דילוג לתוכן העיקרי

תפילות וקורבנות | ראשי פרקים

קובץ טקסט
ספר אהבה
 
א. "תפילות אבות תקנום" או "כנגד תמידים תקנום"?
 
בשיעור זה נבחן במבט כולל את הקשר ההלכתי בין דיני הקרבנות לבין דיני תפילה, וזאת על ידי עיון בזמני התפילות ובעקרונות נוספים הקשורים לנדבה וחובה.
 
בפרק רביעי במסכת ברכות ישנה מחלוקת האם תיקנו את התפילות כנגד אבות או כנגד תמידים.
 
 איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום...  (כו:).
 
מדברי הרמב"ם במספר מקומות נראה שהוא סובר שהתפילות תוקנו כנגד הקרבנות:
 
אמנם חובת התפלה עצמה היא מן התורה כמו שבארנו (עשין, ה'), והחכמים סדרו לה זמנים. וזהו ענין אמרם (ברכות כו:) "תפלות כנגד תמידין תקנום", כלומר סדרו זמניה בזמני ההקרבה.  (ספר המצוות, עשין, י').
 
וכן תיקנו שיהא מניין התפילות, כמניין הקרבנות, שתי תפילות בכל יום, כנגד שני תמידין. וכל יום שיש בו קרבן מוסף, תיקנו בו תפילה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפילה שכנגד תמיד של בוקר, היא הנקראת תפילת שחרית; ותפילה שכנגד תמיד של בין הערביים, היא הנקראת תפילת מנחה; ותפילה שכנגד המוספין, היא הנקראת תפילת המוספין.
 
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה.   (הלכות תפילה, א', ז - ח).
 
כבר אמרנו שתפילת המנחה, כנגד זמן תמיד של בין הערביים תיקנו זמנה. ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום, בתשע ומחצה, תיקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת, היו שוחטין את התמיד בשש ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש ומחצה, יצא; ומשהגיע זמן זה הגיע חיובה, וזו היא הנקראת מנחה גדולה.   (ג', ב).
 
ברם, בהלכות מלכים, בהקשר של שבע מצוות בני נוח, הרמב"ם מתייחס למצוות שחידשו האבות, ומשם נראה שהוא סובר ש"תפילות - אבות תקנום":
 
... נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית...  (ט' ,א).
 
נראה שהרמב"ם הבין בצורה שונה את הסוגיה בגמרא, ולדעתו אין בהכרח מחלוקת בין שתי הדעות: האבות חידשו את התפילות ולא קבעו אותן כחובה, וחכמים תיקנו שזמני התפילות וגדרי המצווה הם כנגד תמיד של שחר.
 
כעין זה כתב הרב אשר וייס:
 
ונראה בזה דלדעת הרמב"ם אין בזה בהכרת סתירה ואפשר שהאבות תיקנו את שלשת התפילות כנגד הקרבנות. דהלא קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה ובודאי השיג ברוח קדשו את מצוות הקרבנות שעתידין להקריב במקדש וכנגדן תיקנו את שלשת התפילות שבכל יום. ואפשר עוד דהאבות תיקנו התפילות להם ולבני ביתם אך אנשי כנסת הגדולה חזרו ותקנום לכל ישראל כנגד התמידין, וכדברי רבי יוסי ברבי חנינא בברכות שם "אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אתמידין"[1].
 
גם הרב קוק (עין איה, ברכות, א', עמוד 109) מסביר שאן סתירה בין הדעות, אלא יש כאן שני אופני הסתכלות על התפילה המשלימים זה את זה. תפילה שהיא ענין פרטי ואישי, במרחב שבין האדם לבין הקב"ה; ותפילה שהיא ענין ציבורי ולאומי, אשר בו מחובר כל עם ישראל במעין תפילה אחת גדולה. תפילתם של האבות, לפני שהייתה אומה ישראלית, היא התפילה האישית הפרטית; התפילה שהיא כנגד הקורבנות היא תפילה כללית-לאומית.[2]
 
ב. סוף זמן תפילת שחרית[3]
 
תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות.  (משנה, ברכות, ד' ,א).
 
