תורת משה ותורת אהרן

נקדים ונזכיר את אחד היסודות שפגשנו בתחילת הדרך, על המתכונת שבה נברא העולם.

לפי מניטו העולם נברא בכוונה חסר, כדי שהאדם יבוא וישלים אותו. אשר ברא א-להים – לעשות, במובן של לתקן. הפסוק המסיים את הבריאה מלמד כי היא לא הושלמה, ותפקידו של האדם לבוא ולהשלים אותה. מחשבת הבריאה היא שלמה, יש אופן שבו הבריאה צריכה להראות, אך יש פער בינה ובין הבריאה בפועל. כל הציר ההיסטורי הוא תנועה מהמציאות בפועל למציאות כפי שהיא צריכה להיות. העולם בכוונה לא נברא בפועל באופן השלם, כדי שכל אדם יפעל בכוחות עצמו להשגת שלמותו, ואז השלמות תהיה עצמית לו.

יכולה להיות הסתכלות אחרת: הקב"ה ברא עולם שלם, והאדם קלקל אותו. מאז האדם עסוק בתיקון מה שקלקל. יתרה מזאת, מניטו מציין את מי שהביא תפיסה זו לקיצוניות שלה – הנצרות. לדעת הנצרות האדם יצר בעולם קלקול שאינו בר תקנה, ועד היום הוא מתחרט עליו. התפיסה הזאת גורמת לאדם להרגיש אבוד. לפי היהדות האדם בא לתקן את העולם, וזו הייתה מטרתו מלכתחילה. זו גם מטרת התורה: להורות לאדם כיצד לתקן את העולם. באמצעותה עולה העולם מחסרונו לשלמותו. היא בונה מערכות שלמות של תיקון – בין אדם לחברו, בין אדם לא-לוהיו, בין אדם לעצמו. כל מערכת של מצוות פונה למערכת יחסים של האדם מול סביבתו, כולל מול עצמו, ומקדמת אותה אל שלמותה.

תורת תיקון ותורת כפרה

תוך כדי תהליך התיקון, האדם עושה גם חטאים. זו תוצאה טבעית ממשימתו של האדם לתקן – הרי מי שאינו עושה אינו טועה. העובדה שהאדם קיבל על עצמו משימה כבדה כל כך אומרת גם שתהיינה לו תקלות. "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). הפסוק הזה מקהלת אינו מעניק לגיטימציה לחטאים, בוודאי לא מלכתחילה, אבל הוא מסביר שהחטאים הם חלק בלתי נפרד מפעילותו של האדם. עדיף למנוע את התקלות, אין לנו רצון בתקלות, אבל זו תופעה מובנת. לכן מוכרח שבתורה יהיה מובנה גם מימד של כפרה. הכפרה אינה הנושא המרכזי של החיים, מטרת האדם איננה להיות עסוק כל היום בהתמודדות עם חטאיו, אבל יש בה צורך לשם המטרה המרכזית האמתית של האדם – שהיא תיקון העולם.

לצערנו מתגלה היום נטייה בקרב רבנים מסוימים של שימת הדגש על נושא הכפרה דווקא, ואצלם התיקון הופך להיות טפל. מצב זה מסוכן משום שאלו שיטות זרות ליהדות. אם יש חטאים צריך לכפר, אולם העולם לא נברא כדי שיהיו חטאים וכפרות! העולם נברא כדי שהאדם יזכה בו, יזכה בעולמו דרך תיקון העולם, דרך עמלו "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב', ג'). כאשר עסוק האדם באותו תפקיד של מתקן העולם כעבד ה׳, לפעמים הוא נכשל ויש חטאים. אז צריך לכפר אך זה משני. הקב״ה לא ביקש מלכתחילה חטאים כדי שהחוטא יביא כפרות אלא הוא אמר לבני אדם: שמעו בקולי, תתנהגו בצורה נאותה, בצורה מוסרית, כפי שכתוב בתורה ואם קיים אי סדר, אזי צריך לכפר עליו. היעד הוא התיקון ולא הכפרות. (סוד מדרש התולדות א, עמוד 254)

השקפה זו יכולה להסביר את הפסוקים המוכרים והמתמיהים:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר: כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם"  (ירמיה ז', כ"א-כ"ג).

