תורה סא – אמונת חכמים בעידן המודרני

  • הרב דן האוזר
על ידי אמונת חכמים, יכולין להוציא משפטנו לאור. כי משפט הוא עמודא דאמצעיתא (פתח אליהו). הינו בחינת דרך הממצע, שאינו נוטה לימין ולשמאל. וזה זוכין על ידי אמונת חכמים, שהוא בחינת (דברים י"ז): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ועל כן, על ידי זה יוצא המשפט ברור כנ"ל, בבחינת: "משפטי אמת" (תהלים יט). הינו, כי כל הלמודים שהאדם לומד, צריך שיקבל ויוציא מהם משפטי אמת, שלא יהיה בבחינת משפט מעקל. דהינו, שיקבל וילמד מכל הלמודים שלומד, משפטי הנהגות. שידע איך להתנהג, הן לעצמו, הן לאחרים שמתנהגים לפי דעתו, כל אחד ואחד כפי בחינתו, כפי הממשלה והרבנות שיש לו, הן לרב או למעט. וכל זה זוכין על ידי אמונת חכמים, שהוא בחינת: "לא תסור" וכו'. ואז יוכל להוציא משפטי הנהגות ישרות, בבחינת משפטי אמת, שאינו נוטה לימין ושמאל כנ"ל.
אבל כשפוגם באמונת חכמים, אזי נדון ביגיעת בשר, הינו במותרות. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין כ"א): 'הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת', כמו שכתוב: "ולהג הרבה יגיעת בשר". והוא מדה כנגד מדה, כי הוא אינו מאמין בדבריהם, ומלעיג עליהם, ודבריהם הם אך למותר אצלו, על כן נדון במותרות. וכל המשפטים הן מן המח, בבחינת (מלכים א ג): "וייראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט". והמח, הוא לפי המזון. וכשהגוף נקי, אזי המח ברור. ואזי יכול להוציא משפטי אמת, הנהגות ישרות. אבל כשנדון במותרות, על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. אזי עולים עשנים סרוחים אל המח, ומערבבים ומבלבלין דעתו. ואזי אינו יכול להוציא משפטי אמת, ואזי יוצא משפט מעקל. בבחינת (חבקוק א): "כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעקל", הינו, על ידי שהעשנים סרוחים מסבבין ומקיפין המח, ומבלבלין אותו, על ידי זה יוצא משפט מעקל, בבחינת (תהלים קמ"ז): "משפטים בל ידעום", הינו בלבול המוחין:
 
לדידו של ר' נחמן, אמונת חכמים איננה רק האמון שרוכש האדם לחכמים, אלא קודם כל היא האמון שרוכש האדם לעצמו. לדעתו אמון זה הוא התשתית לאמון שיכול האדם לרכוש לאחר מכן, אל מחוצה לו ואל החכמים. זו הסיבה שקושר ר' נחמן בין אמונת חכמים לבין "הוצאת המשפט לאור" שהוא "עמודא דאמצעיתא" שמתוכו יכול האדם להוציא "משפטי אמת": כל עוד לא מוצא האדם את ה"אמצע" של עצמו, כל עוד איננו מחובר לעצמו, לא יוכל להתחבר לאחרים. כל עוד אין לו אמון בעצמו לא יהיה מסוגל להתמסר ולהאמין לאחרים, חכמים ככל שיהיו.
 
אולם, כמו בהתפתחותו של האדם, האמון שהאדם רוכש לעצמו מתאפשר תוך כדי שהאדם מאמין באחר. האמון הינו החוליה הראשונה והבסיסית להתפתחותו של האדם (על פי אריק אריקסון, פסיכואנליטיקן יהודי שחי במאה ה-20). אמון זה נוצר בדרך כלל לראשונה עם דמות האם, בהתקשרות שתלווה אותו כל חייו, ביכולת להתמסר לאחר, אך בבד ובד בהתמודדות עם החרדה שיש במעשה התמסרות זה. יכולת התקשרות זו יוצרת אצלו תבנית נפש של "התקשרות בטוחה" המלווה אותו כל חייו (ג'ון בולבי, פסיכואנליטיקן אמריקאי). בדומה למבנים פסיכולוגים אלה ר' נחמן קורא לקשר של אמון גם בהשתלשלות התורה שבע"פ, כשמתוכו יתבססו יכולותיו של היחיד לשיפוט עצמי חיובי ולדרך ניווט נכונה במציאות. כלומר, גם כאן ההתמסרות כלפי חוץ בונה את הפרט כלפי פנים ומגדלת את האדם. כמו בדפוס ההתפתחות האנושי, כך צריך להיות גם דפוס התפתחותו התורני, המוסרי והאמוני. ר' נחמן חותר ללמד את היחיד ליכולת שיפוט דתי וניווט עצמי בעבודת ה', כזה שיוכל האדם לדעת "הן לעצמו, הן לאחרים שמתנהגים לפי דעתו, כל אחד ואחד כפי בחינתו, כפי הממשלה והרבנות שיש לו, הן לרב או למעט". ומדגיש ש"כל זה זוכים על ידי אמונת חכמים".
 
