתו של משה התרחשה לאחר מלחמת סיחון ועוג, כפי שרש"י קובע.

טענה זו מתחזקת עוד יותר לאור הפתיחה לתפילתו של משה – וכאן אנו רואים את החשיבות של שימת לב לבחירת המילים המדויקת בתורה. משה אומר "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה...". הפועל "החילות" אינו צורה נפוצה במיוחד בתורה. רק מספר פסוקים קודם לכן, לפני היציאה לקרב עם סיחון, ה' אומר למשה "רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ..." (ב, ל"א). ההקבלה בין שני הפסוקים ברורה – המלחמה עם סיחון היתה ההתחלה של התגלות גדולתו של הקב"ה, וזהו מושא שבחו של משה בתחילת פרשתנו. וכך, אנו חוזרים לשאלה – מהו הקשר בין הניצחונות על סיחון ועוג, המתרחשים מחוץ לארץ ישראל, לבין בקשתו של משה שיותר לו להיכנס לארץ?

נדמה כי אם נקרא את דבריו של רש"י בעיון, נקבל רמז להבנת הקשר בין המלחמה המוצלחת עם סיחון ועוג לבין התקווה להיכנס לארץ שמבטא משה. רש"י חושב כי המלחמה המוצלחת עם סיחון ועוג אינה סיבה הגיונית אלא פסיכולוגית לתחינתו של משה. מבחינה הגיונית הטיעון אכן חלש, כפי שהסברנו לעיל. אך מבחינה פסיכולוגית, ניצחון במלחמה המתרחש ממש על גבול הארץ אינו יכול אלא לעודד את רוחו של משה, ולהצית מחדש את תקוותיו להשלים את שליחות חייו. רש"י כותב כי משה "דימה" שאולי הנדר הותר. אני חושב כי בחירת המילה היא מכוונת ומצביעה על הלך חשיבה שאינו לגמרי רציונלי. הפיכת התקוות הלא-רציונליות לממשות דורשת "תחנונים", משהו שמשה אולי לא היה עושה לולא חש את טעם הארץ כה בחזקה כאשר התחיל לעסוק באותה פעילות הנדרשת כדי לכבוש את הארץ כולה.

כדי להבין נקודה זו במלואה, עלינו לזכור מהי מטרת הפרשיות הפותחות את ספר דברים. זה אינו סיפור. המאורעות החשובים של מסע ארבעים השנים במדבר כבר סופרו בספר שמות וספר במדבר. ספר דברים הוא נאום, דרשת הפרידה של משה. כל מה שנאמר כאן צריך להיות מובן קודם כל לאור המסר שמשה מנסה להעביר, השיעור שהוא מוסר לעם ישראל ערב חצייתם את הירדן על מנת להגשים את ייעודו של עם ישראל – חצייה שהם יעשו בלעדיו. אם תפילתו של משה לא הייתה חשובה דיה על מנת שתוזכר בספר במדבר, מדוע משה מתאר אותה כעת?

אני חושב שמשה מתאר נטייה אנושית כללית, תסמונת ה"דברים קורים כפי שרציתי". כאשר משה פונה לקב"ה הוא לא אומר רק "אתה החילות לכבוש את הארץ", אלא "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה". הדגש הוא לא סתם על מה שעשה הקב"ה, אלא על המשמעות שיש לכך עבור משה. משה מודה בכך שהתמריץ לבקשתו מהקב"ה הוא ההרגשה העזה של היסחפות מעלה על ידי גדולתה ועצמתה של ידו החזקה של ה' שהתגלתה בניצחונות על סיחון ועוג. תהפוכה גדולה של ההיסטוריה התחילה, האוויר סמיך מניצחון, ועם ישראל, עם הקב"ה לפניהם, בלתי ניתנים לעצירה, נמצאים ב"סימן טוב ובמזל טוב". משה נתפס להרגשה זו. אופייני לטבע האנושי לחוש בזמנים כאלו שום דבר לא יכול להשתבש. זה אינו, כמובן, טיעון רציונלי. אין שום קשר בין הניצחונות על סיחון ועוג לבין העונש של משה. אך פסיכולוגית, קשה להאמין כי דווקא עכשיו, כשריחה של הארץ כבר נישא באוויר, בדיוק עכשיו כאשר לאחר ארבעים שנה ייעודו ההיסטורי של עם ישראל עומד להתממש, דווקא "בעת ההיא" משה יספוג את תבוסתו הגדולה ביותר.

