דילוג לתוכן העיקרי

תלמוד גדול או מעשה גדול

קובץ טקסט

 

היהדות מיוחדת בין הדתות במקום המרכזי שהיא נותנת ללימוד התורה בחוויה הדתית של מאמיניה, מרכזיות שהיא מיסודות המסורת היהודית ואשר מבוססת על ידי ביטויים שונים, כגון "תלמוד תורה כנגד כולם" (כלומר: מצוות תלמוד תורה שקולה לכל המצוות, עיין פאה פ"א מ"א), "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח) ועוד. ואולם, בשני מקומות דנה הגמרא במשמעות העדפת לימוד התורה הרוחני על קיום מצוות בפועל. בשיעור זה נבחן שתי סוגיות אלו ואת המסקנות החשובות העשויות לנבוע מניתוחן.

הברייתא בקידושין (מ ע"ב) מספרת: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". נראה שהתלמוד מביא לידי מעשה בכך שהוא מאפשר הבנה ועשייה תכליתית ויתרשל המצווה, ועל כן הוא גדול יותר.

אלא שיש לבחון מסקנה זו גם לאור הסוגיה במסכת בבא קמא (יז ע"א). לאחר שתיארה את הלווייתו של חזקיהו המלך (שבה הניחו ספר תורה על מיטתו והכריזו "קיים זה מה שכתוב בזה") בודקת הגמרא במה הייתה הלוויה זו מיוחדת מכל הלוויות תלמידי חכמים והיא מסיקה כי על חזקיהו אמרו שלימד את התורה ואילו על שאר תלמידי חכמים " 'קיים' אמרינן, 'לימד' -לא אמרינן". מסקנת הסוגיה עולה אפוא בקנה אחד עם דברי הברייתא בקידושין: אנו משבחים אנשי שם בכך שקיימו מצוות, אולם שבח לימוד התורה שמור רק לאנשים רמי מעלה ביותר, הווה אומר: תלמוד עדיף.

דא עקא, הסוגיה בבבא קמא מביאה את הברייתא בקידושין דווקא כסתירה לעדיפות הלימוד!! בהמשך פותרת הגמרא סתירה זו בחילוק בין לימוד תורה לבין הוראת תורה, שאותו נפתח יותר בהמשך. אולם כעת עלינו להבין מה הבסיס לשאלת הגמרא: הסוגיה בקידושין טענה לעדיפות לימוד תורה על קיום מצוות, ותיאור טקס ההלוויה שבבבא קמא תומך לכאורה בדירוג זה - מדוע לא נשבח את הראויים לכך בקיום מצוות ואילו את שבח לימוד התורה נעניק רק לאנשים יוצאי דופן?

רש"י מתייחס לשאלה זו ומסביר בתוך כך את מסקנת הגמרא בקידושין באופן שונה לחלוטין: כוונת הברייתא באמרה "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" היא שחשיבותו של קיום המצוות עולה על חשיבותו של הלימוד. חשיבותו של הלימוד לא באה לו אלא על שום שהוא הדרך לקיום מצוות, ועל כן לא ניתן לשבח אדם בלימוד תורה בלא להזכיר שקיים מצוות, ואם ברצוננו לשבח יחידים במיוחד יהא זה רק על קיום המצוות המופלג שלהם!! למעשה רש"י מסיק כי קיום מצוות עולה על לימוד תורה, וכל מה שערכו של לימוד תורה נידון כגבוה יותר הוא רק משום שהוא מביא לידי קיום מצוות.

מובן שדעת רש"י נראית כעומדת בניגוד מוחלט לגמרא בקידושין. המימרא "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" אמנם עמומה במקצת באשר ליחס שבין שני הגורמים והיא מאפשרת הבנה כשל רש"י, אולם הברייתא בקידושין פסקה בבירור שתלמוד עדיף - תשובתו של רבי עקיבא לטענתו של רבי טרפון נענתה בשתיקה!!

תוספות בקידושין שואלים על דעת רש"י ומציעים הסבר משלהם לדעתו. הם מציעים כי הערך המיוחד שהעניקה הגמרא בקידושין ללימוד תורה לא ניתן לו באופן גורף אלא רק בנסיבות מסוימות. ייתכן שבדרך כלל קודמות המצוות ללימוד תורה. ואכן, בהלוויה יכול קיום המצוות לשמש הספד הולם. הגמרא בקידושין דנה במעמד הערכים הללו לגבי מי שטרם למד: בשלב זה לימוד תורה הכרחי יותר, ואפילו במחיר קיום מצווה, שכן הוא שייצור את הבסיס לכל חוויה דתית שהיא בהמשך הדרך.

הבחנה זו נתמכת בסיפור שמביא הירושלמי בפסחים (פ"ג ה"ז) לאחר הבאת הדיון אם תלמוד גדול או מעשה גדול: רבי אבהו שלח את בנו ללמוד תורה בטבריה, ולאחר שגילה כי בנו עוסק שם בגמילות חסדים שלח לו מכתב: "המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא?", כלומר: חסדים אפשר לגמול גם בבית, ואילו אני שלחתיך לטבריה כדי שכעת, במשך שנות העיצוב הראשונות, תוכל להדגיש את לימוד התורה בפיתוח האישיות. ייתכן שהירושלמי הבין כי הוויכוח מה גדול לא היה דיון בדבר המעמד הפילוסופי הכללי של הערכים אלא התלבטות בדבר קדימותם ביחס למי שטרם למד.