אבל כהרגלו, ר' נחמן איננו רוצה להשאיר אותנו במקומות גבוהים ואידיאלים מבלי לרדת אל המקומות שבהם אנחנו נמצאים, הרחק מאידיאליות זו. ר' נחמן מניח כנקודת התחלה את האידיאל כדי שנבין ממנו לאחר מכן את משמעות הנפילה שלנו מאידיאל זה. ר' נחמן מתאר בפרוטרוט ובאופן ציורי ביותר מה קורה כשיש פגימה באמונת חכמים: "אבל כשפוגם באמונת חכמים, אזי נדון ביגיעת בשר, הינו במותרות. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין כ"א): 'הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת', כמו שכתוב: "ולהג הרבה יגיעת בשר". מי שלא חי בדורנו, בעל תרבות השפע ורווי המותרות, לא היה מבין על איזו יגיעת בשר ר' נחמן מדבר, שהרי לכאורה, אין טוב ממותרות. אולם אנחנו, שחיים את המציאות הזו, מסוגלים להבין היטב עד כמה המותרות יכולים לעייף ולהציף את האדם במידע מיותר ובדיונים אינסופיים חסרי תכלית. בדורנו, פעם בפעם עלול האדם לחוש שייתכן שמה שעשה בשעת הפנאי שלו היה אולי מעניין ויפה, אולי אפילו מרגש, אך ללא ספק מיותר. אוקיינוס המידע שהאדם מוצף בו גורם לו לאבד את הדבר היסודי העומד בבסיס כל מערכת יחסים – האמון. 'היה מעניין, יפה ומרגש אבל האם אני מאמין בזה? האם שם הייתי צריך להיות? האם לזה הייתי צריך להתמסר?' באין במי להאמין נותר האדם חסר יכולת ניווט והתמצאות ובמילותיו של ר' נחמן חסר הוא "משפט" – שיפוט עצמי ושיקול הדעת. חז"ל לא היו יכולים לתאר את תוצאות דבר זה באופן יותר ציורי ומעורר דחייה, באומרם שאדם כזה נידון ב"צואה רותחת". במצב זה, האדם מרגיש את מה שהגוף מרגיש באופן טבעי כאשר הוא מוציא את המיותר לו, לאחר שעיכל את הראוי ואת הנכון. אמנם בתחילה האדם ירגיש כיצד המותרות 'קורצות' לו ומפתות אותו, אולם כמו בכל 'ג'אנק פוד', ירגיש לאחר מעשה איך המיותר לא נספג כראוי בגוף וכיצד הוא איננו נותן לאדם את האנרגיה הנכונה לה הוא זקוק ולהיפך. האדם מקבל אנרגיה זמנית, קצרת טווח, אך הרוב נשאר בגדר מיותר וחסר ערך. כך ממש מרגיש האדם המודרני בהיותו מוצף בכל כך הרבה תוכן מעניין שלאחר מעשה מתגלה כמיותר לחלוטין.
 
כשהאדם מוקף במותרות, באוכל מהיר ובתפנוקים למיניהם, הרי שהוא מאבד את הקשר שלו עם האני הפנימי והראשוני שלו. את יכולת הניווט שלו. כשהאדם עטוף בתפנוקים הוא איננו זקוק לשאול את עצמו שאלות כגון 'מה אני אומר?', מה אני רוצה'?, 'מה אני חושב'?, ו'לאן פניי מועדות?'. העולם עוטף אותו ומרפד את דרכו ואין הוא צריך לזוז ממקומו. מעמדה כזו כל מאמץ וכל תנועה ייראו בעיניו כ"יגיעת בשר" – הכל ייראה כמיותר על 'כורסת הטלוויזיה'. ה'אני' הפסיבי והנהנתן, יתקשה לנהוג באקטיביות ויראה בחובה עול; ה"בשר" הרגיל ליהנות יראה בכל הנאה אחרת זולת הנאתו, "יגיעה" מיותרת.
 
