דילוג לתוכן העיקרי

תפילות כנגד תמידים תקנום

קובץ טקסט

תפילות כנגד תמידים תקנום* / הרב מרדכי ויליג

מחלוקת רבי יהודה וחכמים

מצינו במשנה בברכות:

"תפלת השחר עד חצות, ר' יהודה אומר עד ד' שעות. תפלת המנחה עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. תפלת הערב אין לה קבע, ושל מוספים כל היום, ר' יהודה אומר עד ז' שעות".

(ברכות כו ע"א)

אם כן, יש כאן שלש מחלוקות בין רבי יהודה לחכמים בעניין זמני תפילות:

א. סוף זמן תפילת שחרית - לחכמים עד חצות ולרבי יהודה עד ארבע שעות.

ב. סוף זמן תפילת מנחה - לחכמים עד הערב ולרבי יהודה עד השקיעה.

ג. סוף זמן תפילת מוסף - לחכמים כל היום ולרבי יהודה עד שבע שעות.

הגמרא שם (כו ע"ב) דנה במקור התפילות ומביאה את דעתו של רבי יהושע בן לוי שתפילות כנגד תמידים תקנום, וזהו המקור לזמני התפילות. חכמים סוברים שתמיד של בוקר קרב עד חצות ולכן זמנה של תפילת שחרית הוא עד חצות היום. רבי יהודה, לעומתם, סובר שתמיד של בוקר קרב רק עד ארבע שעות ולכן מתפללים שחרית עד ארבע שעות. בצורה דומה משמע גם לגבי שאר הקרבנות.

לכאורה, עולה מהגמרא שיש כאן מחלוקת תנאים בעניין זמני הקרבנות ועל כך יש לתמוה, שכן למחלוקת זו אין זכר בגמרות ובהלכות העוסקות בקרבנות. כמו כן ננסה בשיעור זה למצוא קשר בין שלש המחלוקות.

תפילת מנחה

גם תפילת מנחה מוצמדת על פי הסוגיא לעיל לקרבן התמיד של בין הערביים, וכתב על כך הרמב"ם:

"כבר אמרנו שתפילת המנחה, כנגד זמן תמיד של בין הערביים תיקנו זמנה. ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום, בתשע ומחצה - תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת, היו שוחטין את התמיד בשש ומחצה - אמרו שהמתפלל מאחר שש ומחצה, יצא; ומשהגיע זמן זה - הגיע חיובה, וזו היא הנקראת מנחה גדולה". (בהלכות תפילה פ"ג ה"ב)

מלשון הרמב"ם משמע כי אין להתפלל מנחה בזמן מנחה גדולה אלא בדיעבד. בה"ד כותב הרמב"ם שזמן המנחה עד שעה ורבע קודם השקיעה, אך יש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה. יוצא, אם כן, שהזמן המובחר להתפלל אורך כשעה ורבע בלבד (מתשע ומחצה עד עשר שעות ושלשה רבעים).

ערוך השלחן (רלג, ו) מסביר שאין כאן מחלוקת בדיני קרבנות. ברור שניתן להקריב את התמיד של בין הערביים עד השקיעה, אך ברור גם שביום רגיל לא היו מגיעים לשקיעה. התחילו להקריב בתשע שעות ומחצה, והדבר ארך כשעה ורבע. רבי יהודה סובר שזמן המנחה הוא רק בזמן שבפועל הקריבו את התמיד, בעוד שחכמים סוברים שזמן המנחה הוא במשך כל הזמן בו ניתן על פי ההלכה להקריב את התמיד.

הרמב"ם פוסק, אם כן, שרצוי להתפלל בזמן שקבע רבי יהודה, אך ניתן גם להתפלל בזמן שקבעו חכמים. מקורו בגמרא בברכות כז ע"א שאומרת:

"דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד".

יש לתמוה על דברי הגמרא שלא מצינו כמותם בש"ס, שכן מהי התועלת שכל אחד יעשה כרצונו? נראה לומר כי הסיבה לפסיקה נדירה זו רמוזה בגמרא בכט ע"ב שאומרת שרצוי להתפלל ממש סמוך לשקיעה שנאמר:

"ולפני ירח דור דורים".

לאחר מכן אומרת הגמרא שבארץ ישראל לא נהגו כך כיוון שיש חשש שזמן תפילה יעבור.

העולה מכל האמור לעיל כי לשתי הדעות לגבי זמן מנחה יש טעם מיוחד - חכמים מתעקשים על כך שהתפילה תהיה על פי זמני השמש, ורבי יהודה מצמיד את התפילה לעבודה בבית המקדש. אולי משום כך לא הכריעה הגמרא אלא קבעה:

"דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד".

