תערובת חמץ

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

תערובת חמץ* / הרב אהרן ליכטנשטיין

הדיון בנושא תערובת חמץ מתפצל לשתי רמות: רובד הדאורייתא ורובד הדרבנן. בשיעור זה נעסוק רק ברובד הדאורייתא. מטבע הדברים, הדיון יעסוק בשני תחומים שמתמזגים בנושא זה - הלכות חמץ ומצה והלכות תערובות.

תערובת חמץ וחמץ נוקשה

המשנה בתחילת פרק שלישי בפסחים קובעת:

"אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח: כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן - הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְּאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת."

שבעת הדברים הנזכרים במשנה נחלקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה מכילה מאכלים המורכבים מחמץ גמור המעורב עם מאכל שאיננו חמץ, והקבוצה השנייה מכילה דברים המורכבים מחמץ גמור בלבד, אך חמץ ברמה נמוכה יותר - חמץ נוקשה. החמץ הנוקשה נחלק אף הוא לשני סוגים: 1. דברים שעברו תהליך חימוץ גמור, אך אין להם מעמד של 'אוכל'; 2. שאור - מאכלים שעברו תהליך חימוץ חלקי.

במשנה שהבאנו, הדין מובא בלי הסבר ובלי מקורות. מעבר לכך, לא ברור מדברי המשנה מה פשר המונח "ואלו עוברין בפסח". הגמרא בדף מג ע"א מבררת את מקור הדין:

"מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות [=תערובת חמץ] ונוקשה בעיניה [=חמץ נוקשה] בלאו? אמר רב יהודה אמר רב: ר' מאיר היא, דתניא: שיאור ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו בארבעים."

רב סובר שרבי מאיר הוא התנא של משנתנו, כיוון שהוא זה שסבור שאכילת שאור אסורה מדאורייתא. ברור שהגמרא מניחה, בשלב זה, שתערובת חמץ גמור חמורה יותר מחמץ נוקשה. בהמשך הסוגייה מביאה הגמרא את דעת רב נחמן:

"רב נחמן אמר: ר' אליעזר היא, דתניא: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת, על עירובו - בלאו, דברי ר' אליעזר; וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת, על עירובו - בלא כלום. ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר 'חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו', וכל שכן נוקשה בעיניה."

בשתי הדעות, הגמרא מבינה שניתן להסיק מדין קבוצה אחת לדין הקבוצה השנייה. לפי הדעה הראשונה, ניתן ללמוד מדינו של חמץ נוקשה על תערובת חמץ, ואילו לפי הדעה השנייה ניתן ללמוד מדינה של תערובת חמץ על חמץ נוקשה. הסברות השונות מובאות בגמרא:

"ורב נחמן, מאי טעמא לא אמר כרב יהודה? אמר לך: דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם, אלא נוקשה בעיניה; אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת - לא. ורב יהודה, מאי טעמא לא אמר כרב נחמן? אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם, אלא חמץ דגן גמור ע"י תערובת; אבל נוקשה בעיניה - לא אמר."

מחד - תערובת חמץ היא חמורה יותר כיוון שמעורב בה חמץ גמור; מאידך - חמץ נוקשה הוא חמור יותר שכן הוא מצוי בעין ואינו מעורב במאכל אחר. בכל אופן, הגמרא בהמשך קובעת שאי-אפשר להסיק מתחום אחד למשנהו, ועל כן נתמקד בדברי רבי אליעזר וחכמים, האם האוכל תערובת חמץ בפסח לוקה או אינו לוקה.

שיטת רבי אליעזר

מה המקור לדברי רבי אליעזר? בשאלה זו דנה הגמרא בהמשך הסוגייה:

"ורבי אליעזר, עירובו בלאו מנא ליה? דכתיב: 'כל מחמצת לא תאכלו'."