ד. ועל ידי זה אין לו עצה שלמה לעולם, ותמיד אינו יכול לתת עצה לנפשו, והוא תמיד מספק. כי כל עצותיו בבחינת עצות נבערות (ישעיה י"ט). עצת נשים. כי הטנפת של המותרות עולה אל הלב, בבחינת (יחזקאל י"ד): "העלו גלוליהם על לבם". ונעשה לבו מטנף כמו בית הכסא, שהוא מקום עצת הנשים. כמאמר רב עילש (גטין מ"ה): 'נשי - כל מלי מסדרין בבית הכסא', ששם כל עצתם:
 
הספקנות, הנהנתנות, ובעקבותיהם חוסר היכולת לנווט במציאות מוכרים לנו ביותר. ללא אמון בעצמו ובזהותו יתקשה האדם לדעת לאן הוא פונה. כל שנותר לאדם הספקן במצב זה הוא לקבל את המציאות כפי שהיא, על כל הספיקות שיש לו, אודותיה ואודות עצמו. 'מי אני?', 'מה אני?', 'לאן פניי מועדות?', 'מה רצוני?', מה שאיפותיי? 'במה אני עוסק?,' 'מי היא אשתי?' – כל אלו שאלות שנותרות בספק אצל הספקן אפילו לאחר שהכריע בהן. הולך הוא בעולם עם סימן שאלה המכרסם את ליבו כל העת. תהום פעורה ניצבת מתחת לרגליו בכל רגע ומט הוא לנפול אליה בשאלות היסוד של חייו. העצה היחידה שנותרה לו לאדם במצב תהומי זה היא להכיל ולקבל את המציאות על המורכבות שבה, על שבריריות הקיום שבו. האדם המודרני (ובוודאי הפוסט מודרני) מוכרח לדבר על ה'שדים' הבוקעים מתהומות הספק – כל המחשבות הסוררות ש'מתחרות' עם המציאות הנתונה בשאלה "מה היה יכול לקרות אחרת". בשל כך, אין פלא שהכלי הטיפולי השימושי ביותר בעידן זה הוא ההכלה והקבלה: לדבר על כל הדברים הקיימים, 'לתת להם שם', לזהות אותם במרחב וללמוד לחיות איתם. להלך רוח זה קורא ר' נחמן "עצת נשים", בגלל האופי הנשי לכאורה של תנועת קבלה זו. אלא שלטעמו של ר' נחמן זו תרבות אימהית שחסרה את דמות האב, ואין בה סמכות, כוח פנימי, או וודאות. תרבות זו היא מנת חלקם גם של הגברים בימינו והגדרתה כנשיות הינה למעשה התכתבות עם אבי הטיפוס הנשיים והגבריים בתודעתנו.  "חדר הטיפולים" אותו הזכרנו, הנותן דרור לכל תהומות הנפש, הינו בעצם "בית המדרש המודרני והפוסט מודרני". בית מדרש זה מכונן מבלי משים תרבות חסרת עכבות ונעדרת סייגים, שבעקבותיה נוצר מרחב פרוץ שיש בו מחיר מוסרי גדול. השיח הפתוח, הנותן מקום לדבר על הכל ובמיוחד לשחרר לחצים, פחדים ודמיונות, נמשל על ידי ר' נחמן לאדם היושב בבית הכיסא, משחרר את כל פסולות גופו ומנקה אותו. ה"קתרזיס" – התהליך הראשוני ביותר בחדר הטיפול של שחרור, המהווה למעשה הוצאת לחצים והתנקות פנימית – איננו אלא תאורו של אותו תהליך פרי שיטתו של פרויד, 'רבה הראשי' של ה"תרבות המודרנית והפוסט מודרנית". אלא שפרויד תיאר תהליך זה מצדו של האדם המתנקה על ידי הוצאת ה"שדים" שהדחיק מתוכו ואילו ר' נחמן מתאר אותו מצדו השני, על ידי התמודדותו של האדם עם כל מה שהוציא מפיו, ללא עכבות. לדידו של ר' נחמן כל התופעות הללו אינן אלא תוצאות של חברת השפע והמותרות בה אנו חיים, אשר משאירה את האדם עם הצורך לעכל גם את המיותר. תרבות השפע היא תרבות שיש בה הרבה פסולת וכבר היום המודעות לנזק שיש בה הולכת וגוברת. ר' נחמן מתריע על בעיה זו כבר לפני מאתיים שנה.
 
