יהושע | פרק י"ח–י"ט | ההתנחלות | השבטים המתרפים | 1

א. פתיחה

בשיעור זה נדון ביחידה השנייה בתיאורי הנחלות, הכוללת את סיפור המתרפים (י"ח, א - י) ואת רשימת שבעת השבטים המתרפים (י"ח, יא - י"ט, מח). ייחודה של היחידה הוא בקיצורה, במיעוט פרטיה וברושם הביקורתי העולה ממנה. רושם זה עולה בעיקר מסיפור המתרפים, אך גם ממבנה הרשימות ומן האנלוגיה הניגודית בין הרשימות המרכיבות את הרשימה ובין רשימות היחידה הראשונה (פרקים י"ד-י"ז, רשימת נחלות יהודה ויוסף).

ב. סיפור המתרפים (י"ח, א-י) ומשמעותו

סיפור המתרפים הוא סיפור מקדים לרשימת הנחלות של שבעת השבטים הנותרים שעדיין לא התנחלו. הסיפור מספק מסגרת עלילתית לרשימה המשובצת אחריו. בניגוד ליהודה וליוסף שמילאו את צו יהושע והלכו להתנחל, כמתואר בפרקים י"ד - י"ז שנידונו בשיעורים האחרונים, שאר השבטים התרפו ונמנעו מלנחול את נחלתם, ותוכחת יהושע וציוויו להתנחל דוחפים מחדש את השבטים להתנחל.

אולם, באופן מפתיע מסתבר שהשבטים המתרפים נדרשים לקיים פרוצדורה חדשה של מדידת הארץ והטלת גורל על נחלתם, מלבד הטלת הגורל שהתקיימה בעבר בגלגל, אשר מתוארת בפתיחת תיאורי ההתנחלות (י"ד, א - ב). בכתוב אין הסבר מדוע יש למדוד מחדש את הארץ ולהטיל גורל נוסף בשילה. חוקרים רבים ניסו למלא את הפער החסר בסיפור באחת משתי הדרכים הבאות: 1. תשובה ביקורתית דיאכרונית: באופן בסיסי ישנם שני מקורות אודות תהליך ההתנחלות - אחד מתואר בפרק י"ד, א - ב, והוא כולל את רשימות יהודה ויוסף (י"ד - י"ז); והשני מתואר בפרק י"ח, א - י, והוא כולל את רשימות שאר השבטים.[1] 2. תשובה היסטורית: נסיבות היסטוריות שונות שנוצרו על פני תקופה ארוכה חייבו את עשיית הגורל הנוסף לכמה מן השבטים.[2] אולם, בשתי הגישות הללו לא בוצעה בחינה ספרותית מעמיקה די הצורך של כוונת הכתוב העולה מלשון הסיפור וממיקומו בספר. בגישה היסטורית- ספרותית נקט עסיס. לדעתו, היו אכן שתי חלוקות, אחת בגלגל ואחת בשילה. החלוקה בגלגל מתוארת בפרק י"ד, אך רק שני שבטים עלו לנחול בעקבותיה - יהודה ויוסף. שאר השבטים התרפו ולא הלכו לקבל את נחלתם, ורק לאחר שיהושע שלח אותם למדוד מחדש את הארץ ולחלקה בגורל, הם הלכו לנחול. ההבדל בין הנחלות, לדעת עסיס, טמון בעובדה שהחלוקה הראשונה לקחה בחשבון גם את חלקי הארץ שלא נכבשו על ידי השבטים (שטחים אלו מכונים "הארץ הנשארת" (י"ג), ואילו החלוקה השנייה, שנעשתה מאוחר יותר, התייחסה למציאות החדשה שכללה רק את השטחים שלא היו מיושבים על ידי נוכרים. לפיכך, נחלתם של שבעת השבטים המתרפים הייתה מצומצמת בצורה ניכרת.[3] בדברים הבאים אני מבקש לצעוד בדרכו של עסיס ולהתמקד במשמעותו של סיפור המתרפים לאור ניתוח זה.[4]

סיפור המתרפים הוא סיפור המבתר את חטיבת ההתנחלות לשני חלקים: 1. נחלות יהודה ויוסף (י"ד-י"ז); 2. נחלות השבטים המתרפים (י"ח-י"ט), והוא מגלה את מגמת העריכה הנבואית אשר מסתתרת מאחורי חלוקת החטיבה לשניים. הסיפור משקף מגמה זו גם במרקם המילים, בניגודו לסיפור כלב (י"ד, ו – טו) ובזיקתו לסיפור המרגלים (במדבר, י"ג – י"ד). כפי שעולה כבר מפתיחת הסיפור:

ויותרו בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם שבעה שבטים. ויאמר יהושע אל בני ישראל עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלוקי אבותיכם. הבו לכם שלשה אנשים לשבט ואשלחם ויקמו ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה לפי נחלתם ויבאו אלי.