הריבוי נובע מהמילה 'כל'. שואלת הגמרא:

"אי הכי - כרת נמי לחייב, דהא כתיב 'כי כל אוכל מחמצת ונכרתה'? ההוא מיבעי ליה לכדתניא: 'מחמצת - אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מניין? ת"ל: 'כל מחמצת ונכרתה''."

הריבוי הנוגע לתערובת חמץ אינו מפסוק הקובע עונש כרת, אלא מפסוק העוסק באיסור האכילה.

אם נעיין היטב בניסוח שאלת הגמרא, נגלה הנחה סמויה החשובה מאוד לענייננו. לאחר שר' אליעזר לומד מהמילים "כל מחמצת" שהאוכל תערובת חמץ בפסח לוקה, השאלה המתבקשת היא מדוע נשתנה דינו של האוכל תערובת חמץ מדינו של האוכל חמץ, שענוש כרת. לעומת זאת, הגמרא אינה מקשה על דברי ר' אליעזר מסברה, אלא מהפסוק שממנו הוא לומד את דינו. במילים אחרות, משאלת הגמרא משמע שר' אליעזר לא התכוון לקבוע שתערובת חמץ נחשבת לסוג של חמץ וממילא כל דיניהם צריכים להיות זהים, אלא ללמוד את איסור אכילת תערובת חמץ באמצעות לימוד מיוחד. מסיבה זו, הגמרא מבינה שר' אליעזר נזקק ללימוד אחד לעצם האיסור וללימוד אחר לעונש. איסור תערובת החמץ אינו חלק מאיסור החמץ הכללי, אלא איסור ייחודי ונפרד.

שאלה שנותרת פתוחה היא שאלת מעמדו של איסור זה. במספר מקומות בתורה קיימים לאווים שבתוכם כמה רמות-איסור. כך, לדוגמא, מדברי הגמרא בכריתות כא-כב עולה שישנם סוגי דם שחייבים על אכילתם כרת, וישנם סוגי דם אחרים שאין חייבים על אכילתם כרת, אך שני האיסורים הללו כלולים באיסור אכילת דם. האם זהו גם היחס בין איסור אכילת חמץ לבין איסור אכילת תערובת חמץ? האם איסור אכילת תערובת חמץ מסווג תחת הלאו של אכילת חמץ, כרמת-איסור נמוכה יותר שהעונש עליה פחוּת, או שמא אלו הם שני לאווים נפרדים?

סוגי התערובות השונים

באיזו תערובת עוסקת הגמרא? מדיני התערובות אנו יודעים כי התערובות מסווגות ע"פ שני משתנים:

1. אופי התערובת - לח בלח או יבש ביבש.

2. מרכיבי התערובת - מין במינו או מין בשאינו מינו.

תערובת יבש ביבש היא מצב של ספק סובייקטיבי, הנובע מחוסר-יכולת לזהות מהו המאכל האסור ומהו המאכל המותר (לדוגמא: שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן). בסוגייתנו ברור שמדובר על תערובת לח בלח, ולא על תערובת יבש ביבש. במקביל, הדעה הרווחת בראשונים ובפוסקים היא שהתערובת שמדובר בה היא תערובת מין בשאינו מינו, ולא מין במינו. נעיר שאנו פוסקים שמין במינו בטל ברוב, ואילו מין בשאינו מינו אסור בנותן טעם.

סיווג נוסף בין תערובות שונות הוא לפי ריכוז התערובת. במסגרת דיון בדעה לפיה תערובת חמץ אסורה מדאורייתא, הגמרא בדף מד ע"א קובעת שהאוכל מתערובת מרוכזת, שיש בה כזית איסור בכמות של פרס - עובר על איסור דאורייתא. תערובת כזו מוזכרת בסוגייה נוספת, במסכת עבודה זרה בסוף דף סז ע"א:

"אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו - אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו - אסור ואין לוקין עליו."