משה אומר, בפשטות: אם החילות לתת לי ליטול חלק בניצחונות גדולים אלו, בהתרוממות רוח גדולה זו, אזי גם אני צריך להמשיך. בולטת העובדה כי משה לא מתייחס לסירובו של ה'; הוא לא אומר "תן לי לחצות את הירדן", אלא פשוט מציע "אֶעְבְּרָה נָּא". התחושה שאנו מקבלים בקריאת הפסוק היא שמשה אומר "אם הגעתי עד לכאן, זה אך טבעי שאעבור".

כעת אנו מבינים גם את התזמון של הבקשה לאחר הניצחונות, וגם את הניסוח של ההקדמה לתפילה, לא במונחים של הניצחונות עצמם אלא יותר במונחים של "... יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:". העולם כולו, עולמו של הקב"ה, צועד לעבר ניצחון. האוזן הרגישה יכולה כמעט לשמוע ברקע את המנגינה המלווה הקדמה זו, קרשנדו גועש של מלכותיות, מארש ניצחון עצמתי. המסקנה – "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" – נובעת באופן טבעי, ויותר מכך, היא מצופה.

תשובתו של הקב"ה בולטת בלקוניות והבוטות שבה. "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". בהבנתו את הבסיס האמיתי לבקשתו של משה, הקב"ה לא חוזר על היסוד המטאפיסי לפסק-דינו, שהוא חטאו של משה במי מריבה. עצם הבקשה אינה במקום. מדוע? לא משום שאין זה בסדר להתחנן לרחמיו של ה' (מה שמשה לא עשה). גם אין זה לא-ראוי לנסות ולשכנע את הקב"ה לשנות את דעתו (ומשה אינו מציג שום סיבה ושום טיעון לכך, בניגוד לפעמים המפורסמות בהן עשה זאת עבור ישראל, לאחר חטא העגל וחטא המרגלים). אך הבסיס הפסיכולוגי המשתמע מן הבקשה מייצג עיוות של האמונה האמיתית ומערער על היחס שמשרתו של ה' צריך שיהיה לו עם יוצרו. הקב"ה אינו כוח טבע, כוח גורל עיוור. אין "זמנים טובים" בהיסטוריה המנוהלת על ידי הקב"ה. אין רוחות גורל שעל האדם רק לתפוס. ההיסטוריה אינה גלגל ענק הנע במעגל בלתי נמנע של עליות ומורדות, ועל האדם רק לתפוס אותו בעת עלייתו. אמונות כאלו הן קרובות לכישוף וידעונות, אמונה בכוחות רוחניים פראיים אותם ניתן לתמרן, או לחזות ולנצל (כפי שבלעם ניסה לעשות, וכך נכשל). כישלונו של משה להיכנס לארץ קשור אך ורק לטבע המוסרי של הקשר של עם הקב"ה, ואין לו שום קשר לשאלה האם זהו זמן טוב בהיסטוריה או לא. העובדה שמשה חזה בהתגלות הוויזואלית של גדולת ה' לא משנה את העובדה שה' ציווה שגורלו האישי יהיה לא להיכנס לארץ המובטחת. לא משנה מה קרה אתמול, לא משנה כמה מרהיב הניצחון של עם ישראל והקב"ה עצמו, הגורל של היום תלוי אך ורק בקשר של האדם עם הקב"ה, בחטא ומעלה.

