דילוג לתוכן העיקרי

תורה צא | ויהי ידיו אמונה

קובץ טקסט

[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] 'וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בּא הַשָּׁמֶשׁ' (שְׁמוֹת יז, ב). כִּי יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי אֱמוּנָה. יֵשׁ אֱמוּנָה שֶׁהוּא רַק בַּלֵּב, וְהָעִקָּר שֶׁצָּרִיך לִהְיוֹת לָאָדָם אֱמוּנָה כָּל כָּך עַד שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ''י שֶׁצָּרִיך לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו בִּשְׁעַת נְטִילָה נֶגֶד הָראשׁ כְּדֵי לְקַבֵּל הַקְּדֻשָּׁה, נִמְצָא שֶׁצָּרִיך לָזֶה אֱמוּנָה בְּהַיָּדַיִם לְהַאֲמִין שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁמַּגְבִּיהַּ יָדָיו כְּנֶגֶד הָראשׁ, מְקַבֵּל הַקְּדֻשָּׁה כִּי בְּלא אֱמוּנָה אֵינוֹ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קיט, פו): ''כָּל מִצְוֹתֶיך אֱמוּנָה'' וּכְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה כָּזוֹ, בָּא מִן הָאֱמוּנָה אֶל הַשֵּׂכֶל, וְכָל מַה שֶּׁמַּחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמוּנָה, בָּא אֶל שֵׂכֶל יוֹתֵר, כִּי הַדָּבָר שֶׁהָיָה צָרִיך מִתְּחִלָּה לְהַאֲמִין עַכְשָׁיו כְּשֶׁבָּא אֶל אֱמוּנָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה, מֵבִין הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן בַּשֵּׂכֶל. וְזֶה שֶׁכָּתוּב בְּמשֶׁה וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, שֶׁהָיָה לוֹ אֱמוּנָה כָּל כָּך גְּדוֹלָה עַד שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֵיבָרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּיָדָיו הָיָה הָאֱמוּנָה כָּל כָּך גְּדוֹלָה עַד בּא הַשָּׁמֶשׁ, הַיְנוּ לְהַשֵּׂכֶל שֶׁל הַדָּבָר וְשֶׁמֶשׁ הוּא בְּחִינַת חָכְמָה כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ [לְעֵיל בְּסִימָן א].

יש הסוברים שאמונה הינה השקפת עולם, אידיאולוגיה, ביטוי למערך המחשבות של האדם על העולם, תעודתו ותכליתו. אולם, המעמיקים יותר מבינים שאמונה איננה רק השקפת עולם אלא הינה גם רגש, ביטוי עמוק לקשר פנימי, לחבור שמניע את נפשו של האדם, לטריטוריה אינטימית המשותפת לשני צדדים. אך ר' נחמן מעמיק אתנו יותר ומסביר - אמונה היא לא רק השקפת עולם ולא רק רגש, אלא במיוחד מעשה! ולכאורה מה הקשר בין אמונה לבין המעשה שנראה כדבר חיצוני כל כך?!

האמונה היא נקודת המשען הכי בסיסית של האדם, היא ביטוי להנחות היסוד הכי קדומות בנפשו על גביהן הוא מוכן להניח רגל יחפה. ציר סביבו סובבים חייו. "במה אתה מאמין?" היא שאלה שלא קל לענות עליה. מסתבר שהצהרות על השקפת עולם כזו או אחרת, לא בהכרח מבטאות את נקודת המשען האמיתית של האדם. על מה אתה באמת נשען? במה בפועל אתה בוטח? סביב מה בסופו של דבר סובבים חייך? אלה הן שאלות נוקבות.