מה פשר החלוקה בין תערובת שיש בה כזית איסור בפרס לבין תערובת שאין בה כמות כזו של איסור? השיעורים של 'כזית' ו'פרס' מוכרים לנו מדיני המאכלות האסורים: אדם מתחייב על אכילת איסור רק אם הוא אוכל כזית ממנו בזמן שאפשר לאכול בו פרס ("כדי אכילת פרס"). ממילא, ניתן לקשר בין העניינים: אם קיים לאו על אכילת תערובת איסור, אזי האוכל ממנה כזית בזמן של כדי אכילת פרס - עובר על לאו זה. אמנם, גם מי שסובר שאין איסור עצמאי על אכילת תערובת איסור - מודה שהאוכל מתערובת מרוכזת, שיש בה כזית איסור בפרס, עובר על לאו, שהרי אדם זה אוכל כזית איסור נטו בזמן של כדי אכילת פרס.

יש לשים לב לכך שניתן להסביר בשתי צורות את מעמדה של תערובת דליליה, שאין בה כזית איסור בפרס: מחד - ייתכן שהאיסור שבתערובת כזו בטל מדאורייתא, ולכן האדם האוכל ממנה אינו עובר על איסור דאורייתא; מאידך - ייתכן שהאיסור אינו בטל מדאורייתא, אך כיוון שאין בה שיעור מספיק - האדם האוכל ממנה אוכל רק חצי שיעור של איסור. לפי ההבנה האחרונה, דינו של אדם זה תלוי במחלוקת האם חצי שיעור אסור מדאורייתא או לא, וברור שהוא אינו לוקה.

בל יֵראה ובל יימצא

כידוע, נוסף על איסור אכילת חמץ, ייחדה התורה לחמץ שני איסורים נוספים: "בל ייראה" ו"בל יימצא". האם שני איסורים אלו חלים גם על תערובת חמץ? כמובן, יש לדון בשאלה זו בנפרד לשתי הדעות: לדעת ר' אליעזר, הסובר שאכילת תערובת חמץ אסורה מדאורייתא, ולדעת חכמים, הסבורים שהיא אסורה רק מדרבנן.

שיטת ר' אליעזר

האם לדעת ר' אליעזר, במקביל לאיסור דאורייתא על אכילת תערובת חמץ קיימים גם איסורים דאורייתא של "בל ייראה" ו"בל יימצא" על תערובת כזו?

כפי שראינו בתחילת השיעור, ר' אליעזר אינו סבור שתערובת חמץ היא סוג של חמץ, אלא סובר שקיים איסור נפרד על אכילת תערובת חמץ, במקביל לאיסור על אכילת חמץ. ממילא, סביר שלדעתו איסורי החמץ הנוספים - "בל ייראה" ו"בל יימצא" - חלים רק על חמץ גמור, ולא על תערובת חמץ.

סיבה נוספת לכך שאיסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא" אינם חלים על תערובת חמץ לדעת ר' אליעזר היא דעות הראשונים הסבורים שאיסורים אלו נובעים מהחשש שמא האדם יאכל מהחמץ. מכאן, חלק מהראשונים מסבירים שאיסורים אלו קיימים רק כאשר האכילה ענושה בכרת, אך תערובת שהאוכל ממנה אינו ענוש כרת - אין עליה איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא".

למעשה, השאלה אם ר' אליעזר סבור שאיסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא" חלים על תערובת חמץ נתונה במחלוקת ראשונים, סביב הבנת הביטוי שבמשנה "ואלו עוברין בפסח". רש"י מסביר:

"ואלו עוברין - עליהן ב'בל יראה' וב'בל ימצא'."

לדעת רש"י, למרות שאכילת המאכלים שבמשנה אינה ענושה בכרת, בכל זאת חלים עליהם איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא". רבנו תם חולק על רש"י ומסביר:

"ונראה לרבנו תם ד'אלו עוברין' - פירוש האוכלין, ו'עוברין' היינו מעל השולחן, דלאו בני מיכל נינהו, אבל 'בל יראה' ליכא."

לדעת רבנו תם אין על מאכלים אלו איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא". ראשונים אחרים סוברים שבביטוי "עוברים" הכוונה 'עוברים מן העולם', אך מקור דין זה הוא מדרבנן.