תפילת מוסף

ננסה להסביר בדרך דומה את המחלוקת בענין תפילת מוסף. וכך אומרת הגמרא:

"ומפני מה אמרו של מוספין כל היום? שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום. רבי יהודה אומר: עד שבע שעות, שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות". (ברכות כו ע"ב)

כלומר, לפי חכמים ניתן להתפלל כל היום משום שניתן להקריב את הקרבן כל היום, ואילו לפי רבי יהודה מתפללים רק עד שבע שעות כיוון שבפועל הקריבו עד השעה השביעית. מדוע, אם כן, מתפללים את תפילת המוסף בבוקר ולא דווקא בשעה שביעית?

נראה שכאן נכנס עניין "זריזים מקדימים למצוות" שגובר על הצורך להתפלל בדיוק בזמן שבו הקריבו במקדש בפועל[1]. בתוספתא בברכות (פ"ג ה"א) נאמר:

"מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שכן תמיד של שחר [היה] קרב עד חצות רבי יהודה אומר עד ד' שעות שכן תמיד של שחר קרב והולך עד ד' שעות".

הבדלי הסגנון ביניהם - לחכמים: 'קרב' ולרבי יהודה: 'קרב והולך' מסייעים לדברינו: 'קרב והולך' מתייחס למה שקורה בפועל[2], בעוד ש'קרב' מתייחס לזמן המותר בהקרבה, ולאו דווקא לזמן בו קרב הקרבן בפועל.

תפילת ערבית

לגבי תפילת ערבית, נאמר במשנה שאין לה קבע. הגמרא מסבירה (כז ע"ב) שהכוונה היא שתפילה זו היא רשות. לפי זה לא ברור מהו מקומו של דין זה במשנה שעוסקת בזמני תפילות החובה.

תוספות ר"י (יח ע"ב בדפי הרי"ף) מסבירים ש'אין לה קבע' כולל שני דברים:

א. אינה חובה.

ב. אין לה זמן קבוע אלא זמנה כל הלילה.

לכאורה קשה, אם ערבית היא כנגד הקטרת חלבים ואיברים, מדוע לא נוכל לאמרה גם ביום כמו הקטר חלבים ואיברים?

הפני יהושע בריש ברכות (סוף ד"ה 'מכל מקום קשיא') אכן מוכן לומר כך. ברם, אם נחלוק על כך נוכל להסביר ש'אין לה קבע' פירושו שאין לה זמן קבוע ולכן ניתן לאומרה בכל זמן שאי אפשר להתפלל תפילה אחרת. ממילא ברור שניתן להתפלל ערבית מסוף זמן מנחה. הראשונים אכן כותבים שמחלוקת רבי יהודה ורבנן בעניין סוף זמן מנחה רלוונטית גם לתחילת זמן ערבית, ולכן אם מתפללים מנחה קודם פלג המנחה - ניתן להתפלל ערבית מפלג המנחה והלאה[3].

לפי זה קשה מדוע לא נוכל להתפלל ערבית כבר מהשקיעה שהרי אז מסתיים זמן המנחה, ומדוע יש לחכות עד לצאת הכוכבים?

מהמרדכי (סימן צ) עולה כי אכן ניתן להתפלל ערבית מהשקיעה ואילך מלכתחילה, ורק בגלל זמני קריאת שמע אין עושים זאת.

תפילת שחרית

לגבי תפילת שחרית - המשנה בעדיות (ו, א) מעידה שתמיד של שחר קרב בארבע שעות, ובעקבותיה הגמרא בברכות כו ע"ב פוסקת כשיטת רבי יהודה. לאור זאת יש להבין את הדין שבדיעבד ניתן להתפלל עד שש שעות.

הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (א, ב) כותב:

"ואימתי זמן שחיטתן: של בוקר, שוחטין אותו קודם שתעלה החמה, משיאיר פני כל המזרח; ופעם אחת דחקה שעה את הציבור בבית שני, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום".

קושי מרכזי העולה מדברי הגמרא ומפסיקת הרמב"ם הוא כיצד ניתן להוכיח מהמקרה בעדיות שהלכה כרבי יהודה, שכן אולי אפשר להקריב גם בשעה החמישית או השישית, ובאותו מקרה אירע שהקריבו ברביעית?