(י"ח, ב - ד).

בפסקה זו הכתוב מבקר את שבעת השבטים על הימנעותם מלקיים את המצופה מהם ללכת ולרשת את נחלתם. רפיון הידיים של השבטים מנוגד להצהרות של כלב בדבר חוזקו ורצונו לכבוש ולהתנחל, ואדישות שאר השבטים עומדת בניגוד לנחישות של יהודה וכלב להתנחל בארץ.

כשם שהסיפורים שליוו את רשימות הנחלות של יהודה ויוסף תאמו את האפיון של הרשימות שאליה הם נלוו (סיפור כלב, עכסה, בנות צלפחד ובקשת הנחלה של שבט אפרים – ראו ניתוח בשיעור הקודם), כך הדבר גם בנוגע לסיפור המתרפים: היקפן המצומצם של הרשימות ותחושת אי השלמות שקיימת בהן, היעדר סיפורים על שבטים או בודדים שפועלים על מנת להתנחל - כל אלו מלמדים על הכוונות ועל המגמות של העריכה הנבואית להצביע על הקשר ההדוק בין אופיים של השבטים ואופן התנהלותם ובין הנחלה לה זכו. את הנחלה האידיאלית מבחינת שטחה הגיאוגרפי ומבחינת תיאורה הספרותי קיבלו השבטים שפעלו באופן ראוי יותר - יהודה ויוסף, בעוד שהשבטים שהתרפו זכו לנחלה פחותה, שנדחקה מן המרכז. מעשה העריכה הנבואית כורך אפוא, בין ההתנהגות של השבטים בסיפור המתרפים, לבין הרשימות המצומצמות של אותם שבטים, מבלי לפרט מהו התהליך המדויק שגרם לכך. כל תשובה היסטורית לאופן התהוות הרשימות השונות עשויה להיות נכונה, גם אם קשה להוכיחה;  אולם על הכל יוסכם, שבתיאורי ההתנחלות בצורתם ובמבנה הסופי שלהם קיימת העדפה מובהקת לרשימות של יהודה ויוסף וניתן אף לומר של בנימין, לעומת שאר השבטים. מעשה העריכה הנבואית של תיאורי ההתנחלות קובע, שהגורל האלוקי לגבי מיקום הנחלה וגודלה לא נקבע על פי מספר הנפשות של בני השבט הנוחל, או על פי ההתמחות המקצועית של השבט, אלא על פי המעמד הרוחני של השבט, על סמך צייתנותו והתמסרותו לדבר ה'. הגורל לפי עיקרון זה הוא שיקוף של ההתנהלות הרוחנית ..

מיקומו של הסיפור בין הרשימות מאשר את המבנה של כלל החטיבה, והוא מסייע להבחין במהלך ההתקדמות של החטיבה בציר של ביקורת הולכת וגדלה. דברי יהושע בפרק י"ח מדגישים את ההתייחסות המבדילה בין השבטים המתרפים לבין האחרים: יהודה ויוסף יעמדו על גבולם מדרום ומצפון, ואילו שאר השבטים יתנחלו במקומות המוגבלים שנשארו. שבט לוי ושניים וחצי השבטים משובצים מחוץ למסגרת החטיבה (בפרק י"ג ובפרקים כ - כ"א), מכיוון שהם קיבלו את נחלתם ממשה.

ג. מבנה רשימת נחלת בנימין

חריגות הרשימה

מבין שבעת השבטים המתרפים יש להבחין בין הרשימה של השבט הפותח, שבט בנימין (י"ח, יא-כח), ובין הרשימות של ששת השבטים המשובצים לאחריו (י"ט). ההבחנה ביניהם באה לידי ביטוי בהיקף הרשימות ובמאפייניהן. לפיכך, יוקדשו שני דיונים נפרדים לרשימת נחלת בנימין ולרשימת שאר השבטים המתרפים. בשיעור זה נעסוק ברשימת נחלת בנימין, ובשיעור הבא נעסוק ברשימת שאר השבטים.