ספק אם השכל יכול להיות מענה לשאלות אלה. שכן בעוד האמונה מבטאת קשר בלתי אמצעי, בוטח ונשען על המציאות, הרי שהשכל בהיותו מופשט אינו מחייב מגע כלשהו עם המציאות. מבחינה זו יתכן שהעוינות המפורסמת כל כך בין האמונה לבין השכל איננה רק בגלל שהשכל פונה אל המובן והאמונה אל הלא מובן, אלא בעיקר בגלל העובדה שהשכל מביט על ההפשטה של הדברים בלבד, אך לא מחייב את האדם להישען עליהם כלל, כדרכה של האמונה. מבחינתה של האמונה, ריחוקו של השכל מונע ממנו מגע עם המציאות ומחויבות אליה, ועל כן הוא איננו אלא חשדנות, ספקנות חלשה וקטנת אמונה. לפי זה, נראה כי כל הצורך של השכל בהבנה והגיון, איננו נובע אלא בגלל תכונה זו, המשאירה את השכל ללא שום נקודת משען, ללא שום אמונה. כפיצוי על כך חושב השכל כי הכל חייב להיות מושלם ומסודר. במובן זה השכל מחפש שליטה פנימית, כיוון שאין לו שום נקודת משען מחוצה לו. ההרמוניה הפנימית שהשכל מייצר מעניקה לו נקודת משען פנימית בלבד, ללא קשר עם המציאות שבחוץ, ובמובן זה די לו לשכל בעצמו ואין הוא זקוק לאף אחד. לעומת זאת, האמונה בנויה על ההזדקקות לאחר וההישענות עליו, וביותר היא נצרכת דווקא במצבים שאינם הרמוניים, מצבים חסרים וקשים.

גם הרגש, על אף שהוא מבטא הרבה יותר קשר וחיבור עם המציאות מאשר השכל, גם הוא עדיין נעשה בתוך טריטוריה פנימית אשר נשארת בעולם הרגש בלבד, ולכן גם הוא איננו מבחנה של האמונה. כמו כן, רגשותיו של האדם הן התגובות שלו למציאות, ואילו האמונה אמורה להיות דבר כל כך תשתיתי שאיננו תגובתי אלא ראשוני וקמאי.

מסתבר, אם כן, שאם אדם חושב משהו או אפילו מרגיש אותו, אין זה אומר בהכרח שהוא מאמין בו. אך לעומת הרגש והשכל, דווקא המעשה החיצוני לאדם הוא זה שזורק אותו לטריטוריה זרה, עוקר אותו אל מעבר לעצמו, ומתוך כך יכול האדם להימדד – במי הוא בוטח ועד היכן הוא מוכן לצעוד אל מעבר לעצמו.

ואם תשאל– הרי העולם החיצוני גורר אותי לכל כך הרבה מקומות ומעשים, ואין בהם שום דבר הנוגע לאמונה! נענה ונאמר: אכן, ייתכן שזה תמצית האמונה שלך. אמור לי מה אתה עושה ואומר לך מהי אמונתך. ייתכן שאתה מאמין באילוצי העולם ועל כן אתה נגרר אחריהם כביכול בעל כרחך, ולמעשה זו אמונתך, זה מה שבאמת מפעיל אותך ומשם אתה מקבל בטחון. האמונה, אם כן, איננה נמצאת אי שם בשמיי מעלה, גבוהה ומוכתבת מראש, אלא אם כן תעלה אותה לשם. האמונה היא שלך וביטוי למשענת הכי פשוטה שאתה מוכן להישען עליה ולהיסמך עליה בחייך. יתכן שאתה מאמין בה', אך גם יתכן שאתה בסופו של דבר מאמין יותר בעץ ואבן. הצהרות אמונה גבוהה קל להצהיר, אך עד כמה אתה אכן נשען עליהם באמת, רק מעשיך יגידו.

יש שיראו בקביעה הזו תוכחה, להראות עד כמה קטנה אמונתנו בפועל. ואולי טוב לשמוע תוכחה מטלטלת שכזו. אולם אפשר לראות בקביעה זו החזרה של האמונה ל"ידיים" שלנו ולגובה האמיתי שלנו. גם אם האמונה מתבררת כנמוכה, היא נוכחת במקומות הכי עמוקים בנפש. נוכחת יותר מהצהרות רחוקות. ממקום נוכח זה אפשר גם להעלות אותה.