בכל זאת ר' נחמן לא היה בא אלינו כמטיף בשער. כהרגלו, הוא איננו רוצה לדבר אתנו על מציאות אידיאלית ומושלמת כפי שהייתה צריכה להיות, אלא הוא בא לעזור לנו במצב הקיים, נמוך ככל שיהיה, על מנת שנוכל לצאת ממקום זה. זו הסיבה שבסעיף הבא הוא פותח את דבריו בקבלה של המצב ובניסיון להתמודד עמו:
 
ה. אך מי שכבר נשקע באלו המותרות, יש מים שהוא מטהר מזאת הטנפת, בבחינת (יחזקאל ל"ו): "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם". ואזי בא לעצה שלמה, בבחינת (שם ל"ז): "ולא יחצו לשתי ממלכות עוד, ולא יטמאו עוד בגלוליהם". שעל ידי שנטהרין מהגלולין והטנפת הנ"ל, על ידי זה, ולא יחצו לשתי ממלכות, בחינת עצות, כמו שכתוב (דניאל ד): "מלכי ישפר עלך", הינו שזוכה לעצה שלמה. כי על ידי המים הנ"ל, נעשים אצלו עצות שלמות, בבחינת (משלי כ): "מים עמקים עצה בלב איש": ואלו המים, הם בחינת מחלקת, בחינת (במדבר כ): "מי מריבה". ועל כן מחלקת נקרא פלגתא, בחינת (תהלים ס"ה): "פלג אלקים מלא מים". כי מכל מחלקת נעשה ספר, בחינת שאלות ותשובות. כי המחלקת היא שאלה וקשיא, שמקשין ושואלין עליו. והוא שב בתשובה, ועל ידי זה הוא משיב ומתרץ השאלה, ונעשה מזה בחינת ספר שאלות ותשובות. כי על ידי התשובה, על ידי זה נתחדשים אצלו כמה ספרים. כי יש כמה ספרים עכשו, וגם עתידים להיות עוד כמה ספרים, וכלם צריכים להעולם. ובתחלה כשלא היה לו אמונת חכמים, אזי היו כל הספרים אצלו כלא, כי היה מלעיג עליהם, כמו שכתוב (קהלת י"ב): "עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה" וכו', דהינו שמלעיג על רבוי ספריהם, ואזי כלם כלא אצלו. וכששב בתשובה על זה, אזי נתחדש אצלו בכל פעם ספר, כי חוזרים ונחשבים אצלו כל הספרים שבתחלה היו בעיניו כלא. והכל לפי המחלקת, כי הוא מסתכל ומתבונן בהמחלקת, מפני מה הם חולקים כך, באלו הדבורים, ולא באפן אחר. ועל ידי זה מתבונן איך לשוב בתשובה, ולתקן האמונת חכמים. כי משם נמשך המחלקת, על ידי שפגם באמונת חכמים. ולפי התשובה, לפי המחלקת, כן הוא חוזר ושב אל אמונת חכמים.
 
כולנו שקועים עמוק בתרבות השפע ("באלו המותרות" כלשונו של ר' נחמן), לכולנו הרבה פסולת בראש ובלב וכולנו חושבים בשפת הדור, היא השפה הנשית המכילה והמקבלת (כפי שהסברנו קודם לכן), על יתרונותיה וחסרונותיה. ר' נחמן מחפש דרך לנקות אותנו מה"טינופת" שעלולה לעלות על הלב בעקבות אותם מותרות המציפים אותנו בכל כך הרבה פסולת מיותרת. הוא רוצה 'להחזיר את המושכות לידיים שלנו', כך שנצליח לנווט את עצמנו לבדנו ולתת לעצמנו עצות כיצד להתנהל בחיינו.
 
מסתבר שכמו שהקב"ה ברא מערכת המנקה את הגוף מן המיותר והמזיק, כך גם ברא ה' מערכת כזו בעולם. כמו שבדרך כלל המים הם הגורם המנקה בעולם, כך גם כאן מכנה ר' נחמן את 'מערכת הניקיון' העולמית בשם מים. ההסבר לכך הוא שהמים, ובמיוחד מים עמוקים, מכריחים את האדם להרפות מאחיזתו בקרקע והוא מוכרח לשחות ולנווט בתוכם. כך גם לשון הפסוק "מים עמוקים עצה בלב איש" (משלי כ', ה') – כלומר, המים העמוקים מכריחים את האדם לנווט את עצמו באמצעות כליותיו היועצות בלבד, לאחר שנשמטו ממנו השבילים הסלולים מראש שבקרקע הבטוחה.
 