האמירה איננה שהקב"ה לא ציווה כלל על הקרבנות, אלא שהוא לא עשה זאת ביציאת מצרים. בעשרת הדיברות ובפרשת משפטים לא דובר על קרבנות, אלא רק אחרי חטא העגל. במתן תורה הקב"ה הציב לעם ישראל יעד – להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לתקן את העולם. עם שאמור להיות עסוק במשימתו, אינו אמור לחטוא וממילא אינו אמור להקדיש זמן רב לתיקון חטאיו. אבל אז מתברר שהעם גם חוטא. אפשר לדמות זאת למפקד שיוצא עם חייליו למשימה חשובה, ומתרכז במישור המבצעי, אבל פתאום מגלה שהוא צריך לעסוק בבעיות משמעת של החיילים. התגובה הראשונה שלו עשויה להיות ביטול כל המשימה, כי לא רלוונטי לצאת אליה עם הכוח הנוכחי. "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות ל"ב, י'), לא כעונש אלא מפני שהעם לכאורה כבר אינו יכול למלא את משימתו. אולם בהמשך ניתן פיתרון אחר – קיומו של מימד כפרה בעם ישראל, על ידי הקרבנות במשכן. זה עניינה של "תורת כהנים", אופני הכפרה על החטאים. מניטו מכנה את שני המימדים שבתורה – "תורת משה" ו"תורת אהרון". התורה האידיאלית של מתן תורה ותורת הכפרה.

הדברים מתאימים לשיטת רש"י, שהציווי על המשכן נאמר רק לאחר חטא העגל, אבל גם לשיטת הרמב"ן שהמשכן תוכנן מלכתחילה – נראה כי במשכן עצמו יש שני מימדים: בספר שמות מדובר על המשכן עצמו כמקום נוכחות השכינה, ובספר ויקרא מדובר עליו בתור מקום הכפרה. מניטו מפנה לדברי הרב חרל"פ (מי מרום, שיחות לספר שמות עח) שמציין כי בפרשת תצווה משה לא נזכר, ובפרשת תרומה אהרון לא נזכר, ללמד שכבר בפרשות בניית המשכן יש הפרדה בין תורת משה לתורת אהרון. גם אם חטא העגל עדיין לא התרחש אז, התורה כבר מכינה אותנו למשכן בעל שני תפקידים.

כיצד מתחלקת התורה לתורת משה ותורת אהרון? האם מלבד הקרבנות כל המצוות שייכות למשימת תיקון העולם, או שיש מצוות נוספות שעניין כפרה? נראה שלא רק הקרבנות מכפרים, שהרי גם במצוות שאינן קרבנות אנו מוצאים לפעמים היבטים של כפרה. מניטו אינו מחלק בין סוגי המצוות, ומסתבר ששני הממדים קיימים בכל המצוות. במצוות ציצית, למשל, נראה שיש שני ממדים – הציצית כבגד כהונה שכל ישראל אמורים ללבוש, והציצית כאמצעי התמודדות עם פיתויי הלב והעיניים, אמצעי שמופיע בתורה רק אחרי הנפילה בחטא המרגלים. בכל מצווה ומצווה עלינו להבחין בין שתי הרמות הללו.

העיקר הוא תורת משה. רק בדיעבד מתגלה עבודת הקרבנות כעבודה של כפרה, אולם מלכתחילה זו הייתה עבודה של הודיה. לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה. העיקר הוא התיקון, לא הכפרה. איני תופס את הנפש הדתית של הדת שהיא בעיקר אבל וכפרה. זהו עולם של מפלצת! הם אינם תופסים את שמחת המצווה.         (שם)