על שיטת חכמים, מקשה הגמרא שהרי ניתן להתפלל כל היום:
 
כולי יומא מצלי ואזיל! עד חצות - יהבי ליה שכר תפלה בזמנה, מכאן ואילך - שכר תפלה יהבי ליה, שכר תפלה בזמנה - לא יהבי ליה.  (ברכות כו.).
 
הרמב"ם פוסק כך:
 
תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום. ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום - יצא ידי חובת תפלה, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה. שכשם שתפלה מצוה מן התורה, כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה, כמו שתקנו לנו חכמים ונביאים.  (ג', א).
 
הרמב"ם פוסק לפי שיטת רבי יהודה, ולכן לאחר ארבע שעות זו לא תפילה בזמנה אלא יש לו שכר תפילה בלבד. עיקר הזמן שבו הקריבו את התמיד היה לפני הנץ החמה, כפי שמופיע במשנה במסכת יומא:
 
אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר: "ברקאי". מתתיא בן שמואל אומר: "האיר פני כל המזרח עד שבחברון?" והוא אומר "הן". ולמה הוצרכו לכך? שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר מזרח ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה...  (ג' ,א).
 
בפועל, אם כן, הקריבו את התמיד עוד לפני הנץ החמה. המקור לזמן של ארבע שעות או חצות מופיע בסוגיית הירושלמי על המשנה במסכת ברכות:
 
דמר ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי: בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני טליים. פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים. באותה שעה האיר הקדוש ברוך הוא עיניהם, ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר' יודה בר בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.
 
רבי יהודה סמך את זמן התפילה למעשה שהיה שהקריבו את קרבן התמיד עד ארבע שעות. בדרך זו פסק הרמב"ם בהלכות תמידים ומוספים:
 
ואימתי זמן שחיטתן? של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח. ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.  (א', ב).
 
לדעת כולם יש להתפלל בזמן ההקרבה הרגיל, דהיינו הנץ החמה או מעט קודם לכן, אך זמן התפילה הוא רחב יותר. לדעת חכמים ניתן להתפלל בכל הזמן הכשר להקרבת תמיד של שחר, ולדעת רבי יהודה רק הזמן שבו הקרבן הוקרב בפועל כשר לתפילה, דהיינו ארבע שעות, שכן המעשה שהיה פעם אחת אירע לאחר ארבע שעות. בהחלט יתכן והיה ניתן להקריב את התמיד גם יותר מאוחר, אולי עד זמן חצות היום, שאז נגמר הבוקר; אך בפועל לא אירע כזה מקרה, אלא הזמן המאוחר הידוע לנו הוא ארבע שעות. כאשר מתפללים לאחר מכן לא יוצאים ידי חובת תפילה בזמנה כפי שחכמים תיקנו, הואיל ואין זה זמן הקרבת התמיד; אך ידי חובת מצוות תפילה יוצאים, הואיל ומעיקר הדין אין זמן לתפילה.[4]
 
ג. זמן תפילת מנחה
 
רבי יהודה וחכמים נחלקו לגבי סוף זמן תפילת מנחה:
 
תפלת המנחה עד הערב; רבי יהודה אומר עד פלג המנחה.
 
גם בזמן תפילת מנחה ישנה תלות בקרבן התמיד (של בין הערביים). לדעת רבי יהודה זמן תפילת מנחה הוא רק בזמן שבו הוקרב הקרבן בפועל, דהיינו עד שעה ורביע לפני הלילה; אך הזמן האפשרי להקרבה הוא עד הלילה, וזו היא שיטת חכמים.
 
לגבי זמן קרבן תמיד של בין הערביים, הרמב"ם פוסק כך:
 
תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום. ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה. ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו? מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. (הלכות תמידין ומוספין, א', ג).
 