רשימת נחלת בנימין חורגת משאר הרשימות של השבטים המתרפים במספר היבטים. ראשית, ישנה חריגה מסדר השבטים בהקדמת נחלת שבט בנימין. בהשוואה בין רשימת השבטים בספר יהושע לבין רשימת הנשיאים הנוחלים בספר במדבר, ל"ד, יט - כז, בולט ההבדל במיקום של שבט בנימין מול שאר השבטים. ברשימה בספר במדבר שבט שמעון קודם לשבט בנימין בשל הסדר הגיאוגרפי מדרום לצפון, ואילו בספר יהושע שבט בנימין מקדים את שבט שמעון, נקודה המלמדת על העדפתו. העדפה זו נלמדת גם מן הפרמטרים האחרים שמאפיינים את רשימת הנחלה של בנימין, כפי שנראה בסעיפים הבאים. שנית, רשימת נחלת שבט בנימין, המשתרעת על פני שמונה עשרה פסוקים, מפורטת וארוכה באופן משמעותי יותר מהרשימות של שאר השבטים המתרפים, הכוללות בין שבעה לתשעה פסוקים. הפירוט של נחלת בנימין דומה לאריכות שמאפיינת את רשימות הנחלות של שבט יהודה ושל אפרים ומנשה (י"ד - י"ז). בין רשימת נחלת בנימין לרשימת נחלת יהודה ישנו דמיון גם בארגון ובסדר. הרשימה הפותחת בתיאור מהלך הגבול וממשיכה בפירוט רשימת הערים, כך שנוצרת תחושת שלימות, בדומה לרשימת נחלת יהודה. במחקר הבקורתי, אריכות התיאור של נחלות יהודה ובנימין הוסברה בחפיפה הקיימת בין נקודות הגבול של נחלת בנימין לבין נחלות יהודה ויוסף (יהודה מדרום ואפרים מצפון), ובקרבתו של העורך-המחבר, כך לשיטת אסכולה הביקורתית, לשבט יהודה ולבנימין.[5] אולם, אלה הם הסברים טכניים גרידא, וניתן לבאר זאת באמצעות סיבה של עריכה ספרותית אשר בעטיה שובצה הרשימה של שבטי בנימין לפני הרשימות של שאר השבטים האחרים; דהיינו שיבוצה בראש הרשימות, יחד עם אריכותה וסגנונה השלם, מלמדים על העדיפות של רשימת בנימין על פני חברותיה. גם הציון של נחלת שבט בנימין בין נחלת יהודה לנחלת יוסף: "ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף" (י"ח, יא) לדעתי, איננו פרט גיאוגרפי טכני בלבד, אלא הערכה ספרותית מעדיפה. אף ייתכן, שניתן להסביר בדרך זו את דברי יהושע: "יהודה יעמוד על גבולו בדרום ויוסף יעמוד על גבולו מצפון", כאשר הדברים נאמרים לכלל השבטים המתרפים, אך באופן מעשי מתממשים אך ורק בנחלת בנימין].

מונחים גיאוגרפיים-ספרותיים ייחודיים ברשימה

כאמור, רשימת נחלת בנימין, הפותחת את רשימת הנחלות בחלוקת הנחלות השנייה, מקבלת כאן העדפה בדומה לנחלת שבט יהודה הפותחת את רשימת הנחלות הכוללת. אולם, שבט יהודה זכה למעמד המועדף הן בחומשים בברכת יעקב לבניו ובברכת משה לפני מותו והן בתיאורי ההתנחלות, ומעמדו הולם את התנהלותו הראויה, את התאמתו להנהגה ולמעמדו הבכיר בין השבטים. לעומת זאת, למעמד המועדף של שבט בנימין לא קיים הסבר ברובד הגלוי. בניתוח חטיבת ההתנחלות לא יידונו ההיבטים הגיאוגרפיים והמונחים הטופוגרפיים, אלא רק המאפיינים המבניים, הקשורים לסדר ולארגון של הרשימות בתוכן ובינן לבין עצמן. יחד עם זאת, לעיתים ישנם ביטויים ומונחים גאוגרפיים ברשימות, המשתייכים לשדה סמנטי הספרותי ולא רק להקשר הגאוגרפי הטכני, ובהם נתמקד.