*

האמונה בה', אפוא, היא מהפיכה גדולה בהרבה ממה שחשבנו. קל היה להרחיק ולהאמין בה' כל עוד היתה האמונה בעינינו השקפת עולם. מרחוק ובהפשטה אפשר לדבר על אלוקים שבשמים. גם הרגש שהינו יותר מעורב עם מה שמחוצה לו, עדיין מסתופף בחדרי הלב הפנימיים. מקום מפגש נרחב, פתוח וזמין עם ה' המרוחק והשמימי, אך דווקא בשל היותו זמין כל כך ופנימי כל כך, הוא לא בהכרח מצריך אמונה והישענות. המהפכה של האמונה בה' תהיה אם העניין האלקי יגיע למעשיו של האדם, או אז יהיה ניכר שהוא לא רק חושב על ה', לא רק מרגיש את השם, אלא גם מאמין בו.

ידוע שהמלחמה בעמלק הינה גם מלחמה בספק (ספק בגימטריה עמל"ק). זוהי מלחמת תרבות של האמונה מול הכפירה. משה רבינו בהרימו את ידיו בעת מלחמת עמלק, ידע שללא ידיים אלה, ללא המעשה, לא תיכון האמונה ולא תנצח. השאלה 'במה אתה מאמין' כל כך נוקבת ועמוקה, שלא ניתן לפתור אותה על ידי ויכוחים שכליים, ואף לא בהבעת הרגש, מוכרח להצטרף אל אלו גם המעשה. רק המעשה גורר את האדם אל מעבר לעצמו, אל השאלה הנוקבת – 'האם אני מאמין?' שהרי כמה פעמים יכול אדם למצוא את עצמו מחליט החלטות, אך "למעשה" נמנע מליישמם. או אז נשאלת השאלה, עד כמה האמין בהם מלכתחילה?

אכן הידיים כבדות כשהן פונות כלפי מטה. זהו הכיוון הטבעי ביותר עבורן. שמוטות וזרוקות באשר הן. לעומת זאת, האמונה בה', משמעה להתרומם מעל כח הכובד, להתנער מן המציאות הזרוקה והנוטה כלפי מטה, מציאות בה הנמוך והמטריאלי הוא נקודת המשען, אל עבר נקודת משען אחרת, בה הגבוה, הטהור, הרוחני והניסי, הוא נקודת המשען. אל עבר תנועה אחרת במציאות, לא זו הנעה אל הנמוך, אלא דווקא נעה אל הגבוה, אל הקדוש, כפי שעושה אדם המגביה ידיו בשעה שנוטלן. העולם הזרוק בסוף נפילתו כלפי מטה, יפול אל הכפירה, ומשה המחזיק את ידיו כלפי מעלה מתנגד אל הכוח המושך הזה. משה רבינו יודע שלא השכל, ואף לא הרגש, יעמדו בסחף החיים ובתהפוכותיהם המושכים את הכל כלפי מטה. גם מבלי שישים לב, יפול האדם לכפירה בתוך שטף החיים, ישכח את ה' ויישען על הנמוך והחומרי. האמונה תיפול מטה מטה עם כח הכובד, והאדם ימצא את עצמו מאמין בנמוך בלבד. גם אם לא יודה בכך, גם אם הצהרותיו שונות, בדיקה כנה ואמיתית תגלה על מה באמת נשענים חייו. 'קום עשה' זוהי תמצית תורת משה. או כפי שמציין ר' נחמן "וכל מצוותך אמונה".

*

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה?" (ראש השנה ג, ח). האם המעשה החיצוני בלבד הוא זה שירומם את האמונה? לא ולא!! "אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין" (שם). אך אם כך, מהו תפקידם של הידיים של משה בכל הספור הזה? אם אכן הלב חשוב מן הידיים, כפי שמדגישה המשנה, מה בכל זאת תפקידן של הידיים ומדוע הלב תלוי בהן?