בהתאם לכך, לגבי תפילת מנחה, הוא פוסק כך:
 
כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה, ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה וזו היא הנקראת מנחה גדולה.
 
נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום, ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות.
 
הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה.  (הלכות תפילה, ג', ב - ד).
 
יש לבחון שתי נקודות בשיטת הרמב"ם, לגבי תחילת זמן תפילת מנחה ולגבי סוף זמן תפילת מנחה.
 
הבית יוסף דייק מדברי הרמב"ם שיש להעדיף להתפלל מנחה קטנה:
 
... נראה מדבריו שעיקר תקנת זמן תפלת המנחה דלכתחלה היא מתשע שעות ומחצה ולמעלה. וזמן מנחה גדולה שאמרו, היינו לומר שאם התפלל תפלת המנחה משהגיע אותה שעה יצא ידי חובתו...  (בית יוסף, או"ח, רל"ג).[5]
 
לדברי הבית יוסף יש להעדיף את הזמן שבו הוקרב הקורבן על פני הזמן החריג. לאור כך הדין היה צריך להיות זהה גם בתפילת שחרית, שהרי שם התמיד הוקרב רק פעם אחת בארבע שעות ובכל יום הוא הוקרב עוד לפני הנץ החמה; אך לא מצאנו שכך סובר הבית יוסף לגבי שיטת הרמב"ם בתפילת שחרית.
 
הנקודה השנייה שיש להעיר עליה היא לגבי סוף זמן תפילת מנחה. מחלוקת רבי יהודה וחכמים נאמרה על סוף זמן תפילת שחרית ותפילת מנחה, והסברה זהה בשניהם כפי שהובא לעיל. בעניין זה הרמב"ם נקט לשון סתומה:
 
וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה.
 
האם סוף זמן מנחה הוא עד השקיעה או עד שישאר מן היום שעה ורביע? הספק נובע מפסיקת ההלכה כפי שמופיעה בגמרא:
 
אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: התם אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה; הכא מאי? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי. אמר רב חסדא: נחזי אנן, מדרב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום - שמע מינה הלכה כרבי יהודה. אדרבה, מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא, שמע מינה אין הלכה כרבי יהודה! השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר - עבד, ודעבד כמר - עבד.  (ברכות כז.)
 
הפרשנים נחלקו במשמעות ההלכה למעשה. רב האי גאון סובר סוברת שעל כל אדם להחליט האם הוא פוסק כרבי יהודה או כחכמים, והחלטה זו - האם בין פלג המנחה לבין השקיעה זה זמן מנחה או זמן ערבית - מחייבת אותו בשאר ימי חייו (אוצר הגאונים, ברכות, פירושים, עמוד 38). רבינו חננאל מפרש בדרך שונה (שם, עמוד 33) וכך מקובל להלכה: ניתן לנהוג ביום אחד כשיטה אחת וביום אחר כשיטה האחרת, אך לא ניתן לנהוג כתרתי דסתרי באותו היום, ולכן באותו יום בין פלג המנחה לבין השקיעה ניתן להתפלל מנחה או ערבית, אך לא את שתי התפילות. הרמב"ם כותב שניתן להתפלל מנחה עד שקיעת החמה והחל מהלילה הוא זמן תפילת ערבית (הלכות תפילה, ג', ד, ו) אך הוא פוסק גם שניתן להתפלל ערבית של ליל שבת לפני השקיעה וערבית של מוצאי שבת לפני השקיעה (שם, ז); ומכך הבין הרב קאפח שלדעתו ניתן בזמן זה להתפלל באותו היום גם מנחה וגם ערבית. הסבר לשיטה זו ניתן למצוא בדברי הפני יהושע (ברכות, מהדורה בתרא, ב. ד"ה "ואפשר"): זמן תפילת מנחה תוקן כנגד תמיד של בין הערביים, ולכן ניתן להתפלל מנחה עד השקיעה. זמן תפילת ערבית תוקן כנגד אברים ופדרים של תמיד של בין הערביים, וזמן זה הוא החל מפלג המנחה, אף על פי שזהו עדיין זמן תמיד של בין הערביים וזמן מנחה; ולכן אין סתירה בכך שמתפללים בין פלג המנחה לבין השקיעה את שתי התפילות.
 