ברשימת הנחלה של בנימין קיימים מאפיינים ייחודיים בהיבט הגיאוגרפי. כך, למשל, בולט השימוש במונח הטופוגרפי "כתף" (פרק י"ח):

ועלה הגבול אל כתף יריחו מצפון (יב).

ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית אל (יג).

וירד גי הנם אל כתף היבוסי נגבה וירד עין רגל (טז).

ועבר אל כתף מול הערבה צפונה וירד הערבתה (יח).

ועבר הגבול אל כתף בית חגלה צפונה (יט).

המונח 'כתף' במשמעות טופוגרפית מופיע רק תשע פעמים בתנ"ך. שמונה פעמים בספר יהושע בתיאורי ההתנחלות, בתיאור נחלת יהודה ובנימין[6] ועוד פעם אחת בתיאור גבולות הארץ בספר במדבר: "וירד הגבל ומחה על כתף ים כנרת קדמה" (ל"ד, י - יב). חמש פעמים הוא מופיע בתיאור גבול נחלת בנימין, ועוד שלוש פעמים בתיאור גבול נחלת יהודה. הנקודה 'כתף היבוסי' בנחלת יהודה (ט"ו, ח) חופפת לאותה נקודה בגבול נחלת בנימין. בשני המקומות האחרים אין אמנם חפיפה לנחלת בנימין, אך הם מצויים בתחום הגבול הצפוני של שבט יהודה בסמוך לנחלת בנימין (ט"ו, י, יא). נמצא, אפוא, שהריכוז של הופעת המונח 'כתף', הוא בסביבת נחלת בנימין. ייחודו של המונח וזיקתו לבנימין מתבררים מן העובדה שאותן נקודות גבול המתייחסות לנחלת שבט אפרים נקראות בשם אחר: "ויצא הגורל לבני יוסף מירדן יריחו למי יריחו מזרחה המדבר עלה מיריחו בהר בית אל ויצא מבית אל לוזה"... (ט"ז, א - ב); "ועלה הגבול בית חגלה ועבר מצפון לבית הערבה".

אליצור טוען שמקבץ השימוש במונח בסביבת נחלת בנימין מעיד על כך שמדובר בדיאלקט בנימיני, בדומה לדיאלקטים אזוריים אחרים, המוכרים לנו מן התקופה.[7] ברכת משה לשבט בנימין בספר דברים: "לבנימן אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו, חפף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן" (ל"ג, יב) מתפרשת על ידו כהבעת חיבה ספרותית לשבט בנימין באמצעות השימוש בביטוי אופייני לבני השבט. מבלי לקבוע מסמרות בעניין הדיאלקט או לערער עליו, ניתן לטעון בפשטות שההקבלה בין המונח הטופוגראפי הייחודי לבין הברכה הייחודית של משה, מלמדת על ההעדפה הקיימת לנחלת בנימין כנחלה שמכילה בתוכה מקומות מקודשים. מסתבר שהפועל 'שכן' בהופעתו הכפולה בברכת בנימין רומז להתייחסות אליו בהקשר של משכן ה'. הקשר זה תואם את ההופעה היחידה של אוהל מועד בספר יהושע, המצויה בתחילת הסיפור של המתרפים: "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם" (י"ח, א). פרשנות זו זוכה לסיוע גם מן ההתייחסות הייחודית לשלוש ערים בנחלת בנימין: "ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית אל" (י"ח, יג); "והיו תצאתיו אל קרית בעל היא קרית יערים עיר בני יהודה..." (י"ח, יד); "וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים" (י"ח, כח). זיהוי הערים, שנודעו אחר כך כמקומות פולחן, מיידע את הקורא בדרך סמויה ובלתי ישירה על העדפת נחלת בנימין בשל היותה נחלה של מקדש ומשכן.[8]