זה מסביר מדוע משה מתאר מקרה זה. יש כאן מסר, שיעור לעם ישראל. פרשייה זו היא חלק מהוראותיו האחרונות של משה, המזהיר את עם ישראל ומחנך אותם. זכרו, הוא אומר להם, לא משנה מה יהיה מהלך ההיסטוריה, כל אחד מכם יישפט לפי מדרגתו האישית. עליכם לטפח את הקשר האישי שלכם עם הקב"ה ולא לחשוב כי המגמה הכללית תנחיל לכם הצלחה אישית. במילותיהם של הפסוקים שנקרא בקרוב:

"עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלוקיך מִקִּרְבֶּךָ:

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלוקיכם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:" (ד', ג'-ד')

זה מסביר את הסיום המתמיה לפרשייה. "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר:" (ג', כ"ט). ראשית, לא ברור כלל מדוע מתאים כאן ציון מקום, לאחר תפילתו של משה. שנית, עוד יותר בעייתי הוא התיאור בפועל של מקום זה. מיקומו של מחנה ישראל מתואר באופן חוזר ונשנה כ"ערבות מואב". זהו בבירור אזור הררי, הצופה על עמק הירדן מול יריחו. מדוע הוא מתואר כאן כעמק, ומדוע הוכנסה לכאן ההתייחסות חסרת הבסיס לבעל פעור?

אני מציע כי זהו סיכום מטאפורי של המסר של משה בפרשייה זו. אתם חונים, כך הוא אומר לעם, בעמק בין ההרים. לא משנה היכן אתם חושבים שאתם, אתם לעולם לא נמצאים "על ראש ההר". כדי להתקדם, עליכם תמיד לטפס. יתרה מכך, מולכם בכל זמן צריך להימצא החיזיון של בעל פעור, אויבכם – האפשרות של חטא. בינכם לבין חציה מוצלחת של הירדן עומד בעל פעור כעדות דוממת למה שיכול למנוע חצייה זו – חטא, עוון, בגידה בקב"ה. אני חשבתי כי אנו מוצבים לקראת הסתערות טבעית אל עבר הארץ, שתסחף גם אותי עמה. אך אנו נמצאים בעמק, ובעל פעור מתנשא באופק. וכך צריך להיות, כיוון שעליכם לזכור תמיד את בעל פעור ולא לקחת כמובן מאליו את ידו החזקה של ה', כאילו היתה כוח שרתמתם למרכבתכם.

זוהי המשמעות של העצה שמשה נותן מיד לאחר מכן לעם ישראל, המתחילה בפרק ד'. אם ברצונכם לחיות ולרשת את הארץ, עליכם לציית למצוות בדיוק, מבלי להוסיף או לגרוע (ד', א'-ב'). אפילו בנקודה זו, שום דבר אינו וודאי. עדיין יתכן כי לא תיכנסו לארץ. יתרה מכך, אם אתם רוצים להבין את משמעות ייעודו של עם ישראל, אין הוא בכוח ובניצחון בלתי נמנע. שני דברים בולטים באפיונו של עם ישראל:

"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אלוקים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אלוקינן בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:

וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:" (ד', ו'-ח')

גדולתו של ישראל, והכוח מאחורי ניצחונותיו, הוא לא גורל לאומי אלא התורה והקשר עם הקב"ה. כדי שלא יהיה ספק בדבר, משה אומר זאת בפירוש – אפילו לאחר שתיכנסו לארץ, אם תעזבו את ה', אזי וודאי כי "אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ..." (ד', כ"ו; קראו את הקטע כולו ד' כ"ה-מ', שהוא סופו של החלק הראשון של נאומו של משה).

הפסוק האחרון נלקח מהקריאה לתשעה באב. תפיסתו של הקב"ה כמובן מאליו, הסתמכות על השתקעותו של הקב"ה במקדש ועל כך שתבוסה של עם ה' היא בלתי-נתפסת, היו הבסיס לביטחון העיקש של עם ישראל בימים שלפני חורבן הבית הראשון (קראו בירמיהו). שנזכה במהרה לשוב ה' ציון, "כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אלוקיך לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם:" (ד', ל"א).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)