סוכה | דף נו | תפקידו של המזבח וחג הסוכות

מסכת סוכה מסתיימת בנימה צורמת מעט. הגמרא מספרת על המעשה המזלזל שביצעה מרים בת בילגה, שהמירה את דתה, נישאה ליווני ובאה ב"תלונה" על עבודת הקורבנות, המכלה את ממונם של ישראל:

"כשנכנסו יוונים להיכל הייתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק".

מעשה דומה סיפרו חכמים (אבות דרבי נתן, א') גם על המלך טיטוס:

"'אל תבואני רגל גאוה' – זה טיטוס הרשע שנשחקו עצמותיו, שהיה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר: לקוס לקוס, אתה מלך ואני מלך, בוא ועשה עמי מלחמה. כמה שוורים נשחטו עליך? כמה עופות נמלקו עליך? כמה יינות נסכו עליך? כמה בשמים קטרו עליך? אתה הוא שמחריב את כל העולם [כלו]".

גם טיטוס וגם מרים בת בילגה מצפים למצוא קשר ישיר ומיידי בין עבודת הקורבנות ובין תשועת ישראל. על כן, אם היוונים או הרומאים מכניעים את האומה היהודית, הרי שכל עבודת הקורבנות הייתה לשווא, והיא אינה אלא כילוי ממונם של ישראל.

בשלושת הרגלים בכלל, ובחג הסוכות בפרט, מרבים בהקרבת קורבנות. האם תפקידם של אלה אינו אלא להגן על עם ישראל בעת צרתם ובשעת הדחק? לא ולא! מרים בת בילגה מכנה את המזבח "לוקוס", שפירושו זאב הטורף ומכלה צאן ובקר. ר' צדוק מלובלין עומד על כך שכינוי זה איננו חידוש של אותה מומרת, ואף חז"ל עצמם כינו את המזבח 'זאב'. יעקב אבינו בירך את בנימין (בראשית מט, כז) "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל", והמדרש והתרגום שם מבארים פסוק זה בכך שזכה בנימין ובחלקו נבנה המזבח, הטורף את הקורבנות.

מה פשר ביטוי קשה זה של טרף הקורבנות? על כך מסביר ר' צדוק (פרי צדיק, בראשית, קונטרס עת האוכל ט):

"וטרף הוא לשון חטיפה, והיינו מצד העלאת אותו ניצוץ חיות למקורו כשאוכלו בקדושה שאז הוא דוגמת הקרבן. והמזבח אמרו ז"ל בחלקו של טורף בנימין זאב יטרוף, ונקרא בשילהי סוכה לוקוס לוקוס, והיינו כי על ידי הקרבנות מתעלית הנפש הבהמית והעשוקה".

תפקידו של המזבח הוא לרומם ולהעלות את האדם מעל הבהמיות. המזבח מוכיח כי הבהמה – המבטאת את הבהמיות והגשמיות – מסוגלת להתעלות עד לשמי שמיים. שכינת ה' שורה על בית חומר בבית המקדש, והבהמיות הופכת לרוחניות.

המזבח לא נועד להציל את ישראל בעת צרתם. המזבח נועד לקשר ולחבר בין עליונים ותחתונים, בין השכינה ובין העולם, בין הבהמיות לרוחניות. כך מסביר זאת ר' נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב:

"כי באמת השם יתברך השרה שכינתו למטה במשכן ובבית המקדש, והבהמה עלתה לריח ניחוח וכו', וזה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה... וזה בחינת הגאֻלה, כי זהו עִקר הגאֻלה שיהיה... בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה שהיה בבית המקדש. ועל כן כשיצאו ממצרים תכף בשירת הים אמרו "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" וכו', שבשרו על בנין בית המקדש, כי זה עִקר הגאֻלה שיהיה בנין בית המקדש ששם היא... בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה".

משעה שישראל מתנערים מחיבור ייחודי ומשמעותי זה, שוב אין השכינה שורה עליהם, והמזבח הופך ל"לוקוס" המכלה את הקורבנות באופן סתמי וחסר משמעות.

חג הסוכות כולו מבטא את השראת השכינה על עם ישראל. הנכנס לסוכה מבקש לחסות בצילו של הקב"ה, ו'להוריד את השכינה למטה מעשרה' (ראה לעיל דף ה). גם בהעדר בית קודשנו ותפארתנו, רצוננו לקדש את חיי החומר, לקדש את הבהמיות ולהפוך אותה לכלי רוחני בעבודת ה'. מי יתן ואור זה, המאיר את המקדש בבניינו ומאיר בחג הסוכות, יאיר עלינו בכל ימות השנה, עד שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.