הלחם משנה (שם) מביא קושיא זו בשם הראב"ד בעדיות ועונה על כך:

"ונראה לתרץ לקושיית הר"א ז"ל שהעדות היה שאמרו באותו העת שעד ארבע שעות היו יכולים להקריבו מפני שהיו מגומגמים אם יכולים להקריב בארבע שעות, ואמרו שעד אותו זמן יכולים להקריבו".

יתכן שניתן להבין את הגמרא לפי דברינו לעיל.

אמרנו שרבי יהודה סובר תמיד שניתן להתפלל בזמן הקרבת הקרבן בפועל. לכאורה, לפי זה זמנה של תפילת שחרית צריך היה להיות כבר קודם הזריחה - כדברי הרמב"ם:

"ואימתי זמן שחיטתן: של בוקר, שוחטין אותו קודם שתעלה החמה, משיאיר פני כל המזרח". (שם)

מדוע אין הדין כך? ייתכן שטעם הדבר נעוץ במשנה במגילה (כ ע"א) האומרת שאת מצוות היום ניתן לקיים רק מהזריחה ולא לפני כן. כיוון שאין ניתן להתפלל בזמן ההקרבה הקבוע, קבע רבי יהודה כי ניתן יהיה להתפלל בזמן שיצא שהקריבו בפועל ביום מן הימים - כפי שרואים מהמשנה בעדיות. ההוכחה נוגעת, אם כן, להלכות תפילה ואין היא נוגעת להלכות קרבנות.

זמן תפילה - לכתחילה ובדיעבד

פסק הרמב"ם: דיעבד או תשלומין?

עד כה ראינו את מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים ויסוד מחלוקתם - האם אנו הולכים בתר זמן ההקרבה בפועל או אחר הזמן בו מותר להקריב את הקרבן. לגבי תפילת שחרית פסקה הגמרא כרבי יהודה - שזמנה עד ארבע שעות - כפי שעולה מהמשנה בעדיות. ברם הרמב"ם מבאר כי בדיעבד ניתן להתפלל גם לאחר מכן[4]:

"תפילת השחר - מצותה, שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה; וזמנה, עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום. ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע שעות עד חצי היום - יצא ידי חובת תפילה, אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה: שכשם שמצות תפילה מן התורה, כך מצוה מדבריהן להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לנו חכמים ונביאים". (הלכות תפילה פ"ג ה"א)

את פסקו של הרמב"ם שבדיעבד ניתן להתפלל עד חצות היום ניתן להבין בשלש דרכים:

א. ניתן לומר שהגמרא פסקה כרבי יהודה רק לכתחילה אך בדיעבד ניתן לנהוג כחכמים, וכך נפסק גם לגבי תפילת מוסף.

ב. הרא"ה בברכות מציע כיוון אחר - התפילה אחרי ארבע שעות היא מעין תפילת תשלומין. בדרך כלל יש להשלים אחרי התפילה הבאה אך כיוון שלא ניתן להתפלל מנחה עד שש שעות ומחצה - התירו חז"ל להשלים את תפילת שחרית כדין נפרד.

הנפקא מינה הברורה בין שתי דרכים אלו היא דינו של מי שלא התפלל עד ארבע שעות במזיד. לפי ההסבר הראשון עדיין הוא יכול להתפלל עד חצות היום. אך לפי ההסבר השני אין באפשרותו להתפלל כבר שכן המזיד - אין לו תשלומים.

נפקא מינה נוספת בין שני ההסברים היא האם ניתן להתפלל כך שחרית עד שש שעות ומחצה או רק עד חצות היום: אם זו פסיקה של דיעבד - ניתן להתפלל רק עד חצות היום, אך אם זו תפילת תשלומין ניתן לאומרה עד שש שעות ומחצה - תחילת זמן המנחה[5].

הבעיה בהסבר זה היא שגם מראשונים אחרים (רא"ש, רי"ף) משמע שמדובר בתפילת תשלומין ואף על פי כן ניתן לבצעה רק עד חצות. אמנם, ניתן לתרץ ולומר שזמן מנחה מתחיל עקרונית מחצות ורק לכתחילה אין להתפלל לפני שש שעות ומחצה. המשנה ברורה (סימן רלג, ס"ק ב) אכן מביא מחלוקת אחרונים בשאלה האם מי שהתפלל מנחה בחצי השעה הראשונה שאחרי חצות היום יצא ידי חובתו בדיעבד או שלא יצא.