נראה שניתן לקשור לשדה סמנטי זה גם את השימוש במונח "פאה" המופיע כמה פעמים אך ורק ביחס לגבול של נחלת בנימין: "ופאת צפונה/ים/נגבה/קדמה" (יב, יד, טו, כ), ובאופן חד פעמי בתיאור הנחלה של יהודה בציון הגבול שבין נחלת יהודה ובין נחלת בנימין (ט"ו, ה). בחינת המונח במקרא מגלה שהוא רווח בתחומים הקשורים למקדש: 1. פאות השולחן (שמות, כ"ה, כו ועוד); 2. פאות המשכן (שם, כו, יח ועוד); 3. פאות חצר המשכן (שם, כ"ז, יא ועוד); 4. פאות מגרשי הלויים (במדבר, ל"ה, ה ועוד); 4. פאות המקדש (יחזקאל, מ"א, יב ועוד).[9] רשימת הנחלה של שבט בנימין בספר יהושע כוללת, אפוא, מונחים הלקוחים מאוצר המילים של המקדש והמשכן, ומעוררת את הזיקה לקטגוריה הפולחנית. כביכול, פאות הנחלה של שבט בנימין מקבילות לפאות המקדש והמשכן, ומקום שכינתו של האל הוא בין הכתפיים של נחלת בנימין, בהתאם לברכת משה לבנימין: "לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים, ל"ג יב). ראוי לצין כי האפיון של נחלת בנימין כנחלה בעלת משמעות פולחנית מצוי במדרשי חז"ל:

"ובין כתיפיו שכן" (דברים ל"ג, יב). מה שור זה אין בו גבוה מכתיפיו, כך בית המקדש גבוה מכל העולם. וכן הוא אומר "וקמת ועלית אל המקום" (דברים, י"ז ח); ואומר "והלכו עמים רבים לכו ונעלה אל הר ה'" (ישעיה, ב' ג); אינו אומר "גד מן המזרח ודן מן המערב" אלא "עמים רבים".

רבי אומר: בכל התחומים הוא אומר "וירד הגבול" (יהושע, י"ח, יג, טז, ועוד) "ותאר הגבול" (שם, יד, יז, ועוד) וכאן הוא אומר "ועלה הגבול גיא בן הינום אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם" (יהושע, ט"ו ח); מלמד שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין.

רבי מאיר אומר: בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימן, וכראש תור יוצא מחלקו לחלקו של יהודה שנאמר "ובין כתיפיו שכן"... ומפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו? משל למלך שבא אצל בניו לפרקים וכל אחד ואחד אומר אצלי הוא שורה קטן שבכולם אמר אפשר שמניח אבא אחיי הגדולים ושורה אצלי? עמד לו ופניו כבושות ונפשו עגומה. אמר: ראיתם בני הקטן שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו? עכשיו המאכל והמשתה יהיה משלכם, ולינתי אצלו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: בית הבחירה יהיה בחלק בנימן, וקרבנות מכל השבטים.

דבר אחר: מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו? שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימן נולד בארץ.

דבר אחר: כל השבטים היו במכירתו של יוסף, ובנימן לא היה במכירתו. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני אומר לאלו שיבנו לי בית הבחירה כשהם מתפללים לפני, איני מתמלא רחמים עליהם, שלא היה להם רחמים על אחיהם.

דבר אחר: מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו? משל למלך שהיו לו בנים הרבה. משהגדילו, הלך כל אחד ואחד תפש את מקומו. קטן שבהם, היה אביו אוהבו - אוכל ושותה עמו, נשען עליו ויוצא ,נשען עליו ונכנס. כך בנימן הצדיק, קטן שבשבטים היה, והיה יעקב אביו אוכל ושותה עמו, נשען עליו ויוצא, נשען עליו ונכנס. אמר הקדוש ברוך הוא: מקום שסמך צדיק זה ידיו אני משרה שכינתי, שנאמר "ובין כתיפיו שכן".

(ספרי, דברים, שנ"ב).

העדפת נחלת יהודה קשורה לאופיו של השבט אשר נתפס כשבט מוביל, ואשר צאצאיו נועדו למלוכה. המעמד ששבט יהודה זוכה לו מצדיק את הבחירה בו, כהוכחה להתאמתו להוביל את תהליך ההתנחלות.[10] לעומת זאת, העדפת שבט בנימין אינה קשורה למעשיו ולהתנהלותו, ולפיכך גם אין ברשימתו סיפורים כברשימות יהודה ויוסף. העדפת שבט בנימין למרות השתייכותו לשבעת השבטים המתרפים, נובעת מהבחירה בנחלתו כנחלת שכינה.

 

	**********************************************************	*
	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                                                     http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית:                                              http://www.vbm-torah.org   משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected] לתגובות: [email protected]
	**********************************************************