שיטת חכמים

לדעת חכמים, אין על תערובת חמץ איסור אכילה מדאורייתא. הייתכן שלדעתם יש על תערובת כזו איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא"? לכאורה, הסברה הפשוטה היא שחכמים אינם מבדילים בין איסור האכילה לבין איסורי החמץ האחרים, וכשם שאיסור האכילה אינו חל על תערובת חמץ, כך גם איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא".

מאידך, ייתכן שלדעת חכמים רק איסור האכילה אינו חל על תערובת חמץ. כזכור, ראינו שגם חכמים מודים שאסור מדאורייתא לאכול מתערובת שיש בה כזית חמץ בפרס, וכל המחלוקת בינם לבין ר' אליעזר מצטמצמת לתערובת דלילה יותר, שאין בה ריכוז כזה של חמץ. ממילא, ייתכן שחכמים סבורים שאכילה מתערובת כזו אינה אסורה מדאורייתא רק כי האדם אינו אוכל כזית איסור בזמן של כדי אכילת פרס ולכן הוא אינו 'מספיק' לעבור על האיסור בזמן הראוי. אם נבין כך, הרי שהבעיה ממוקדת באכילה אך לעניין איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא" - דינה של תערובת כזו כחמץ רגיל.

אפשרות כזו עולה מדברי הראבי"ה בפסחים. לדעתו, האוכל תערובת חמץ בפסח אינו לוקה, אך כיוון שאכילת התערובת אסורה מדאורייתא - לוקים עליה משום "בל ייראה" ו"בל יימצא". משמעות הקביעה כי תערובת חמץ אסורה מדאורייתא היא שהאיסור שבה אינו בטל, ולכן המשהה תערובת כזו בפסח עובר על "בל ייראה" ו"בל יימצא".

כפי שראינו, האיסור על אכילת תערובת חמץ לדעת ר' אליעזר הוא איסור מיוחד, הנפרד מהאיסור הכללי על אכילת חמץ. בדיני התערובות הכלליים, קיימת מחלוקת ראשונים בשאלה כמה מהתערובת צריך לאכול כדי להתחייב: כזית תערובת או כזית איסור. הרא"ש בחולין מביא את שיטת רבנו חיים הכהן, לפיה הדבר תלוי בריכוז התערובת: תערובת שאין בה כזית איסור בפרס - רק האוכל כזית מהאיסור מתחייב; תערובת שיש בה כזית איסור בפרס - גם האוכל כזית מהתערובת מתחייב. משמעות שיטה זו היא שקיים הבדל איכותי בין תערובת שיש בה כזית איסור בפרס לבין תערובת דלילה יותר. כאשר יש כזית איסור בפרס תערובת - האיסור 'מתפשט' ומחיל את מעמדו על כל התערובת. אם ננקוט בשיטה זו, ייתכן שגם לדעת ר' אליעזר יש להבחין בין שני סוגי התערובות: כאשר יש כזית איסור בפרס - התערובת כולה נחשבת לחמץ, וממילא חלים עליה איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא"; כאשר אין כזית איסור בפרס תערובת - התערובת אינה נחשבת לחמץ, קיים לאו מיוחד על אכילתה בנפרד מהלאו על אכילת חמץ, וממילא יש צורך בלימוד מיוחד כדי להסיק שחלים עליה איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא".

הפסיקה להלכה

כיצד נפסק להלכה במחלוקת שבין ר' אליעזר לחכמים? הרי"ף בפסחים קובע:

"אף על גב דאמור רבנן 'על עירובו בלא כלום' - מילקא הוא דלא לקי, אבל איסורא איכא."

הרי"ף אינו מסביר האם האיסור שקיים גם גם לדעת חכמים הוא מדאורייתא או מדרבנן. עצם העובדה שהרי"ף דן בשיטת חכמים מעידה שדעתו היא לפסוק כדעה זו. בעל המאור שם חולק ופוסק כשיטת רבי אליעזר, ואולי אפילו כרבי מאיר. מאידך, הראב"ד והרמב"ן במלחמות הולכים בשיטת הרי"ף.

הרמב"ם בספר המצוות במצווה קצ"ח אומר:

"הזהירנו מאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ, ואף על פי שאינן לחם, כגון המורייס והכותח והשכר והדומה להם, והוא אמרו 'כל מחמצת לא תאכלו' - לרבות כותח הבבלי וששכר המדי וחומץ האדומי. יכול יהיו חייבין עליהן כרת? תלמוד לומר: 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה' - מה חמץ מיוחד שהוא מין חמץ גמור, יצאו אלו שאינן חמץ גמור. ולמה באו? לעבור עליהן בלא תעשה. וכבר התבאר בפסחים שענין היותם אסורים ומוזהר מאכילתם, לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס. אמנם, אם היה בהן עירוב חמץ פחות מזה השיעור - אין חייבים על אכילתן מלקות."

הרמב"ם פוסק כדעת רבי אליעזר, שתערובת חמץ אסורה בלאו נפרד. בנוסף לכך, בניגוד לגמרא בדף מד, הרמב"ם סבור שחכמים ור' אליעזר נחלקו בתערובת שיש בה כזית איסור בפרס, ואפילו לגביה חכמים סבורים שהאוכל ממנה אינו חייב מדאורייתא.

הרמב"ן על אתר חולק על הרמב"ם, ומקשה עליו שתי קושיות: ראשית - מדוע חכמים סבורים שאין איסור דאורייתא באכילת תערובת שיש בה כזית איסור בפרס? ושנית - מדוע לדעת רבי אליעזר, אם יש בתערובת כזית איסור בפרס, האוכל ממנה ענוש מלקות ולא כרת?

ראוי לציין שקושי דומה עולה מדברי הרמב"ם גם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ט"ו), ולא רק בהלכות חמץ ומצה:

"דבר אסור שנתערב בדבר מותר, מין בשאינו מינו -בנותן טעם, ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו - יבטל ברוב.

כיצד? חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח - הכל טועמין את הגריסין, אם לא נמצא בהן טעם חלב - הרי אלו מותרין, ואם נמצא בהם טעם חלב, והיה בהן ממשו - הרי אלו אסורין מן התורה. נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו - הרי אלו אסורין מדברי סופרים.

כיצד הוא ממשו? כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת. אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים, הואיל ויש בהן כזית מן החלב - לוקה, שהרי טעם האיסור וממשו קיים. אבל פחות משלש ביצים - מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים, אע"פ שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדירה - אינו לוקה אלא מכת מרדות."

כידוע, האוכל חלב ענוש כרת. מדוע, אם כן, האוכל מתערובת שיש בה כזית חלב בפרס רק לוקה, ואינו ענוש כרת? מסתבר, שההבחנה לדעת הרמב"ם בין תערובת לבין איסור גמור עשויה להיות בעוצמת האיסור ('בחפצא') או במעשה האדם ('בגברא'): ייתכן שעוצמת האיסור החלה על התערובת חלשה יותר מעוצמת האיסור החלה על איסור גמור, וייתכן גם שהאוכל מתערובת איסור אינו נחשב ל'אוכל איסור' באותה צורה שהאוכל איסור גמור נחשב.

תשובה לשאלות הנוספות ששאל הרמב"ן מצאנו ב"מרכבת המשנה". הוא הסביר שהרמב"ם הבין שמחלוקת ר' אליעזר וחכמים עוסקת בתערובת מין במינו, ולא בתערובת מין בשאינו מינו. בדרך כלל, איסור שנתערב במינו בטל ברוב. ר' אליעזר נצרך ללימוד מיוחד כדי להוכיח שחמץ שנתערב במינו אינו בטל ברוב, ועל לימוד זה חלקו חכמים.



* סיכום שיעור כללי שהועבר ע"י הרב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.