חיוב תפילה וחיוב תפילה בזמנה

ג. מהרמב"ם (שם) משתמע כיוון מחודש. הוא כותב שמי שהתפלל בין השעה הרביעית לחצות היום יצא ידי חובת תפילה, אך לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה. הוא אינו כותב שמי שלא התפלל עד ארבע שעות יתפלל בדיעבד אחר כך, ולכן משמע מדבריו שהתפילה הנאמרת לאחר שעה רביעית אינה תשלומים, ואינה כתפילת שחרית הרגילה. יש כאן 'יצור חדש' - תפילה סתמית.

הבנה זו מתקשרת לשיטת הרמב"ם שמן התורה יש מצווה להתפלל בכל יום (תפילה א, א), אך מניין התפילות אינו מן התורה אלא מדרבנן. לאור דברים אלו ברורים דבריו בהלכה זו: הרמב"ם מבין, אם כן, שניתן לקיים את מצוות התפילה מן התורה גם אחרי שעה רביעית למרות שאין זו זמנה של אף תפילה[6].

תפילת תשלומין

יוצא, לפיכך, שאדם שלא התפלל שחרית עד ארבע שעות שוב לא יוכל להתפלל אותה. אחרי ארבע שעות תפילתו אינה שחרית אלא תפילה סתמית. לכאורה, אדם כזה יצטרך להשלים את תפילת שחרית במנחה. זהו חידוש גדול, אך קצת משמע כך ברמב"ם:

"טעה ולא התפלל שחרית עד שעבר חצי היום, יתפלל מנחה שתיים - הראשונה תפילת מנחה, והשנייה תשלומי שחרית. טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה השמש, מתפלל ערבית שתיים - הראשונה ערבית, ושנייה תשלומי מנחה. טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר, מתפלל שחרית שתיים - ראשונה שחרית, ושנייה תשלומי ערבית". (הלכות תפילה פ"ג ה"ט)

ניתן לראות כי יש הבדל לשוני בין דבריו לגבי תשלומין על תפילת שחרית לדבריו לגבי תשלומין על תפילת מנחה וערבית: לגבי שחרית כותב הרמב"ם שמי שלא התפלל אותה עד ש'עבר חצי יום' - ישלימנה במנחה. מדוע שינה הרמב"ם בלשונו וכתב 'ועבר חצי היום' במקום 'לא התפלל עד שהגיע חצות היום' כפי שכתב לגבי התפילות האחרות?

ייתכן שהוא סובר שבכל מקרה שלא התפלל שחרית עד ארבע שעות יש להשלימה במנחה, ולא יעזור אם הוא יתפלל עד חצות היום.

מקרה מבחן נוסף לדברינו מופיע בדברי התוספות (כו ע"א ד"ה טעה) שכותבים שניתן להשלים תפילת ערבית רק עד זמן תפילת מנחה, וזאת משום ש"לאחר שתי תפילות לא מצינו שתקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח", וכן פסק גם בחיי אדם. לענייננו חשובה דעתו של המשנה ברורה (סימן קח ס"ק טו) הפוסק שניתן להשלים רק עד ארבע שעות, שזה זמן תפילת שחרית. דין זה מובן היטב לאור דברינו, שאחרי ארבע שעות אין זו שחרית אלא תשלומין או תפילה סתמית, ולכן אין ניתן להתפלל בזמן זה תפילת תשלומים.

 

* סיכום שיעור שהועבר בישיבת הר עציון בג' שבט תשנ"ז וסוכם ע"י מתן גלידאי. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] אולי זו גם הסיבה שאנו נוהגים להתפלל מנחה גדולה לכתחילה ולא כדברי הרמב"ם שכותב שזה רק בדיעבד.

[2] אמנם לגבי מוסף נאמר בתוספתא גם בשיטת חכמים וגם בשיטת רבי יהודה 'קרב והולך.

[3] ניתן להתפלל אז יום אחד מנחה ויום אחד ערבית, אך לא להתפלל את שתיהן ביום אחד בין פלג המנחה לשקיעה, שכן זה תרתי דסתרי.

[4] רס"ג בסידורו אינו מאפשר להתפלל כלל אחרי ארבע שעות.

[5] כדרך זו כותב הרא"ה.

[6] אדם אינו יוצא ידי חובה זו בתפילת ערבית, משום שלענין החובה להתפלל בכל יום מסתכלים על היום כמתחיל מהבוקר, וכך גם מובן האיסור לאכול קודם תפילה ("לא תאכלו על הדם") - היום מתחיל מהבוקר. מסיבה זו מהבוקר אין לאכול ובהתאם לכך, גם העובדה שהאדם כבר התפלל ערבית אמש אינה משנה מאום.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)