כהמשך לדברינו אפשר לדייק: תפקידם של הידיים הוא "לשעבד את הלב", ולהביא את הלב לא רק לרגש אלא גם למחויבות. כפי שהטעמנו, הידיים מחלצות את האדם מעצמו אל עבר האחר. שם נזקק הוא למחויבות, ושם גם ימצא את האמונה. בלעדי מחויבות מעשית זו לא רק שלא יוכל איש האמונה להחזיק מעמד בסחף החיים, אלא שלא יוכל אף להרגיש את האמונה עצמה. בלי המעשה גם הרגש יהיה חסר את המרכיב הבסיסי ביותר – את האמונה ברגש זה. המעשה מחלץ את המאמין מסגור לבו, מחייב אותו לבדוק גם את רגשותיו מחוצה לו. לראות עד כמה באמת הוא מוכן ולהתחייב להם. בלי "השעבוד" הזה, אשר אכן נוגד לרגש הטבעי המתכנס בתוך עצמו, לא יפרוץ גם הלב החוצה. גם משה, במלחמת עמלק אשר היא היא מלחמת האמונה, מתנגד בידיו לכח הטבעי של הדברים. הנטייה הטבעית של העולם היא לנמוך ולנפרד ומשה מכוון את העולם לכיוון הפוך, אל העליון ואל האחד. יודע משה שזוהי מלחמה תמידית: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".

*

בשלב זה מוסיף ר' נחמן הערה מפתיעה. אם תצייד את האמונה במעשה, תזכה לא רק לרגש של אמונה, אלא גם ל'שכל של האמונה'. "עד בוא השמש" – כביכול חיכה משה כשידיו כלפי מעלה, עד שיזכו הוא ועם ישראל גם לשכל של אמונה, (מושג המסומל על ידי השמש). דבר זה נראה מפתיע, שכן בדרך כלל אנו חושבים שהאמונה והשכל עוינים זה לזה, כפי שהזכרנו לעיל. אך לפי מה שציינו כבר, שורש העוינות הזו הוא הנטיה של השכל שלא להישען על דברים חיצוניים לו, באשר חשדן הוא וספקן, ולא לקבל את החסר באשר שתלטן הוא, ורודף שלמות על מנת להרגיש בטחון.

ייתכן שלפי הקדמה זו נוכל להבין את הערך המוסף שמעניקות הידיים לשכל; בדרך כלל התרגלנו שלשכל אין ידיים. אין לו מגע עם המציאות, ואת הכל הוא רוצה ומנסה לפתור לבד, בעזרת ההפשטות והחשבונות שלו. ייתכן שהמגע הבלתי אמצעי עם המציאות מחייב גם את השכל להבין את גבולו, ולנסות להבין את שמעבר לו, מעבר להכרתו ואף מעבר להשגתו. ללא ספק זהו שכל אחר מן השכל המושלם היודע כל ומחפש הוודאות שהכרנו עד כה. שכל של אמונה.

נמצא שיש לידיים גם תפקיד נוסף. לא רק לחלץ את האדם מעצמו אל עבר ההישענות שבאמונה, ולא רק להקנות ללב יחס ומחויבות אל מה שמעבר לו, שגם זה אמונה. תפקידם הנוסף של הידיים הוא לפתוח את השכל באמונה אל מה שמעבר לו. גם כאן הידיים והמעשה מהווים תנאי לשכל. כך בפתק המפורסם שקבל רבי ישראל אודסר זצ"ל כתוב "ובחיזוק עבודה תבינהו". ללמדנו שיש דברים שעד שלא עושים לא מבינים! כך אולי אפשר גם להבין את דברי עם ישראל בקבלת התורה "נעשה ונשמע". ללמדנו שרק אם נעשה, נזכה גם לשמוע!

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)