דבר דומה קורה לאדם כאשר באה עליו מחלוקת: הוא מוכרח להתעמת עם דעה המנוגדת לדעתו ועם ביקורת על דרכו. במצב זה, מוכרח הוא לנווט את עצמו מחדש ולחדש את כליותיו בעצות חדשות, שיעזרו לו להתמודד עם המחלוקת. הוא 'נאלץ' לשאול את עצמו שאלות נוקבות: מה נכון ומה לא נכון בדעתו ובהשקפתו, ואיזו תשובה יענה לחולקים עליו. 'לבדי, וודאי הייתי ממשיך בדרכים הסלולות מראש שהלכתי בהם. עתה, משעה שיש עליי מחלוקת, עליי לחשב מסלול מחדש'.
 
הנחת היסוד היא שלא מדובר כאן בהתנצחות גרידא, אלא בדיון אמתי, נוקב וכן, הכולל שאלות ותשובות במשא-ומתן רציני, הבא לברר מה נכון ומה לא. לשם קיום דיון אמתי שכזה, על האדם לכבד את הדעה החולקת עליו, להקשיב לה, גם אם הוא מתנגד לה, ולענות לה תשובה. תרבות דיון שכזו דומה לתרבות התורה שבע"פ, המיוסדת כולה על מחלוקת וספרים הנכתבים בעטיין.
 
המחלוקת, כך מסתבר, היא כמו מים השוטפים את האדם מלכלוכיו, ומנערים אותו מן התרדמת העטופה במותרות אשר הפכה כל מאמץ ל"יגיעת בשר". עתה מוכרח הוא לקום ולהילחם על דרכו, ולהוכיח את צדקתה. אפילו האדם הספקן מוכרח במצב זה לנקוט עמדה ולא להישאר בספקנות ניטרלית היושבת על הגדר. מוכרח הוא לנווט את עצמו בעולם הדעות ולנמק את דעותיו שלו. גם אם יימנע הספקן מעימות בגלל פקפוקיו הפנימיים, יוכרח הוא לצאת להגנתו ולנקוט עמדה נוכח המחלוקת.
 
הנה, למרבה הפתעתו של האדם המודרני והפוסט מודרני, ככל שבודד את עצמו מן העולם וניתק את הקשר עמו בטענות של ספק ופקפוק, ככל שניסה לשקוע בתוך עצמו יותר ויותר, ככל שאילץ את העולם לבוא אליו, לעטוף אותו בכל מיני מותרות, לפרנס את דמיונותיו בכל מיני ריגושים. ככל שנמנע מכל "יגיעת בשר", לקום ולצאת אל העולם ולהרגיש אחראי על תיקונו, כך רק גבר הקונפליקט שלו עם העולם. חלום השלימות של עולם-עם-עצמו-לבד קרס. כך גם דמיונותיו. כמיהתו לשלמות מתוך בריחה מהעולם וממחויבויותיו המוסריות, הדתיות, הלאומיות והמשפחתיות, הביאה למלחמה ולא לשלום. והראיה, שבעת המודרנית התרחשו המלחמות הגדולות בעולם, מספר מקרי הגירושין הרקיע שחקים, וכמות המטופלים בנפש בשיאה. (נראה שהדבר מצביע על הכמות הרבה של המשברים הנפשיים וסכסוכים הפנימיים שחווה האדם המודרני ושזקוק לטיפול בהם).
 
אך מה שנראה בעיני האדם המודרני כמחלה, בעיני ר' נחמן הינו תרופה. המחלוקת איננה אלא ביטוי לאיזון שיוצרת המערכת אחרי שהאדם המודרני היטה את הכף אל עבר ה'אני' וזנח את העולם. עולם זה נוקש בחלונו של האדם המודרני בעל כורחו, על מנת שלא ישכחהו. מחלוקת זו יכולה להיווצר על ידי אדם, אך גם על ידי חפץ או כל דבר אחר שמתנגד לאדם ועומד בדרכו. כך או כך, לעולם לא יישאר האדם לבדו; חזון אחרית הימים יהיה דווקא כאשר "יגורו זאב עם כבש" ולא כאשר יופרדו הם זה מזה וכל אחד יישב בכלובו. החיכוך עם העולם הוא מהותי ומראה על צורך בתקשורת, הכרח בקשר וקריאה לחיים. גם אם קריאה זו קשה וכואבת, בדמות מחלוקת, הרי שהיא בריאה וטובה.
 
