שבת | דף עה | שליית דג בשבת
הגמרא בפרק שביעי של מסכת שבת (דף עה ע"א) אומרת ששוחט חייב משום נטילת נשמה. מכאן עולה שאלה מעניינת, האם ניתן לחייב על שוחט לפני נטילת נשמה? אפשרות זו אינה נראית להלכה, שהרי מצאנו שמחייבים בשבת גם קודם שיצאה הנשמה; משעה שעשה האדם מעשה שגורם למות החיה בוודאות - נתחייב. כך אנו למדים בגמרא שבסוגייתנו:
"אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב"
רש"י מסביר שהסיבה לחיוב היא שעל אף שהדג עדיין לא מת, מכל מקום משום שלדג זה אין סיכוי לחיות עוד, חייבים עליו משום נטילת נשמה על אף שנשמתו עדיין לא ניטלה ממנו. לא רק זאת, אלא שהיינו חושבים לומר שיתחייב אותו אדם גם על צידה, אלא שהראשונים מסבירים שהמקרה המדובר הוא שהדג כבר ניצוד לפני שבת והושם בכלי. באופן דומה אנו למדים במסכת חולין (עה ע"א) בסוגיה אשר עוסקת בדיני טומאת אוכלים:
"דתנן: דגים - מאימתי מקבלין טומאה? ב"ש אומרים: משיצודו, וב"ה אומרים: משימותו, רבי עקיבא אומר: משעה שאין יכולין לחיות, מאי בינייהו? אמר רבי יוחנן: דג מקרטע איכא בינייהו."
המחלוקת בחולין נוגעת אמנם לדיני טומאת אוכלין, אולם יש לעיין אם דברי שמואל בסוגיית שבת הם כשיטת רבי עקיבא דווקא, או שמא לעניין שבת הכל מודים שיש לחייב כבר משעה שאין לו סיכוי לחיות, ורק לעניין טומאת אוכלין נחלקו. מכל מקום, מסוגייתנו אנו למדים שאף אם לא מת אלא רק ייבש זה כבר מספיק בכדי להגדיר את המעשה כהוצאת נשמה.
באופן זה פירש גם הרמב"ן (מסכת שבת דף קז) שהחיוב הוא משום נטילת נשמה ולא משום מלאכת קוצר, שקצירה שייכת רק בגידולי קרקע. זאת בשונה מהתלמוד הירושלמי שם נאמר שהוצאת הדג מהמים אסורה משום מלאכת קוצר, משום שבמעשה זה נעקר הדג מגידולו.
אחת הנ"מ בין הבבלי לירושלמי הוא שלפי הירושלמי, גם אם אדם החזיר את הדג למים מיד עם הוצאתו – קודם שהספיק הדג להתייבש, יתחייב על המעשה משום קוצר. שהרי כבר נעקר אותו הדג מהמים ומה תועיל החזרתו לאחר קצירתו?! מה שאין כן לפי סוגייתנו, שרק אם התייבש הדג, מתחייבים משום נטילת נשמה. יחד עם זאת, יתכן לומר גם בדברי הירושלמי, שבמקרה שהחזיר את הדג למים מיד קודם שהתייבש, משום שהדג ממשיך לחיות, אין זה באמת דומה לעוקר דבר מגידולו ולכן לא יתחייב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)