תמיד | דף לב | מסעותיו של אלכסנדר מוקדון

הגמרא מספרת על מסעו של אלכסנדר מוקדון, שכלל שאלות שאותן הפנה ל"זקני הנגב" ולחכמים אחרים. בעיון זה נבחן מספר נקודות העולות במהלך המסע, וננסה לברר את השאלה המרכזית שבה עסק אלכסנדר מוקדון ולראות את השינוי שהוא עובר במהלך המסע (בשל קוצר היריעה, לא נפרט את כל השתלשלות המסע, ונקודות מסוימות נזכיר רק ברמז. מומלץ לקרוא את תיאור המסע כפי שהוא מופיע בגמרא, כדי להקל על הבנת הדברים).

ראשית, אפשר לשים לב שלאורך רוב המסע אלכסנדר מוקדון אינו נפגש עם חכמי ישראל. "זקני הנגב" המוזכרים בסוגיא מתוארים כחולקים על דעת חכמים, ונראה שהם אינם נמנים על חכמי ישראל, ה"פרושים", אלא משתייכים לכתות אחרות בעם ישראל או באומות העולם (מתבקש לזהות את זקני הנגב עם כת האיסיים, שאכן חיו בדרום הארץ וחיו חיי דלות ושיתוף הדומים במידה רבה לאידיאל שמציבים זקני הנגב בסוגייתנו, אולם אני מעדיף להימנע מזיהוי היסטורי מדויק של גיבורי הסיפור, ולהשאיר את הדיון ברמה המחשבתית והפילוסופית בלבד).

נקודה זו מרמזת על כך שהדיון שבסוגייתנו אינו שייך דוקא לתחום הדתי, אלא עוסק בשאלה פילוסופית כללית: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם", ולא רק 'איזוהי דרך ישרה שיבור לו היהודי'. אלכסנדר מוקדון אינו מתגייר בסוף הסיפור, אלא מאמץ תובנות מסוימות וממשיך את חייו כנכרי, גם אם בשינויים מסוימים. גם נקודה זו מדגישה את הפן האוניברסלי בסיפור.

אלכסנדר מוקדון מייצג את האדם הכובש והשולט, וגם חכמתו אינה אלא סוג של כיבוש: הוא עוסק בהשגת כל סוגי השלימות שהאדם יכול לזכות בהם, וביניהם גם השלימות בחכמה, וכפי שהוא שואל – איזהו גיבור, עשיר וחכם. לעומתו, זקני הנגב נמנעים מלנסות להשיג את סוגי השלימות הללו –הם מסבירים לו שוב ושוב ש"עשיר" הוא השמח בחלקו, ויש להתרחק מן השררה והתאוות ומן המסעות וההרפתקאות ("ביבשתא יאי למידר"). אפילו לחכמה הם שמים גבול – "דילמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור".

בתחילה חושב אלכסנדר מוקדון שזקני הנגב מייצגים עמדה זו כחלק מתפיסתם הפילוסופית, אך אינם מיישמים אותה – הם אמנם הגיעו למסקנה שהטוב ביותר הוא לחיות חיי פשטות, אך זוהי רק תובנה פילוסופית, שגם היא חלק מן המאמץ להשיג את כל מה שהאדם יכול להתאוות לו, ובמקרה זה – את החכמה. רק לאחר שהוא שואל אותם מי מביניהם הוא החכם ביותר, והם משיבים לו כאיש אחד "כולנא כחדא שוויין", הוא מבין שאכן העומדים לפניו אינם רק פילוסופים-עמיתים, הדוגלים בגישה שונה משלו לגבי מטרות החיים, אלא אנשים המנהלים אורח חיים שונה לחלוטין, ואינם מעריכים כלל את ההישגים שהוא כה עמל עליהם.

אולם הבנה זו אינה משכנעת אותו לשנות את דרכיו או לפחות לשקול אותן מחדש – הוא מתחיל לראות את זקני הנגב כאויביו, קובע שהם מתריסים כנגדו ומאיים עליהם במוות, ורק לאחר שהם מסבירים לו שגם לשיטתו הדבר אינו ראוי, הוא מניח להם לנפשם. תובנותיהם ועצותיהם החכמות של זקני הנגב נופלות על אוזניים ערלות, ואלכסנדר מוקדון – המשוכנע שתפיסתו הפילוסופית עדיפה על זו של זקני הנגב – ממשיך במסעו. הוא מתעקש לצאת למסע מסוכן והרפתקני מעבר להרי החושך, ומסרב להישמע לעצתם של זקני הנגב לשבת בשלוה בביתו. מסע זה היה עלול להסתיים באסון פיזי ורוחני – בהמשך הסוגיא נאמר ש"לאחורי הרי חושך" הוא מקומה. כפסע היה בין אלכסנדר מוקדון ובין גורל נורא, ורק הגעתו ל"ההוא מחוזא דכוליה נשי" מצילה אותו מגורל זה, ומביאה אותו – במקום לפתחה של גיהינום – לפתח גן עדן.

הנשים שבהן פוגש אלכסנדר מוקדון מצליחות לגעת בליבו ולגרום לו להבין את הטעות שגרמה לו לצאת למרדף אחר הרוח, שהוביל אותו עד לקצה העולם. הנשים אינן מעלות טיעונים פילוסופיים כבדי משקל, ואינן מנסחות את הדברים בצורה טובה יותר מזקני הנגב, שאותם כבר פגש, אלא פונות דוקא למניעים הנסתרים המדריכים אותו: לא תפיסה פילוסופית עמוקה מנחה אותו, אלא תאוות פשוטות – עושר וכבוד. כך הן מצליחות לגרום לו להבין את טעותו ולהודות בה.

לאחר שאלכסנדר מוקדון החל להבין את טעותו, הוא מתחיל את מסעו חזרה. בדרך הוא עוצר ליד מעיין, ובו הוא מגלה ריח גן עדן. יתכן שגם בדרך הלוך הוא עצר ליד אותו מעיין, אולם אז היו עיניו מסונוורות מתאוות הכסף, הכוח הכבוד, והוא לא היה מסוגל להבחין בריח המיוחד של המעיין. רק לאחר שהחל להתפקח מתאוות אלו, החל לשים לב לאוצר המיוחד שהיה ממש מתחת לאפו.

רק לקראת סוף הסיפור (שלפי אחת הדעות בגמרא כלל לא התרחש) פוגש אלכסנדר מוקדון בחכמי ישראל, המסבירים לו את שהתרחש: כל עוד תאוותיו של האדם מעוורות אותו – יחפש תירוצים והסברים שונים ומשונים למעשיו, ורק לאחר שיתגבר עליהן – יצליח לראות נכוחה ולשקול את מעשיו בחכמה. פקיחת עיניו של האדם מסומלת בסיפור על ידי כיסוי עיניה של הגולגולת שקיבל אלכסנדר מוקדון בעפר: העפר מרמז על יום המיתה, שזכרונו מסייע לאדם להינצל מתאוותיו ומהיצר הרע – "אם פגע בך מנוול זה... יזכיר לו יום המיתה".