תפילה אישית – שפת התפילה ובקשות אישיות

על אף שתפילת שמונה-עשרה, שנתקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה, חוברה בלשון הקודש, הגמרא דנה בשאלה אם מותר להתפלל שמונה-עשרה ואף את יתר התפילות בשפה אחרת. המשנה (סוטה לב ע"א) מלמדת:

 

אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קרית שמע ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם.

 

מהמשנה עולה בפירוש שמותר לקורא קריאת שמע ולהתפלל שמונה-עשרה בכל שפה שהיא. למעשה, הגמרא (סוטה לג ע"א) מסבירה כי מותר להתפלל בכל שפה שכן "תפילה רחמי היא, כל היכי דבעי מצלי".

מכאן עולה השאלה, מהו ההבדל בין המצוות שאת נוסחן מותר לומר בכל לשון ובין מצוות שחייבים לומר בלשון הקודש?

 

לכאורה ההבדל בין שני הסוגים נובע ממידת החשיבות המיוחסת להבנתו של אדם את המצווה עצמה לעומת הבנתו את שפת המצווה. חלק מן המצוות הן למעשה החובה לומר נוסח קבוע בעברית, אך אחרות נועדו לגלם רעיון או להצהיר על מידע מסוים ולכן מותר לאמרם בכל שפה שהיא. נראה אם כן כי כאשר הגמרא קובעת שמותר להתפלל שמונה-עשרה בכל שפה ואומרת "רחמי היא, כל היכי דבעי מצלי", היא למעשה סוברת שמכיוון שהיסוד העיקרי של שמונה-עשרה הוא לשפוך בפני הקב"ה את בקשותינו ומחשבותינו, אין כל עילה עקרונית להגביל את שפת התפילה.

באשר לתפילה בשפות אחרות, נראה אולי כי מותר להתפלל רק בשפה שאותה מבינים. כפי שכבר הסברנו לעיל, ההבדל לכאורה בין מצוות המתקיימות באמירה בעברית ובין מצוות שניתן לקיים בכל שפה, נעוץ בצורך בהבנה. התוספות (סוטה לב ע"א) לעומת זאת שואלים אם אכן באמת ישנו צורך להבין את שפת התפילה.

 

'אלו נאמרין בלשונם' ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע... אבל 'בכל לשון' משמע בין שומע בין אינו שומע ובגמרא לא משמע הכי.

 

נראה כי תוספות סבורים שמותר להתפלל בכל שפה לא בשל החשיבות של הבנת התפילה אלא משום שמיסודן חלק מן המצוות זקוקות לעברית ואחרות לא, ואין כאן עניין של הבנת הנוסח שנאמר או נקרא.

 

מרבית הראשונים והאחרונים, כולל השולחן ערוך (סימן קפה סעיף א), חולקים על התוספות ופוסקים שמותר להתפלל בשפה שאינה עברית רק כאשר שפה זו מובנת למתפלל. מכיוון שמותר להתפלל בעברית גם כאשר לא מבינים את הנאמר, האחרונים שואלים אם עדיף להתפלל בשפה זרה אך מובנת למתפלל או בעברית גם בלי שיבין.

 

המגן אברהם (סימן קא ס"ק ה) לדוגמה, מביא את הספר חסידים (סימן תקפ"ח וסימן תשפ"ח) שקובע כי לכתחילה יש להתפלל בשפה מובנת, ואפילו בשפה זרה. "אם הלב אינו יודע מה שיוציא מפיו" שואל בעל ספר חסידים, "מה מועיל לו?".

 

הביאור הלכה (סימן קא סעיף ד) ור' אפרים זלמן מרגוליס (1762-1828) בספרו "יד אפרים" (על המגן אברהם שהובא לעיל), חולקים על דעה זו. שני פוסקים אלה מצביעים על יחודיותה של העברית – מהפן הרוחני וכשפה שבה דיבר אלוקים אל נביאיו – וגם על הקושי לתרגם עברית תרגום מדויק ונאמן, כסיבות לכך שיש להתפלל בעברית.

 

כמו כן, ערוך השולחן (סימן קי סעיף ט ובמיוחד סימן קפה), בפולמוס שהוא עורך נגד השינויים שהכניסה התנועה הרפורמית בנוסח התפילה, כותב שלעולם אין לומר תפילה שחוברה בידי אנשי כנסת הגדולה בשפה שאינה עברית.

הראשונים דנים בשני מקרים שונים הנוגעים למי שאינו מבין עברית.

 

המקרה הראשון נוגע למי שמבקש לצאת לידי חובה על ידי שמיעת תפילתו של אדם אחר מדין "שומע כעונה". הראשונים שואלים אם מי שמקשיב צריך להבין את הנאמר או לא. מכיוון שבעבר לא זכו נשים להשכלה דיון זה נגע בעיקר להן.

 

התוספות (ברכות מה ע"ב, ד"ה שאני) והרא"ש (ברכות פרק ז סימן ו) שואלים אם גבר יכול לברך ברכת המזון לאישה שאינה יודעת עברית. התוספות מביאים שם את דברי הגמרא (ברכות מה ע"ב):

 

ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי.

 

התוספות מביאים מקרה שתואר בגמרא ובו אדם משכיל מוציא לידי חובה את חברו הבור. ואולם בהמשך הדברים התוספות מפריכים פרשנות זו ומסבירים שהגמרא למעשה מתייחסת למקרה בו האדם השני מבין עברית אך פשוט אינו יודע כיצד לברך כראוי.

 

התוספות גם מביאים את דברי רש"י שמוכיח מתוך הגמרא (מגילה יז ע"א) שבדיוק כשם שאדם שאינו מבין עברית עדיין יוצא לידי חובת קריאת מגילה בשמיעתה ללא תרגום, כך הוא גם יכול לצאת לידי חובת תפילה וברכות על ידי שמיעה מאדם אחר. התוספות מנגד סוברים שמכיוון שעיקר המצווה בקריאת מגילה הוא פרסומי ניסא, ניתן לצאת לידי חובה גם בלי להבין את הדברים הנאמרים, ולכן אין ללמוד ממנה לברכת המזון ואישה שאינה מבינה עברית לא יכולה לצאת לידי חובה בברכת המזון הנישאת בפי אחר. התלמידי רבינו יונה (רי"ף, לג ע"א) אף הוא פוסק שבמקרה כזה על האישה לברך ברכת המזון בשפה שהיא מבינה ואין לה אפשרות לצאת לידי חובה בברכה של אדם אחר.

 

השולחן ערוך (סימן קצג סעיף א) פוסק שמותר להוציא לידי חובה אדם אחר בברכה, רק אם האדם השני מבין עברית. הרמ"א מעיד (דרכי משה סימן קצג, הגהות הרמ"א סימן קצט סעיף ז) כי המנהג הוא כדעת רש"י וכי ניתן לצאת לידי חובה בשמיעה של אדם אחר המברך או מתפלל בעברית, גם אם לא מבינים את פירוש המילים. המשנה ברורה (סימן קצג ס"ק ה) פוסק כך אף הוא וכותב כי המנהג המקובל הוא שמותר להוציא אחרים לידי חובה, בלי קשר לשאלה אם הם מבינים עברית.

 

מקרה נוסף שבו דנו הראשונים נוגע למי שמתפלל בעברית אך אינו מבין את פירוש המילים. מרבית הפוסקים סוברים כי ניתן לצאת לידי חובה גם אם לא מבינים את הנוסח (אולם הבנה של הפסוק הראשון של קריאת שמע וגם של הברכה הראשונה של שמונה-עשרה, עשויה לעכב כפי שאמרנו בפרקים קודמים).

 

חלק מן הפוסקים סבורים כי בכל מקרה כאשר מברכים או מתפללים בעברית יש להבין את המשמעות. לדוגמה, יש פוסקים המסיקים מדברי התלמידי רבינו יונה שהבאנו לעיל שגם מי שמתפלל בעברית צריך להבין את משמעות המילים. כך גם שולחן ערוך הרב (סימן קפה סעי' א–ב) מביא שתי דעות בסוגיה זו, ומסיק לבסוף כי יש לפסוק לחומרה ועל כן "עמי הארץ שאינם מבינים לשון הקודש חייבים לברך ברכת המזון בלשון שמבינים ולא בלשון הקודש". ואולם, מרבית האחרונים (ב"ח סימן קכד; מגן אברהם סימן קכג; הלבוש סימן קכג ואחרים) חולקים על עמדה מפתיעה זו, וסוברים כי בניגוד למקרה של מי ששומע ברכה מאחר, מי שמברך בעצמו בוודאי יצא לידי חובה אפילו אם לא הבין את משמעות המילים.

כפי שראינו, הגמרא (סוטה לג ע"א) אומרת שמותר להתפלל (שמונה-עשרה ותפילות אחרות) בשפה שאינה עברית. יחד עם זאת הגמרא (לג ע"א) מציבה גדר סביב היתר זה.

 

ותפילה בכל לשון? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! לא קשיא: הא ביחיד, הא בציבור.

 

רש"י (ד"ה יחיד) מסביר שתפילת יחיד צריכה את סיועו של מלאך שרת ועל כן אין להתפלל בארמית. לעומת זאת, תפילת ציבור תמיד עולה מעצמה ולכן אפשר לאמרה בכל שפה שהיא. במילים אחרות, תפילת ציבור שמגיעה ישירות לאזנו של הקב"ה, ניתן להתפלל גם בשפה שאינה עברית. תפילת יחיד לעומת זאת, שדרכה אל המרומים קשה יותר, צריכה תמיד להיאמר בעברית.

 

הראשונים ניסו בהקשר זה להסביר לְמה התכוונה הגמרא במושגים תפילת יחיד ותפילת ציבור, והתלבטו בשאלה אם הגמרא מתייחסת למקום בו נאמרה התפילה או לסוג התפילה. הרי"ף (ברכות ז ע"א) פוסק שאסור להתפלל בארמית כשמתפלל בציבור. לעומת זאת תלמידי רבינו יונה, בין היתר, מקשים על המנהג הנפוץ בזמנו בקרב נשים שאינן מבינות עברית להתפלל בשפת המקום. ככל הנראה מנהג זה היה רווח כל כך עד שרבני צרפת, שדעתם מובאת בתלמידי רבינו יונה, מציעים פרשנות שונה.

 

כשהיחיד מתפלל התפילה בעצמה שמתפללין אותה הציבור כמו תפילת ציבור דיינינן לה ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת ומאי דאמר רב יהודה (שבת יב א) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית זהו כשואל צרכיו כגון שמתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה אבל תפילה שהיא ידוע לציבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל בציבור דמי ואם אינו יודע לשון הקודש יכול לצאת והטעם שצרכי ציבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהציבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ וגו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש.

 

לדעתם תפילות כלליות וקבועות כמו שמונה-עשרה, ניתן לומר בשפת המקום, אך תפילות אישיות של כל אדם ואדם צריכות להיאמר דווקא בלשון הקודש.

 

הרא"ש מעלה גישת שלישית. למרות שחלק מן הראשונים (הרי"ף והתלמידי רבינו יונה) משווים את הארמית לכל שפה אחרת, הרא"ש (ברכות פרק ב סימן ב) מגביל את האיסור להתפלל בשפות זרות ביחיד לארמית, ומסביר:

ולי נראה דאינו קשה דדווקא לשון זה [ארמית] קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות [שבת שם ד"ה שאין] אהא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי? והלא אפילו מחשבות לב האדם הם יודעים ומכירין, אלא לשון זה [ארמית] מגונה בעיניהן להזקק לו.

 

השולחן ערוך (סימן קא סעיף ד) מביא את כל שלוש הדעות שהזכרנו.

 

יכול להתפלל בכל לשון שירצה, והני מילי בציבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש; ויש אומרים דהני מילי כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפילה הקבועה לציבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון; ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי.

 

השולחן ערוך מביא קודם כל את הרי"ף שאסר להתפלל ביחידות בשפה זרה. לאחר מכן מובאת דעתם של רבני צרפת המבחינים בין תפילות קבועות הנאמרות על ידי כלל הקהילה ואותן מותר להתפלל בארמית, ובין בקשות אישיות שאותן יש לשאת בעברית. לבסוף מביא השולחן ערוך גם את דעתו של הרא"ש לפיה מותר להתפלל ביחידות בכל שפה שאינה ארמית.

 

על סמך דיון הלכתי זה קובע המשנה ברורה (ס"ק יט) שאין לומר קטעי תפילה בארמית, כמו למשל "יקום פורקן" הנאמר אחרי קריאת התורה בשחרית של שבת, כאשר מתפללים ביחידות.

במחצית הראשונה של המאה השמונה-עשרה בגרמניה, קבעה התנועה הרפורמית המוקדמת שינויים רבים בעולם התפילה היהודי. עוגב הוכנס לבית הכנסת כדי שילווה את תפילות השבת, חלקים גדולים מנוסח התפילה קוצרו או הושמטו לחלוטין ונוסף על כך חלקים מסידור התפילה הוחלפו בתרגומם לגרמנית. התנועה הרפורמית המוקדמת הקימו בתי כנסת כאלה בערים גרמניות מרכזיות כמו ברלין והמבורג.

 

הרב משה סופר (1762–1839), אחד מהרבנים החשובים ביותר ביהדות אירופה של ראשית המאה התשע-עשרה, התנגד לרפורמה התנגדות מרה. בשו"ת המפורסם שערך (חתם סופר, ליקוטים סימן פד, 1819), התבקש החתם סופר על ידי רב מאחת מקהילות גרמניה שיפרסם מכתב האוסר לקצר תפילות, לנגן בעוגב בבית הכנסת בשבת ולהתפלל בגרמנית.

 

החתם סופר ענה:

 

נאמרין בכל לשון... מכל מקום היינו באקראי, אבל להתמיד ולהעמיד שליח ציבור ברבים להתפלל בלשון העמים תמיד [אסור]. אם כן לא היו אנשי כנסת הגדולה מתקנים התפילה בלשון הקודש צח וברור... ויותר טוב היה להם לתקנם בלשון כשדים שהיה הלשון המורגל אז.

 

החתם סופר ממשיך ומפרט את המעלות המיוחדות של תפילה בעברית וקובע לבסוף שגם מי שאינו מבין עברית יוצא לידי חובה בתפילה בעברית.

 

בשנת 1819, התפרסמו תשובתו של החתם סופר ומכתביהם של חמיו רבי עקיבא איגר (1761–1837) ופוסקים אחרים בספר שיצא לאור על ידי בית הדין הרבני של המבורג, ונקרא "אלה דברי הברית". חיבור זה קרא לאסור שינויים כלשהם בנוסח התפילה, לאסור את תרגום התפילה לשפה זרה לאסור את הנגינה בעוגב או כל כלי אחר בבית הכנסת. פוסקים רבים שעסקו בסוגיות אלה לאורך השנים הסתמכו על קובץ זה.

 

כך כותב הרב ישראל ליפשיץ (1782–1861) בפירושו למשנה, תפארת ישראל (סוטה, בועז, פרק ז אות א):

 

אולם בזמנינו קמו מקרוב אוהבי חדשות ורצו להכריע ממשנה זאת להתפלל בביה"כ בלשון אשכנזי. ועל החדשים אנו בושים, כי עיקר כוונתם להשוותנו לאלו אשר לא נוכל להתדמות [הנוצרים]... דלו יהא שאין בדבר זה משום 'ובחוקותיהן אל תלכו' [עי' ט"ז א"ח סי' ח' סק"ג, וי"ד קע"ח]. על כל פנים כיוון שרוב חכמי ישראל שהן הן עמודי התורה, חוששים שעל ידי זה יפול כבוד קדושת הישנות, אשר בכללם שמירתינו החוקים הישנים הנושנים, אפילו יהא חששם עוד כ"כ רחוקה וחלשה, ציוותה התורה בלאו 'לא תסור' לשמוע בקולם.

 

המשנה ברורה (סימן קא סעיף יג) והערוך השולחן (סימן קא סעיף ט, סימן קפה סעי' א–ג) מביאים את דבריו של החתם סופר ומבקרים בחריפות את אלה המנסים לשנות את נוסח התפילה המסורתי כולל באמצעות תרגום ללועזית.

בתקופתנו אנו, הרב יחיאל יעקב ויינברג (1878–1966), בעל ה"שרידי אש", כתב בשנת 1954 בתשובה לשאלה לגבי שילוב מזמורי תהילים שתורגמו לאנגלית במהלך התפילה. אחרי שמביא השרידי אש את המשנה ברורה שהזכרנו לעיל, לפיו מותר להתפלל בלעז באופן זמני אבל לא כמנהג של קבע, ממשיך הרב ומציג טיעונים נוספים נגד שילוב אנגלית בתפילה.

 

ראשית כותב הרב ויינברג שבתקופה המודרנית, הבית היחיד של היהדות השלמה והטהורה הוא בבית הכנסת, ועל כן יש לשמור על הבלעדיות של העברית במרחב זה. הרב אף סובר שהאיסור על שימוש בשפות זרות עשוי להגביר את הצורך בלימוד עברית, ושתפילה בעברית מחזקת באופן בלתי מודע את תחושת הקדושה של בית הכנסת ושל התפילה עצמה.

 

שנית, קובע הרב ויינברג כי השמירה על מנהג אבותינו היא זו ששומרת ומקיימת את הדת היהודית. כפי שכותב רש"י על הפסוק "צְאִי־לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן" [שיר השירים א', ח] – "הסתכלי בפסיעת דרך שהלכו הצאן... התבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקיבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצוותי ולכי בדרכיהם".

 

לאחר מכן מעלה הרב ויינברג את חששו מפני "המדרון החלקלק", הוספה של מזמורים באנגלית עלולה להוביל בסופו של תהליך לתרגום התפילה כולה. לאלה המתקשים בהבנה או קריאה של עברית מציע הרב ויינברג להשתמש בסידור דו-לשוני ולהציץ במקביל לתפילה גם בנוסח המתורגם, אך בכל מקרה תפילה בציבור לעולם תיאמר בעברית. ההחלטה לשלב טקסט בשפה זרה בתפילת הציבור היא החלטה קשה ומורכבת, שכן יש לפעול על דעת ההלכה ובה בעת גם להתחשב בצרכי הקהילה.

שתי הבחינות של התפילה, התפילה הכללית הקבועה והתפילה האישית, נפגשות לדעת הגמרא בנקודה אחת, בשאלה הנוגעת לשילוב בקשות אישיות בנוסח התפילה הקבוע.

 

הגמרא אומרת (ברכות לד ע"א):

 

אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלוש ראשונות, ולא בשלוש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות – דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות – דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות – דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.

 

לפי הגמרא אסור להוסיף בקשות אישיות לשלוש הברכות הראשונות ושלוש הברכות האחרונות של שמונה-עשרה, שכן שלוש הברכות הראשונות הן ברכות שבח ושלוש האחרונות הן ברכות הודאה, ואין זה ראוי לעסוק בצרכינו האישיים במקום להודות לקב"ה ולשבח אותו.

 

עם זאת, הגאונים ורבים מן הראשונים (תוספות ברכות לד ע"א, מגילה ד ע"א, עבודה זרה ח ע"א; רא"ש ברכות פרק ה סימן כא; תלמידי רבינו יונה ברכות כב ע"ב) פוסקים שאמנם אסור להוסיף בקשות אישיות לברכות אלה של שמונה-עשרה, אך מותר לבקש על הציבור. הראשונים מסבירים שזוהי הסיבה שבעשרת ימי תשובה מוסיפים "זכרנו לחיים" וגם "מי כמוך" לברכות הראשונה והשנייה. חלק מהראשונים מביאים את המשנה (סופרים פרק יט ה"ו) שממנה עולה כי אפילו צרכי ציבור מותרים בדוחק בברכות אלה.

 

השולחן ערוך (סימן קיב סעיף א) פוסק כדעת הראשונים האלה ומתיר להוסיף בקשות על צרכי הציבור לשלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות. המשנה ברורה מוסיף בעניין זה שביטוי כזה לתלותה של הקהילה כולה בחסדיו של הקב"ה, הוא מעצמו צורה של שבח ועל כן בקשות ותחינות כלליות מתאימות להיאמר דווקא שם.

 

באשר לשלוש-עשרה הברכות האמצעיות, הגמרא (עבודה זרה ח ע"א) אומרת:

 

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה – אומר. א"ר חייא בר אשי אמר רב, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, אם יש לו חולה בתוך ביתו – אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה – אומר בברכת השנים. אמר ר' יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, אבל אם בא לומר אחר תפילתו, אפילו כסדר יום הכיפורים – אומר.

 

הראשונים מסכימים שמותר להוסיף בקשות בברכת "שמע קולנו", בקשות אישיות או כלליות. כמו כן, מותר גם להוסיף בקשות, ואפילו בקשות ארוכות (ארוכות כסדר יום הכיפורים!) אחרי שמונה-עשרה.

 

בנוגע לבקשות אישיות בברכות הקשורות לצרכים המסוימים של המתפלל, הראשונים דנים בשאלה מתי מותר להוסיף בקשות כאלה. התלמידי רבינו יונה (ברכות כב ע"ב, ברי"ף) סוברים שמותר להוסיף בקשות אישיות המנוסחות בלשון יחיד לאמצע הברכה, אך לעומתם בקשות על צרכי הציבור הנאמרות בלשון רבים יש להוסיף רק בסוף הברכה, אחרי החתימה "ברוך אתה". מכיוון שכל הברכות מנוסחות בלשון רבים, עלול להיווצר מצב שבו נראה כאילו משנים את הנוסח שקבעו חכמים. פוסקים אחרים לא יוצרים הבחנה כזו ומתירים למתפלל להוסיף כל בקשה, על צרכיו האישיים או על כלל הציבור, באמצע הברכה, כל עוד הבקשה קשורה לתוכן הברכה.

 

השולחן ערוך (סימן קיט) מביא את שתי הדעות הנ"ל. ערוך השולחן (סימן קיט סעיף ג) כותב שהלכה היא כדעה השנייה.

 

החיי אדם (מובא במשנה ברורה סימן קכב ס"ק ח) כותב שראוי להוסיף בקשות ותחינות אישיות מדי יום בתפילה. לדוגמה, כותב החיי אדם, אדם צריך להתפלל על פרנסתו ועל הצלחתם הרוחנית של ילדיו. בקשות אלה יש להוסיף לדעת החיי אדם לא לאמצע הברכות אלא בסוף שמונה-עשרה (לפני שצועדים שלושה צעדים לאחור), כדי להימנע ממצב שבו מתארכת תפילת הלחש והמתפלל לא יוכל לענות לקדיש ולקדושה.

 

 למרות שיש מעלה לתפילה בלשון הקודש, מותר גם כן לומר אותן בשפה אחרת.

 

באשר לתוספות קבועות לתפילת שמונה-עשרה, הט"ז (סימן קכב ס"ק ב) מוחה על המנהג לשנות את הברכות של שמונה-עשרה שלא באופן חד פעמי:

 

יכול להוסיף מעין כל ברכה ובשומע תפילה אפילו כל מה דבעי, מכל מקום היינו דווקא לפי שעה מה שצריך, אבל לעשות קביעות ולהוסיף בכל ברכה בכל יום אין לנו ראיה להתיר בזה.

 

כך כותב גם הערוך השולחן (סימן קיט סעיף ב):

 

ודע דזה דבר פשוט שלא התירו חז"ל להוסיף בשמונה-עשרה אלא במקרה כשצריך לזה, אבל להוסיף תפילה קבועה תמידיות בשמונה-עשרה הוא העזה יתירה וחוצפא כלפי אנשי כנסת הגדולה ועל זה יודה כל תלמיד חכם וכל אשר יראת ה' בקרבו. ובכן יש לצעוק על המדפיסים שהוסיפו בסידורים בשמע קולנו תפילה קבועה 'אנא ה' חטאתי' וכו'... אלא שבעוונותינו הרבים אימסר עלמא בידא דטיפשאי והמדפיסים עושים כרצונם ואין בידינו למחות וזה שהביאו מזוהר שטוב לשאול על מזונותיו תמיד אפילו הוא עשיר או להתוודות על חטאיו [מג"א סק"א] זהו ודאי כן הוא, אבל לא לעשות נוסחא קבוע בתוך תפילות אנשי כנסת הגדולה ואם ירצה יכול לומר אותם אחר התפילה ואחר 'יהיו לרצון'... וכבר אמרו בגמרא דאחר התפילה יכול לומר אפילו כסדר של יום הכיפורים.

 

נכון שחכמים התירו, ולעתים אף דרשו, להוסיף בקשות ותחינות אישיות לתפילת שמונה-עשרה, אך הוספות אלה צריכות לעלות מצרכי השעה ולא לשנות את הנוסח הקבוע של התפילה כפי שתיקנוהו אנשי כנסת הגדולה.