תוספות עצמם, מכל מקום, מאמצים גישה שונה לחלוטין. אי אפשר לחלוק על הקביעה שלימוד תורה עולה על קיום מצוות משום שהוא הפתח לקיום מצוות. השאלה שנשאלה במסכת בבא קמא הייתה בדבר קיום מצוות ללא לימוד תורה: מכיוון שקיום מצוות מעמיק ומשמעותי אינו אפשרי ללא לימוד תורה, הרי כשאנו מכריזים על קיום מצוות אנו מכריזים, למעשה, על לימוד תורה, ואם כן כיצד זה ניתן לומר כי "קיים אמרינן, לימד לא אמרינן".

סיכום:

רש"י ותוספות נחלקו בהסבר שאלת הגמרא בבבא קמא. לדעת רש"י אנו מניחים שקיום מצוות עולה על לימוד תורה והגמרא דנה באפשרות לשבח בקיום מצוות מבלי להזכיר לימוד תורה, ואילו תוספות מפרשים שלימוד תורה בוודאי עולה על קיום מצוות אך אנו מניחים את קיומו בקיום מצוות ועל כן אין זה הגיוני לשבח אדם בקיום מצוות מבלי להזכיר את לימוד התורה שלו.

תשובת הגמרא לשאלה היא שיש לחלק בין לימוד תורה פרטי לבין הרבצת תורה ברבים. לפי רש"י לימוד תורה אכן נופל בדרגתו מקיום מצוות, אולם הוראת תורה עולה על קיום מצוות. בהספדים רגילים אנו מזכירים את קיום המצוות של הנפטר וגם את לימוד התורה - אם יש בכך צורך (כשבח פחות) - אולם את השבח של הוראת תורה אנו שומרים לאנשי מעלה. תוספות מבינים את תשובת הגמרא באופן שונה במקצת. אנו משבחים על קיום מצוות ובכך גם מרמזים על לימוד תורה, המתלווה לו באופן טבעי; על אף שלימוד תורה הוא הישג משמעותי יותר אנו מתייחסים דווקא לקיום המצוות, ואת השבח של הוראת התורה אנו שומרים ליחידי סגולה. תוספות ורש"י חלוקים במסקנתם באשר ליחס שבין לימוד תורה וקיום מצוות - לפי רש"י מעשה גדול, ואילו לפי תוספות תלמוד גדול - ומחלוקת זו הביאה אותם לחלוק גם בהבנת מהלך הגמרא.

למחלוקות מופשטות אלו לאיזה ערך משקל רב יותר יש גם השלכות מעשיות. לפי רש"י לימוד תורה אינו יכול להצדיק התעלמות מקיום מצוות: אם מזדמנת לאדם מצווה בשעת לימודו עליו להפסיק מלימודו ולקיים את המצווה. ואכן, הגמרא במועד קטן (ט ע"א) פוסקת כי מצוות שאינן יכולות להיעשות על ידי אחרים קודמות ללימוד תורה, ורק אם המצווה יכולה להיעשות על ידי אחרים באותה מידה אין להפסיק אדם מלימודו בשבילה. כזו היא גם רוח הדברים בגמרא בכתובות (ז ע"א) הפוסקת כי אדם צריך לפסוק מלימודו על מנת להשתתף בהלוויה אם אין די אנשים שישתתפו בה (וראה שם בכמה אנשים די לעניין זה). הכרעות אלו של הגמרא עולות בקנה אחד עם שיטת רש"י. השאלה הנשאלת היא כיצד יסבירו תוספות גמרות אלו, שאינן מסתדרות עם סולם הערכים שהציבו: אם אכן לימוד תורה עולה על קיום מצוות, הרי שאין לפסוק מלימוד לשם קיום מצווה!!

המאירי במועד קטן מתייחס לשאלה זו (דן בה גם המשך חכמה בסוף פרשת בא). הירושלמי בברכות פ"ב אומר כי הלומד תורה שלא על מנת לקיימה, "טוב לו שלא נולד משנולד". הכוונה לממש את הלימוד בקיום מצוות הכרחית - בלעדיה הוא פגום. למעשה אמנם קיימים הבדלים בין לימוד תורה לקיום מצוות, הנגרמים בגלל עדיפותו של הראשון, אולם עדיין יש לראות ערכים אלו כקשורים זה בזה. כל אחד מהם מייצג את רצון ה': לימוד התורה מאפשר לאדם להבין את רצון ה', ואילו קיום המצוות - לקיים ולממש רצון זה. ההבדלים בין לימוד תורה וקיום מצוות הם הכרחיים - אך לא עקרוניים. כעת ברור מדוע גם לפי תוספות יש לפסוק מלימוד תורה על מנת לקיים מצוות. עקרונית אמנם יש ללימוד תורה ערך רב מזה שלקיום מצוות ועל כן יש להעדיף אותו, אולם לימוד תורה הבא על חשבון קיום מצוות הוא לימוד תורה שלא על מנת לקיימה - שאינו לימוד תורה! הפסקת הלימוד לקיום מצוות הכרחית לשימור אופיו כלימוד על מנת לקיים. במובן המופשט לימוד תורה אכן עולה על קיום מצוות, אולם בעולם הממשי חייבות המצוות לקדום ללימוד התורה על מנת שאכן יוגדר ככזה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)