תפילת המנחה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

תפילת המנחה / הרב אהרן ליכטנשטיין *

לפרשת חיי שרה

ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כ"ד,סג)

כמה פירושים שונים ניתנו להליכתו זו של יצחק לשדה. הרשב"ם מסביר שיצחק נטע שיחים ואילנות וראה את צרכי פועליו, כלומר יצא לעיסוק כלכלי. הרמב"ן מסביר שיצחק שוחח עם רעיו ואוהביו, כלומר עיסוק חברתי. ההסבר המקובל יותר הוא הסבר רש"י בשם הגמ':

יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה... (ברכות כו:)

נראה שיש לשלב בין הפירושים. הגמ' בברכות ו: אומרת:

ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה

מדוע דווקא במנחה? - מסביר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל שתפילת מנחה שונה במהותה משחרית וערבית. אדם מתפלל שחרית לפני שיוצא לעבודה ומתפלל ערבית אחרי שחוזר מהעבודה. את שתיהן הוא מתפלל בקצוות היום, כלומר בבית או בביה"כ. את תפילת המנחה, לעומת זאת, הוא מתפלל באמצע היום - באמצע העבודה. תפילה זו מסמלת את השילוב של עבודת היום יום עם עבודת ה'. עבודת ה' אינה דבר המנותק מהעיסוק היום יומי. אין להפריד בין מה שאדם עושה למחייתו ומה שעושה בזמנו הפנוי, לכל מה שקשור לעבודת ה' שלו. בכל מעשיו אדם הוא עובד ה' - עובד ה' בשדה, עובד ה' במפעל וכו'. תפילת המנחה מסמלת רעיון זה, ואכן יצחק תיקן אותה בהיותו בשדה - הוא נטע עצים, טיפל בפועליו, דיבר עם חבריו ובאמצע כל עיסוקיו אלו התפלל לקב"ה.

ויזרע יצחק בשנה ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' (בראשית כ"ו, יב)

ליצחק היו עיסוקים רבים ועבודה רבה והוא ידע לשלב אותם בעבודת ה'. שילוב זה של יצחק התפורר בדור שלאחר מכן:

ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים (שם כ"ה, כז)

במבט ראשון נראה שעשו הוא זה שהלך בדרכו של יצחק, אך המצב היה רחוק מאוד מזה. עשו לא היה איש האלוקים שעבד בשדה אלא "איש שדה". הוא התמסר כ"כ לעבודת השדה עד שהיה זה מרכז אישיותו וכל עולמו. מצבו היה דומה לנח שהפך ל"איש האדמה" (בראשית ט',כ) ואומר המדרש:

ג' הם שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת... איש האדמה בורגר לשם בורגרת... (מדרש רבה ל"ו, ג)

ניתן היה לחשוב שעבודת האדמה הינה דבר חיובי. והרי כך אומרת הגמ':

מאי דכתיב "עובד אדמתו ישבע לחם" (משלי י"ב, יא) - אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם ואם לאו לא ישבע לחם (סנהדרין נח:)

לכאורה משתמע מגמרא זו שדבר טוב הוא להתמסר לעבודת האדמה, אך נראה שהסוגיא עוסקת רק בהשקעה שצריך אדם להשקיע כדי להצליח בעבודתו. ברור שאדם צריך להשקיע רבות בעבודתו כדי להצליח, אך עם זאת הוא צריך תמיד לזכור מה מקומה של העבודה במכלול חייו. העבודה נחוצה כדי להתפרנס, כדי לעסוק בישובו של עולם ולפתח את העולם, אך יש לראות אותה כחלק מחיים של עבודת ה' ולהתייחס אליה בהתאם. אדם צריך לשאוף להיות איש האלוקים העוסק באדמה ולא איש האדמה.

לכאורה גם יעקב לא הלך בדרכו של יצחק. הוא עסק בלימוד תורה בלבד והתפרנס כנראה ממה שהביא הביתה עשו אחיו. אולם שנים מאוחר יותר אילצו הנסיבות את יעקב לשנות את תפיסתו והוא עסק גם ברעיית צאן וצבר נכסים רבים.

אנו חייבים לאמץ את תפיסתו של יצחק ו"לשוח בשדה" - לעסוק בישובו של עולם אך לראות זאת בפרספקטיבה של עבודת ה'. דברים אלו אמורים הן ברמה האישית - כיצד צריך כל אחד להסתכל על עיסוקו, והן ברמה הכללית - עם ישראל לקח על עצמו אתגר לבנות ולפתח את ארצו ומדינתו ולבנות בה חברה מתוקנת ומשגשגת, והוא צריך לדעת את מקומו של השגשוג והפיתוח. עם ישראל צריך ליצור חברה העובדת את הקב"ה ומשלבת עם זה את הבניה הכלכלית והחברתית.

 


* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קדש פרשת חיי שרה התשנ"ו וסוכמה ע"י מתן גלידאי.