ד. זמן תפילת מוסף וקדימויות בה[6]
 
הרמב"ם פסק כך לגבי זמן תפילת מוסף:
 
תפלת המוספין זמנה אחר תפלת השחר עד שבע שעות ביום. והמתפלל אותה אחר שבע שעות, אף על פי שפשע - יצא ידי חובתו, מפני שזמנה כל היום.  (הלכות תפילה, ג', ה).
 
הרמב"ם קובע שזמן תפילת מוסף היא כל היום, אך המתפלל לאחר שבע שעות פשע. גם כאן הרמב"ם לשיטתו בפסיקה כרבי יהודה, כפי שמובא בברכות כו:, שלדעת רבי יהודה קרבן מוסף היה קרב והולך עד שבע שעות.
 
ייתכנו מקרים ובהם סדר התפילות ישתנה. אפשרות היא אדם שלא התפלל שחרית המגיע לבית הכנסת בשעת תפילת מוסף, ואפשרות שנייה כאשר זמן מנחה הגיע ועדיין לא התפללו תפילת מוסף. מצד דיני קרבנות, קרבן התמיד יוצר את מסגרת היום במקדש, ולכן תפילת מוסף צריכה להיות בין שחרית ומנחה. מצד שני, במקרה הראשון ייתכן ויש עדיפות לתפילה עם הציבור ולכן יש להתפלל מוסף לפני שחרית, ובמקרה השני ייתכן ויש עדיפות לכלל "תדיר קודם" ולכן יש להתפלל מנחה לפני מוסף.
 
מדברי הירושלמי בברכות ד', ו עולה שהאדם יפסיד תפילת מוסף בציבור ויתפלל קודם שחרית. נראה שזה המקור לדברי הרמב"ם שזמן תפילת מוסף לאחר תפלת השחר (וראו בפירוש יד פשוטה על אתר).
 
המקרה של תפילת מוסף ותפילת מנחה נדון בגמרא בברכות:
 
היו לפניו שתי תפלות אחת של מוסף ואחת של מנחה - מתפלל של מנחה ואחר כך של מוסף, שזו תדירה וזו אינה תדירה. רבי יהודה אומר מתפלל של מוסף ואחר כך של מנחה, שזו עוברת וזו אינה עוברת.   (כח.).
 
היה ניתן להסביר את רבי יהודה לאור סדר הקרבת הקרבנות במקדש, אך הוא מסביר שיש להתפלל מוסף קודם כדי שזמנה לא יעבור.
 
הרשב"א מציע שתי פרשנויות בדברי חכמים:
 
תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין. יש לפרשה כפשוטה בשהיה שתיהן לפניו, כלומר שהיה בדעתו להתפלל עכשיו שתיהם, הא אם היה בדעתו להתפלל תפלת המנחה עם דמדומי חמה מתפלל של מוספין לבדה, דלמה יתחייב להקדים ולהתפלל תפלת המנחה מחמת תפלת המוספין. וכך נראה לי שראיתיה משמן של גאונים. אבל בתוס' (ד"ה "הלכה") לא פירשו כן, עד שהוצרכו לומר דעכשיו שמאחרין בתפלת יוצר ביום הכיפורים עד לאחר שש שעות ומחצה שיש מן הדין להקדים תפילת המנחה לתפלת המוספין. ולא דבר הכין, ולפי פירוש ראשון אתי שפיר.
 
ומכל מקום מסתברא שאלו עבר והקדים תפלת המוספין לתפלת המנחה ואפילו במקום שיש לו להתפלל תפלת המנחה תחלה, יצא, ואין צריך לחזור עוד ולהתפלל של מוספים שניה. ולא דמי לההיא דאמרינן לעיל: הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו, כלומר לפי שהקדים תפלת התשלומין לתפלת חובה, דשאני התם לפי שאינה בדין שיקדים תפלת התשלומים שכבר עבר זמנה לתפלת החובה שהיא בזמנה, אבל מוספין כל שעתא ושעתא זימניה הוא דהא תפלת המוספין כל היום, אלא דלכתחלה כיון דתפלת המנחה תדירא והגיע זמנה צריך לקדימה, הא אם עבר והקדים של מוספין - יצא. וגדולה מזו נראה מן התוספתא דאמר הקדים של מוספים לשל שחר יצא דהא קיימא לן דתפלות כנגד תמידין תקנום, וקתני בתוספתא: המתפלל תפלת המוספין בין משקרב תמיד של שחר בין שלא קרב תמיד של שחרית יצא. (שם, ד"ה "ת"ר היו לפניו").
 
לעומת דברי הרשב"א, הרא"ה סבר שאם הקדים של מוסף למנחה לא יצא ידי חובה.
 
גם הפוסקים שסברו שבמקרה זה יש להקדים תפילת מנחה, כתבו שיש למנוע מצב שבו יתפללו מנחה לפני מוסף (טור, או"ח, תר"כ; הגהות מיימוניות, פרק ג', אות מ'[7]). הרמב"ם פוסק להלכה כך:
 
היו לפניו שתי תפלות, של מנחה ושל מוספין, מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין. ויש מי שמורה שאין עושין בציבור כן, כדי שלא יטעו.  (ג', יא).
 
ה. תפילת ערבית
 
להלכה נפסק שתפילת ערבית איננה חובה (א', ו), אך היא התקבלה כחובה (שם). חלק מהראשונים מסבירים שכל אדם קיבל אותה על עצמו כחובה בכך שהוא מתפלל אותה (תלמידי רבינו יונה, ברכות יח. בדפי הרי"ף). כיוון זה מופיע גם ברי"ף, אך נראה ממנו שבנוסף לכך מנהג ישראל להתפלל ערבית הוא גורם מחייב (ברכות יט. בדפי הרי"ף), וכך כותב גם הרמב"ם:
 
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה...ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.  (א', ו).
 
הגדרה זו של קבלת תפילת ערבית כחובה היא חידוש שלא נוגע לדיני מנהגים אלא כעין הלכה - קבלה כללית של קהל עדת ישראל לדורותיו.
 
למרות שתפילת ערבית התקבלה כחובה, מעמדה לא זהה לזה של שאר התפילות, כפי שמסביר ר' אשר וייס:
 
אמנם מצינו בדברי הרמב"ם בג' מקומות שדין תפילת ערבית חלוק מדין שחרית ומנחה משום היותה רשות, א. פ"ג (ה"ז) כתב דבכל התפלות אם התפלל שלא בזמנה חוזר ומתפלל, אבל בערבית כיון דרשות היא אין מדקדקין בזמנה, ב. בפ"ט (ה"ט) כתב דבתפלת ערבית אין חזרת הש"צ משום שאין אדם מחויב בה שיהא צורך להוציאו ידי חובתו, ואם הש"צ חוזר הוי ברכה לבטלה, ג. ובפ"י (ה"ו) כתב דאם נזכר באמצע תפלתו שכבר התפלל פוסק חוץ מערבית דמתחלה לא התפלל על דעת שהיא חובה, וביאור דבריו דא"א להתפלל תפלה שמקצתה חובה ומקצתה נדבה, אבל תפלת ערבית שהיא רשות יכול להשלימה בנדבה עי"ש.
 
ומכל זה מבואר דאף לאחר שקבלוהו עלייהו חובה אין זה אלא לענין שאין לבטלה אבל עצם התפלה ודיניה לא נשתנו בכך ועדיין תפלת רשות היא בעצם כמבואר, וצ"ב בגדר זה דקבלוהו עלי' חובה מה ענינו וגדרו...[8]
 
הראב"ד חלק על הרמב"ם לגבי מי שנזכר באמצע התפילה שכבר התפלל:
 
מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל - אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה. שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה - יתפלל. מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל - פוסק, ואפילו באמצע ברכה. ואם הייתה תפלת ערבית - אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה.
מי שהיה עומד בתפלה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: אין כאן נחת רוח.  (י', ו).
 
הראב"ד לא פירש בדבריו על איזו נקודה הוא חולק - האם על הדין שבשאר התפילות פוסק או על כך שתפילת ערבית אינו פוסק. הכסף משנה הבין שהראב"ד מערער על החילוק שבין תפילת ערבית לבין שאר התפילות לאור הנקודה שהעלנו לעיל:
 
נראה שטעמו שאף על פי שתפלת ערבית הייתה רשות, עכשיו כבר קבעוה חובה...
 
ר' חיים הרחיב בהסבר דברי הכסף משנה:
 
עיין בכ"מ שפי' ההשגה משום דס"ל דגם תפלת ערבית קבלוה בחובה ודינו שפוסק באמצע הברכה. ולדעת הרמב"ם צ"ל דהא דחובה ונדבה לא מצטרפי הוא משום דהן חלוקין בעצם החפצא של תפלה, דזו תפלת חובה וזו תפלת נדבה. וערבית דין רשות ונדבה עלה, והא דקבעוה לחובה פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפלת רשות ונדבה, אבל התפלה בעצמותה נדבה ורשות היא, כיון דבעיקר תקנת וחובת תפילה אינה רק רשות ונדבה. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דערבית הואיל והיא בעצמותה רשות ונדבה מצטרפת עם תפלת נדבה דחד מינא נינהו, שארי תפלות דהויין חובה בעיקר מילתייהו הויין תרי מיני ולא מצטרפי עם נדבה.
 
ר' חיים עצמו מסביר אחרת את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד.[9] לדעתו, הראב"ד חולק על הרמב"ם לגבי כל התפילות, ולשיטתו אין מפסיקים גם בשחרית ומנחה.
 
מחלוקת נוספת של הרמב"ם והראב"ד היא לגבי תפילת נדבה:
 
תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם; אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו - הרשות בידו. וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות. ואם חידש אפילו בברכה אחת - דיו, כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה...
תפלות אלו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: אף על פי שלא יחדש.  (א', ט).
 
לפי הראב"ד אין חובה להוסיף דבר בתפילת נדבה. לשיטתו, הלוואי ויתפלל אדם כל היום כולו גם אם אין חידוש בתפילתו. הרמב"ם סובר כשיטת שמאול בגמרא (כא.), שצריך לחדש דבר בתפילת נדבה וכן שאם התחיל בתורת חובה פוסק. הראב"ד חולק על שני דינים אלו, וכלשון ר' חיים:
 
אכן לדעת הראב"ד י"ל דבאמת ליתא כלל דינא דאם התחיל בתורת חובה אינה יכולה להיות שוב נדבה, דאין בההתחלה שעל דעת חובה שום גריעותא כלל לענין דין נדבה, וגם התפלה שעל דעת חובה אם רק אינה חובה חוזרת להיות נדבה...ונראה דזהו ביאור ההשגה שכתב אין כאן נחת רוח, והיינו דהראב"ד פליג על עיקר הדין של הרמב"ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק. ומשום דלדעת הראב"ד כל זה הוא לדעת שמואל דסובר דבעינן שיחדש דבר אבל אנן קי"ל כרבי יוחנן דיכול להתפלל תפלת נדבה גם בלא חידוש דבר, וממילא דגם בהתחיל בתורת חובה גומר ודין תפלת נדבה עלה. ולפ"ז קיימא ההשגה אתחלת דברי הרמב"ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק בתפלת חובה, על זה הוא שהשיג דגם בתפלת חובה אם נזכר שכבר התפלל גומרה בתורת נדבה וכטעמי' לעיל בפ"א דיכול להתפלל תפלת נדבה גם בלא חידוש.
 
לפי הסבר זה, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אינה קשורה להגדרת קבלת הרבים בתפילת ערבית, ולאור כך ניתן להסביר מדוע הראב"ד לא השיג על הרמב"ם בשני המקומות הנוספים.
 
בעקבות דברי ר' חיים על הסבר הכסף משנה, הרחיב הרב אשר וייס:
 
ובגוף מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"י ה"ו) אם מפסיק באמצע ערבית כשנזכר שכבר התפלל, ביאר הגר"ח שם דלשיטת הראב"ד תפלת נדבה ותפלת רשות שני דינים הם ולאו בחדא מחתא מחתינן להו. ואף דתפלת ערבית רשות היא, אבל אינה נדבה וא"א להתפלל תפלה חציה רשות וחציה נדבה, כפי שאי אפשר לצרף תפלת חובה ותפלת נדבה עי"ש.
 
ודעת הרמב"ם נראה דביסוד גדרם רשות ונדבה מהות אחת הן, ואף דברור ופשוט דאין תפלת ערבית נדבה שהרי אי"צ להוסיף בה דבר. ועוד, דבשבת ויו"ט אין מתפללין נדבה כמ"ש הרמב"ם (פ"א ה"י) ומתפללין בהם ערבית, הרי דודאי תפלת ערבית איננה תפלת נדבה, אך מ"מ יש בהם גדר משותף בעצם החפצא של התפלה, ומשו"כ ס"ל דאין זה מן הנמנע להשלים תפלת רשות בנדבה, ולשיטתו אזיל הרמב"ם (פ"ג ה"ג) שבכל דבריו נקט שם לשון תפלת רשות על תפלת נדבה וז"ל "נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה וכו' ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה אלא רשות". ומבואר בדבריו דגדר אחד הם ביסוד הדברים כמבואר. ואפשר דהרמב"ם לשיטתו, דבסוף פ"א מבואר בדבריו דדין תפלה כדין קרבן ממש, דכתב שם ג' הלכות המושתתות על הנחה זו, א' אין הציבור מתפללין נדבה כיון שאין קרבן צבור נדבה, ב' אין מתפללין מוסף נדבה כיון שאין קרבן מוסף בא נדבה, ג' אין מתפללין נדבה בשבת וי"ט כיון שאין בהן קרבן נדבה. ומכ"ז מבואר דדין תפלה כדין קרבן ממש, ולפי"ז מסתבר דיש בתפלה רק שני גדרים יסודיים חובה ונדבה כמו שיש קרבן חובה וקרבן נדבה ואין זולתם.
 
אמנם בדעת הראב"ד אין הכרח שהוא חולק על כל הנחת הרמב"ם שדין תפלה כדין קרבן, וי"ל דס"ל דגדר תפלת ערבית רשות נגזר מדין הקטר איברים של התודה שאינו גדר חובה או נדבה אלא דין בפני עצמו ודו"ק.[10]
 

[2]   בעניין זה הרחיב הרב יהודה ברנדס:
יש לבאר כך: התפילה היא הביטוי האישי לקשר שבין אדם לאלקיו. וכנגדה העבודה במקדש היא הביטוי הציבורי והטקסי לקשר שבין אומה לאלקיה.
אמנם, ישנם גם קרבנות יחיד: עולה ושלמים, חטאת ואשם. אבל, את תפילת הקבע התקינו דווקא כנגד קרבנות הציבור - התמידים והמוספים. בקרבנות אלה, אין ליחיד שום חלק ממשי בעבודת קרבן התמיד. הכהנים הם שליחי הציבור, ויש דעה שהם בכלל "שלוחי דרחמנא". חלקו של היחיד מסתכם בנתינת התרומה של מחצית השקל, אחת לשנה. שממנה, קונים את הקרבנות. אולם הוא לא יכול לדעת, למשל, אפילו באיזה יום הקריבו את הכבש שנקנה ממחצית השקל שלו. שאלת חלקו המדויק של היחיד איננה חשובה, כי אין שום מימד פרטי בקרבן התמיד. הקרבן מוקרב בירושלים, במקדש, ויוצאים בו ידי חובה באותה מידה יהודי שגר בקצוי ארץ וכלל לא היה במשך השנה בירושלים, והכהן שזכה בפיס באותו היום להעלות את אחד מאברי הכבש הזה למזבח. הקרבן אינו קרבנו של הכהן יותר משהוא קרבנו של אותו יהודי, וגם לא פחות.
 הקרבת הקרבן היא טקס מסודר ומדוקדק, שאין בו שום מקום לחופש ולספונטניות. לא בזמן, לא במקום, ולא בדרך העבודה. זוהי מלאכה שיש להקפיד על ביצועה המדויק בכל פרטיה ודקדוקיה.
תמידים ומוספים הם אם כן ההיפוך גמור של תפילת דוד וחנה, דניאל, האבות והאמהות. כל אופיה של התפילה המקראית הוא במעמד הפרטי, האישי, האינטימי, שאת צורתו ותכנו קובע האדם היחיד העומד להתפלל ולשפוך שיחו לפני ה'. עמידה, פגיעה, שיחה, כל אלו ביטויים חילופיים, שמבטאים את המיון הלב של המתפלל בתפילתו.
כל עוד, היתה התפילה ענין לעצמו והעבודה במקדש ענין לעצמו, לא היתה כל בעיה. התפילה היתה חופשית, כמתואר בדברי הרמב"ם, והעבודה במקדש היתה קבועה וציבורית, כידוע מהלכות עבודת המקדש והקרבנות. הבעייתיות, המתח, ובעקבות זאת המחלוקת, נוצרו כאשר "אסמכינהו רבנן אקרבנות". כשבאו חז"ל והתקינו, שאחרי החורבן, כשאין לנו עוד אשים וקרבנות, יעלה כל אחד ואחד את עבודת הלב שלו להיות תחליף לעבודת הצבור. כאן נעשתה הכלאה של שני גורמים, שהם במהותם מנוגדים זה לזה. מתוך כך נוצרו שני קטבים המושכים לכוונים נגדיים בתפילה: הקוטב של הציבוריות, הקבע והסדר שמקורו ב"נשלמה פרים שפתינו", והקוטב של הפרטיות האינטימית, הספונטניות והחופש, שמקורו ב"לפני ה' ישפוך שיחו".
("תפילת היחיד והציבור", שנה בשנה, תשנ"ט, עמודים 350 - 331).
[3]   זמן תחילת תפילת שחרית נדון בשיעור שעבר בהרחבה.
[4]   עיקרון זה מופיע בפירוש יד פשוטה, בתחילת פרק ג'. ובפירושו של הרב קאפח בשם סדר משנה באות ה'.
[5]   על דברי הבית יוסף יש להוסיף שכאשר יש צורך, זמן תפילה לכתחילה הוא בזמן מנחה גדולה כפי שהרמב"ם כתב בהלכות שביתת יום טוב:
אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת: בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום, וחוזרין לבתיהם ואוכלין. והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום. ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.(ו', יט).
[6]   לזמן תפילת ערבית אין קבע - אפשר להתפלל אותה מצאת הכוכבים ועד עלות השחר (הלכות תפילה, ג' ו), ולכן לא נדון בה במסגרת זו. בהמשך השיעור נדון בקשר שבין תפילת ערבית לבין הקרבנות מזווית אחרת.
[7]   וראו גם בשו"ת מלומדי מלחמה, כ"א.
[8]   השיעור נמצא בכתובת זו.
[9]   וראו בפירוש אור שמח ששילב בין שתי הגישות.
[10]            ובכיוון זה הרחיב גם האור שמח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)