זו הסיבה שר' נחמן רואה במחלוקת 'מים' המנקים את האדם מן הטינופת שאפפה אותו בשל המותרות. שהרי המחלוקת מחזירה את האדם לעצמו, ליכולת לנווט את עצמו ולנקוט עמדה, להרגיש אחראי על עולמו ולצעוד צעד לקראתו. ממילא אפילו אם הוא שקוע במותרות, הוא לא יירדם ולא ישכח את עצמו. גם אם יעלו דברי טינופת על ליבו, הוא יידע לנווט את עצמו על מנת להימנע מהם. יישאר בידו החוש, 'המצפן' הפנימי, המשיא לעצמו עצה ומכוון אותו בדרכו.
 
לדידו של ר' נחמן זהו מנגנון טבעי בעולם, שכן אחד מארבעת היסודות עליו מושתת העולם הינו יסוד המים. יסוד זה אחראי על הקשר והתקשורת בין הדברים, והוא המאפשר להם להתערבב זה עם זה ולצמוח מתוך כך. מסתבר שיסוד זה מכריח גם את הרוצה להימנע מתקשורת לחזור אליה בעל כורחו.
 
כל שעל האדם לעשות כדי שמים אלו ישטפו אותו וינקו אותו, הוא להקשיב למחלוקת שבאה עליו ולא להדפה ממנו, כפי שבדרך כלל אנו עושים. לנהל עמה משא ומתן ("שאלות ותשובות" כלשונו של ר' נחמן), על מנת להיבנות ממנה. בדרך זו, מסביר ר' נחמן, כביכול כותב האדם ספר חדש – לימוד חדש על העולם, שנוצר כתוצאה מכך שהמחלוקת הכריחה אותו לנמק את דעתו ולהסבירה. כך, למשל, המחלוקת מכריחה אותו לשאול את עצמו שאלות כגון אלו: 'מה אני יכול ללמוד מכל סיטואציה שחולקת עלי ומצירה את דרכי? איך אפשר להיבנות ממנה? ומה ה' רוצה ללמד אותי בכך?'. אכן בשביל להקשיב, גם למה ולמי שחולקים עליו, נצרכת אמונה, ובשביל להיות מסוגל לחלוק לשם שמיים צריך שתהיה בליבו של האדם 'תודעה של שמיים'. רק אז יוכל לחוש האדם שגם החולקים עליו ומתנגדים לו אינם אלא שליחי ה', הזורקים על האדם "מים טהורים וטהרתם".
 
ר' נחמן שואב את רוח דבריו מהתפתחותה של התורה שבע"פ. היהדות, ככל שעברו השנים, התרחקה מאידיאל המסורת הראשונית ממנה יצאה ובמשך הדורות "רבו מחלוקות בישראל" (סנהדרין פח:). מחד תהליך זה אינו רצוי. אך מאידך, מרבה הוא את הוצאת הספרים ומעמיק את הבנת התורה על כל צדדיה. לדידו של ר' נחמן תהליך זה איננו אלא בירור אמונת החכמים בעם ישראל. בתחילה אמונת החכמים הייתה פשוטה וטבעית, אולם ככל שאמונת חכמים זו התרופפה "ולא שמשו כל צרכם" (שם), רבו המחלוקות בישראל. ריבוי זה שנראה בעיננו כבעיה, מצטייר בעיני ר' נחמן דווקא כפתרון, כחיפוש מתמיד של היהדות אחר הניווט העצמי הדתי, אחר החוש המוסרי והתורני הקרוי בפיו "משפט". חוש זה הוא ה'תוך' הפנימי של אמונת החכמים והוא זה שהציל את ישראל מכל התהפוכות שעברו הם לאורך כל ההיסטוריה.
 
עצותיו המפורסמות ביותר של ר' נחמן הינן ללא ספק "אין שום ייאוש בעולם כלל" ו"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". אפשר לומר שעצות אלו מדגימות בצורה יפה את הלך הרוח שר' נחמן מנסה להשיב אלינו בתורה שלפנינו. יש בעצות אלה קריאה למחלוקת עם המציאות, קריאת תיגר על ניסיונותיה כביכול לייאש את האדם ולהעציבו. האדם נקרא להתנגד, לקרוא קריאה "גברית" לכאורה, לפי אבי הטיפוס אותם הזכרנו לעיל. זו קריאה למחלוקת לשם שמיים הבוטחת גם בעצמה וגם בה' שבשמיים.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דן האוזר
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *