דילוג לתוכן העיקרי

תורה לב | התפילה כריקוד

קובץ טקסט
(לשון רבנו זכרונו לברכה):
"אדני שפתי תפתח" (תהלים נ"א), והוא בחינת רקודין של חתנה. כי כל זמן שלא נתונה לזווג, היא אתקריאת נער בלא ה' (זהר בא דף ל"ח: ) גימטריא ש"ך דינים. וכד אתתקנת לזווג אתקריאת נערה בה"א, שנמתקין הדינין על ידי ה' אלפין של אהיה שבבינה, כמובא ב"פרי עץ חיים" שער עמידה. נמצא הכלה עדין בבחינות נער, בבחינות ש"ך דינים, וצריך להמתיקה ולתקנה, וזה נעשה על ידי רקודין. כי הרגלין הם בבחינות נצח והוד (פתח אליהו). והם נתנשאים על ידי הלב, הינו על ידי שמחת הלב. כנראה בחוש שעל ידי שמחת הלב מרקדין, כמו שכתוב גבי יעקב (בראשית כ"ט): "וישא יעקב את רגליו", ופרש רש"י: 'לבו נשא את רגליו'. ולב הוא בינה כמו שכתוב (שם) בינה לבא ובה הלב מבין. על כן צריך לכון ברקודים [להמשיך] האלפין שבלב על ידי הרגלין, להכלה שהיא בחינת חמש פעמים דין, גימטריא ש"ך, גימטריא נע"ר. ועל ידי אור הלב שנמשך לה, נעשית נערה בה"א, ונעשית ה' פעמים "אדני". וזה בחינת: "אדני שפתי תפתח", שעל ידי השפתים שהם נצח והוד נפתח ונמתק הכלה בבחינת זווג, ונעשית בחינת אדני, שהיא נערה, שהיא ראויה לזווג. וזה דאיתא במדרש (בראשית פרשה ע') כשנשא יעקב את לאה, בשעה שהיו מרקדין היו מזמרין היא ליא, לרמז ליעקב הא לאה. הינו כי לאה היא עלמא דאתכסיא (זהר ויצא קנ"ד), שהוא בחינת לב, כמו שכתוב (תהלים קי"ט): "בלבי צפנתי אמרתך". ומשם המתוק של הדינים, כשממשיכין ה"א מהלב. וזה הא לאה, שצריך להמשיך מלאה האלפין, כדי להמתיק ולתקן את הכלה: גם היו אומרים שהכלה שמה לאה, שעל ידי בחינות עצמה נמתקת:
 
בתיאור הקבלי של התפילה שלבי התפילה נמשלים לשלבי התקרבות איש ואישה, עד השלב האחרון, תפילת העמידה, המייצג את הייחוד השלם ביניהם – הזיווג. בפתח שלב זה המתפלל מבקש מה' – "ה' שפתיי תפתח". וכי המתפלל שכה השתוקק להתייחדות עם הקב"ה לא יכול לפתוח את שפתיו בעצמו? מה טעם יש בשפתיים הנפתחות על ידי ה'? וכי ה' זקוק לתפילת עצמו?! כיצד בכלל נעשה הפלא הזה שבו הקב"ה פותח את שפתיו של האדם? ואיך נראית תפילה שכזו?!
 
כדי להסביר כל זאת ר' נחמן מתאר את תהליך שבמעבר מתודעה גברית (נער) לתודעה נשית (נערה). תודעה גברית היא תודעה פעילה הנוטה אל הכח ואילו תודעה נשית הינה תודעה סבילה הנוטה אל הרכות. רכות נתפסת לפעמים כחולשה, ולכן ברור מדוע תגונה התודעה השנייה ומדוע יתנער ממנה ציבור הנשים ויראה בה כעלבון. אך עיון עמוק יותר בתודעה זו ימצא בה יתרונות שיכולים לשמש אף את הגברים, ולפי ר' נחמן – וודאי את המתפללים שבהם.
 
נעבור לזירה אחרת על מנת להבין את העניין מכיוון שונה:
השוק המסחרי מתחלק תמיד לשניים: המוכרים מחד והקונים מאידך – ציבור המוכרים הם היצרנים וציבור המוכרים הם הצרכנים. בכדי שתהיה כלכלה מוכרחים שיהיו שניהם, אך יותר מכך, כל אחד מהם מוכרח להיות גם השני. הקונה מוכרח להיות גם מוכר בכדי שיהיו לו גם כסף לקנות, והמוכר חייב להיות גם קונה בכדי שיוכל להרחיב את אופקיו ולצרוך עוד דברים מלבד מה שהוא מייצר (כמו למשל רפתן שיקנה לחם מן האופה). השוק בנוי על פעולת הגומלין של שניהם, אך אם נביט על כל אחד מהם בנפרד, בכדי לאפיין את הייחודיות של כל אחד בפני עצמו, נראה שהמוכר הינו בתודעה גברית פועלת ויצרנית, ואילו הקונה נמצא בתודעה נשית סבילה ומקבלת. אולם, על אף סבילות זו, נראה שכוחו של הקונה רב ושהוא משפיע על השוק לא פחות מהמוכר ואף יותר – דווקא בגלל ההדדיות בין שני הצדדים והזיווג ההכרחי ביניהם, יש לצרכן השפעה אדירה על היצרן. על אף כוחו הרב של היצרן, בעומק נראה שתלוי הוא מאוד בצרכן ושבעצם כל עניינו הוא לרדוף אחריו ולחזר אחר תשומת ליבו (כדרכו של איש לחזר אחר האישה). בנוסף לכך, בעוד היצרן כבול בצורך להתאמץ ולהתייגע בשביל סחורתו, הרי שהצרכן מהלך לו מעדנות בשוק, חופשי לבחור את אשר ישביע את רצונו. גם היצרן בעצמו יחכה לסוף יום עבודתו, או אז יוכל גם הוא להפוך להיות צרכן, לקבל ולא רק לתת. משתוקק גם הוא להיות סביל סוף סוף ולקבל מאחרים, להיות זה שעושים בשבילו כשהוא רק הנהנה ושבע הרצון. כך, למשל, יישב הוא בסופו של יום במסעדה עם אשתו, המלצרים יטרחו סביבו והוא יביט בחיוך עליהם: כן, גם הוא יודע מה זה עבודה, הרי עבד הוא כל היום, אבל עתה הוא המקבל!
 
שוב עלינו להזכיר לעצמנו שאין תודעה אחת נכונה וששתי התודעות, הנשית והגברית, הצרכן והיצרן, שתיהן זקוקות זו לזו ושתיהן דרות כאחד בקרב כל אחד מהם. אמנם, בכל זאת ישנן נטיות דומיננטיות לאנשים מסוימים, לזמנים מסוימים ולמצבים מסוימים. אם כן, הכניסה לתפילת שמונה עשרה תהיה בעלת נטייה נשית יותר, כמי שמקבל שפע מלפני ה', וכן הכלה ביום חופתה, על אף שטרחה כל היום בהכנות לחתונה, במעמד עצמו תנטה אל הסבילות המקבלת, שהכל סובב סביבה למען שביעות רצונה.
 
*
 
התודעה הנשית הינה אם כן תודעה רבת עצמה, בעלת מעוף, חופש וביטחון פנימי בעצם היותה. ככזו, מחכה היא שהעולם יחזר אחריה ולא שהיא תחזר אחרי העולם, כיוון שמודעת היא לעצמה ומעוניינת להיות שבעת רצון. באנינות טעם תבחר את המתאים לה ותדחה את שאינו מתאים, שהרי היא הצרכנית וכולם אך ורק יצרנים פוטנציאלים למענה. תמדוד היא את המוצרים בקפידה ותבדוק היטב במראה את המתאים לה ותקנה אך אותו.
 
למרות כל זאת, יש סכנות רבות בתודעה זו. עצם היותה מרכז לעצמה, כשהיא מצפה מהכל להשביע את רצונה, יכול להפוך אותה לביקורתית מאוד. אנינות הטעם שלה יכולה לחתוך כסכין במי ובמה שאינו לפי טעמה, אך יותר מכך, עצם היותה מרוכזת בעצמה יכול להקהות את חושיה לאחר ולהפוך אותה לאגואיסטית. ש"ך דינים ישמשו אותה לדון את העולם שסביבה לכף חובה, כשתדון רק את מי שימצא חן בעיניה לכף זכות. ה' הגבורות של אותיות מנצפ"ך, האותיות הסופיות שאמורות לשמש כאותיות החותמות את המילה בענווה ובביטול, ישמשו אותה כאותיות החותמות את הדי"ן בקביעה חד צדדית, אשר במקום להתגבר על עצמה מתגברות להכריע את השני בדין. ה' פעמים דין זה יהפוך לש"ך דינים (ה' פעמים די"ן שווה ש"ך דינים) אשר ישמשו אותה באופנים רבים של ווכחנות מקצועית מפותלת, איך לגבור על השני ולהיות תמיד צודקת. תודעה שכזו כמובן איננה מוכנה לזיווג, שהרי היא סגורה בתוך עצמה ואין בה מקום לאחר.
 
תודעתו של אחר זה מחייבת גמישות, פתיחות וענווה. כמו בריקוד, חוסר התבניתיות הינו חלק מהעניין, אולם גם חוסר תבניתיות זו מעוגן באיזושהי תבנית המאפשרת גבולות לחופש ולתקשורת בין השניים. היכולת להשתלב עם האחר הינה מהותית: להוביל ולהיות מובל, להתחשב ולחשוב בעצמך, לקפוץ אך לא לדרוך על השני – כל אלו הינם חלק מהריקוד. הליכה תבניתית בצעידת ימין ושמאל 'חיילית', לא תעורר את תודעתו של האחר, אלא רק את התודעה הקולקטיבית המשותפת לכולם, ללא תשומת לב ליחיד. כמובן שגם עמידה במקום לא תניב פרי זה. רק הריקוד יכול לחבר הן את הרבים והן את היחיד לשיתוף הדדי.
 
*
שתי הרגליים הנקראות בקבלה 'נצח' ו'הוד' נדרשות לשיתוף הדדי שכזה. היכולת להסתכל לטווח הארוך המאפיינת את הנצח צריכה להתחשב בצורך להודות במציאות כפי שהיא, כאן ועכשיו, שאם לא כן יהיה הנצח 'נצחני' וכובש בהסתכלותו ה'נצחנית' והכוללת. גם ההוד שמודה על האמת ועל הקיים צריך לצאת מנטייתו הפייסנית ולהכיר בצורך לפעמים לנצח ולהוביל למקום אחר, לצאת מההווה אל עתיד אחר, אל הנצח.
 
שתי השפתיים הנקראות גם הן 'נצח' ו'הוד' נדרשות גם הן לשיתוף הדדי שכזה. הדיבור גם הוא, כריקוד, מנסה לגעת בדברים ולבטא אותם, תוך כדי שיתוף פעולה הדדי. דיבור של 'נצח' בלבד יהיה דיבור 'נצחני', העסוק בעצמו ובחזונו הנצחי, בהתבוננותו הכוללת הכובשת כל מציאות שאיננה מצייתת לכלל ולחוקיו. כמו כן, דיבור הכולל הוד בלבד יהיה דיבור מתבטל המודה על הקיים אך איננו מבטא הסתכלות מעבר לו, איננו מכיל ביקורת ואיננו מאפשר התבוננות מכיוון אחר. שני דיבורים אלו סופם שתיקה. שתי השפתיים נעות ביחד כמו ריקוד על מנת להביא לשפה המאפשרת שיתוף פעולה הדדי בין האחד לבין האחר. היכן שכל אחד יידע את סופיותו שלו, תיווצר אנרגיה אינסופית הקרויה חיים, הנולדת בין השניים: כמו ילד הנוצר מזיווגם של האיש והאישה, משהו שלישי שיש לו חיים משל עצמו, הנושא גם את השניים על גבו ונותן להם אנרגיה מחודשת, כמו ריקוד סוחף וכמו שיחה טובה בין שניים מלב אל לב, שיחה שנדמה שלעולם איננה צריכה להיגמר.
 
הרוקדים בחתונה רוצים למסור לזוג את המסר הזה, לעוררם אל שיתוף הפעולה הזה ולרמז להם על השלישי שביניהם. בכך יוכלו להטעינם באנרגיה המרוממת אותם על האינסופיות הטמונה במוכנות להיות סופי ולפנות בו מקום לאחר. אמנם, התודעה הגברית תתקשה לעכל מסר זה – לבדו הגבר ישתמש בכוח ובשליטה ולשים להם סוף משמעו איבוד שליטה. התודעה הנשית בנויה יותר לקבל מסר זה מתוך רכותה והיא המוסיפה רכות זו גם לשיח הגברי. רק בנוכחותה של האישה ירגיש הגבר לא רק את הצורך להיות סופי ולפנות מקום לאחר, אלא גם את היכולת לעשות זאת. כיוון שכך, הרוקדים פונים במסר זה לזוג דווקא דרך האישה.
 
האנרגיה של השלישי שביניהם הינה אנרגיית החיים המחייה את העולם כולו שבעקבותיה האנשים פרים ורבים (ראה דרך מצוותיך מצוות פרו ורבו). אנרגיה זו איננה אלא רמז לאותו כוח שלישי המחבר בין השניים לקב"ה – "זכו שכינה ביניהם". הילד היוצא מהם אינו אלא גילוי של שלישי זה, כמו שכתוב שלושה שותפים בו באדם (קידושין ל.). אין פלא יותר גדול מאשר תינוק הנולד, ואין עדות גדולה יותר להמצאו של הקב"ה ביניהם של הזוג מפלא זה.
 
*
 
תודעת הריקוד איננה מתחילה מלמטה למעלה. אין היא בנויה כבניין על בסיס יציב ולא על יסודות בקרקע. להיפך, הרוקד מנסה להינתק מהקרקע ולהיתלות אל עבר תודעה עליונה יותר. אך אמנם זהו הקושי והניסיון שבדבר זה. להתחתן משמעו ללכת בדרך לא סלולה מראש ולא ידועה, לשמוט את הביטחונות והקרקע הבטוחה של האני הסגור בתוך עצמו. להתמסר לשני משמעו לפרוץ פרצה במבנה האני, פרצה אשר יכולה לנשב בו רוח פרצים. ללא האנרגיה של השלישי שביניהם, זו שמרוממת את הזוג כלפי מעלה, יקשה על הזוג לפסוע בדרך "לא זרועה" זו. בריקוד הכיוון הוא הפוך, מלמעלה למטה, השמחה היא המרוממת את הרגליים והלב הוא הנושא אותם, כפי שנכתב על יעקב ש"ליבו נשא את רגליו".
 
כפי שהזכרנו, רק התודעה הנשית יודעת להתמסר למסר זה. רק היא היודעת להילקח לעולמות גבוהים יותר, לקבל מלמעלה בפתיחות ובלי תבניות ידועות מראש. הגבר הפעיל לבדו היה צועד כמו חייל בצעדי ימין ושמאל, ללא התמסרותה של האישה. התמסרות זו מרמזת לו על השלישי שביניהם, מרוממת גם אותו לקבל את הכוח שלו מלמעלה ולא מלמטה, להאמין ולבטוח ולא רק לתכנן ולעשות. הרוקדים המרמזים לזוג על השלישי שביניהם פונים אל הזוג דרך האישה דווקא כדי שתתרומם היא אל השלישי שביניהם ואחריה יתרומם גם בעלה.
 
מסתבר שכל ש"ך הדינים שהפכו את האישה להיות מרוכזת בעצמה וביקורתית לא היו אלא עטיפה שעטפה היא את עצמה משעה שלא היה לה למה להתמסר. כל החלל הפנימי שבמהותה של האישה השאיר אותה עם רעב לסיפוק מבחוץ, וממילא, כשנותרה ללא שובע אמתי, הפכה לממורמרת וביקורתית. משעה שיש לה למה להתמסר, שיש לב שנושא את רגליה, שיש שלישי שביניהם שמחזיק אותה בדרך הלא סלולה שעליה לצעוד בה, שנותן לה ביטחון לעבור את החלל הפנוי שבינה לבין המציאות, בינה לבין בעלה, ובינה לבין עצמה, משעה שכך יכולה היא להוריד את העטיפה של הביקורת והאשמה המתמדת כלפי חוץ שהייתה עטופה בה. ה"שלישי שביניהם" הוא יד ההשגחה שהובילה אותה לבעלה ורק בו תבטח היא בדרכם הארוכה ביחד, כל כך הרבה שנים. ה"שלישי שביניהם" יהיו הילדים שייצאו מהזיווג הזה, ימלאו את חלל ליבה בתוכן ובתכלית וישאירו גם הם המשך אחריהם ואחרי אחריהם. הרוקדים מרמזים להם לזוג על הכוח השלישי הזה, גם אם הם עצמם אינם יודעים זאת. אחרי הכל, השלישי שבין כולם יודע להסתתר היטב ביניהם.
 
[ההכרה המרפאה בשלישי שביניהם מכונה על ידי ר' נחמן (בעקבות האר"י פרי עץ חיים שער העמידה בתחילתו) 'המשכת האלפין'. תוספת חמשת ה'אלפין' (האות אל"ף ברבים) הללו הופכות את הנער לנערה (על ידי תוספת האות ה"א, שבגימטרייה שווה חמש פעמים האות אל"ף). המשכת האלפין בשם אהי-ה משמעה כתיבת האותיות של שם אהי-ה עם האות אל"ף החבויה בתוכן (ה"א ולא רק ה'). גילוי האל"ף בכתיבה מעין זו, משמעו הצפת הפל"א (אותיות אל"ף) החבוי בתשתית המציאות והעלאה למודעות של ה"אין" (מתחיל באל"ף) שעל גביו מצוי כל "יש". זהו גילוי של האל"ף שמאחורי הבי"ת של בראשית, שהרי הבריאה עשויה מ"ב' ראשית" (תיקוני זוהר), דהיינו משתי נקודות התחלה סותרות, והאל"ף היא המחברת את שתיהן, היא בעצם התשתית של שתיהן גם יחד. השלישי המחבר את השניים. העלאתה למודעות ממתיקה את הדינים, מגלה את האחד (אל"ף) המצוי בתשתית שניהם שיכול לגשר על הפער ביניהם].
 
*
 
לאה יכולה הייתה להיות ממורמת, מלאת ביקורת והאשמות, אחרי שהובלה לחופה ללא רצון בעלה. מחשבות רבות וודאי צפו בראשה: האם גם אתו תישאר בעצם לבדה, האם גם בהתייחדה עמו תהיה היא עדיין נפרדת ממנו. אם אכן כך יהיה תישאר היא מן הסתם בעטיפות של ביקורת, ש"ך דינים וחוסר שביעות רצון מתמיד. במצב כזה, אולי  תתמלא היא בסיפוקים רגעיים של צרכנות אנינת טעם שקונה וזורקת, קונה וזורקת, ואף פעם לא שבעה. גם יעקב המובל בעל כרחו אל חופתו השקרית איננו יודע למי הוא מובל, כשגם רמזיהם של הרוקדים סביבו הקוראים "היא ליא" ומנסים לומר לו "הא לאה" נופלות על אוזניים ערלות באהבתו את רחל. אם כן, כיצד שרד זוג זה במעמד כל כך הרבה שנים? מה חיבר ביניהם? אנו מבני בניהם בוודאי סקרנים לדעת.
 
נראה כי ה"שלישי שביניהם" הוא שחיבר ביניהם. זכור זכרו הם את השכינה שביניהם ולא הרפו ממנה גם שנגעו בנתק שביניהם. גם כשיעקב רצה לשאת את רחל הזמין הוא את השכינה לדור ביניהם ועל כן לא שכחה גם כשהוחלפה לו לאה תחתיה. גם לאה, שידעה שהיא מובלת בערמה ליעקב, שיננה לעצמה מי הוא בעצם המזווג זיווגים פה בעולם הזה – לא לבן ואפילו לא יעקב בעלה, אלא רק ה'. את הכח להתרומם ולהתמסר לשפע זה הזורם מלמעלה קיבלה למעשה מהרוקדים סביבה בחתונה, ומשהתמסרה אל יעקב דרך ה', התמסר גם יעקב בחזרה אל אותו ה' בעצמו. הרוקדים מסביב ניסו להזהיר את יעקב מפני התרמית, אך מבלי משים רק החריפו אצלו את התודעה שה' לבדו הוא המוביל חתנים לחופתם. העיוורון והחרשות שהיו מנת חלקו ברמזיהם של הרוקדים אינם אלא העיוורון והחרשות של כל חתן בחופתו. לו יצויר שהיה נישא לרחל, גם אז היו הם מנת חלקו, שהרי מי יודע מה ייצא מזיווג זה ללא הקב"ה, ללא השלישי שביניהם. אותו שלישי שביניהם הוא שיחבר גם את יעקב ולאה – הילדים הרבים שיצאו מהם והקב"ה.
 
*
 
"ה' שפתיי תפתח", פונה המתפלל אל ה' ומבקש שפע מלמעלה. מבקש הוא שהמילים שיוציא מפיו יהיו עם השראה עליונה, שהמתפלל יוכל להתמסר אליהם ברכות, מתוך תחושה שאין הוא צריך להתאמץ למענן אלא הן באות אליו מלמעלה. השראה זו יכולה לשאת את המתפלל מלמעלה, על מנת שיוכל לחצות את תהום האינסוף שבינו לבין הבורא ובכדי ששפתותיו תהיינה דובבות כמו בריקוד סוחף בעל חיים משלו שנושא את עצמו. הלב נושא את הרגליים מכיוון שהוא עצמו נישא אל על, על ידי אותו אלא כח שלישי שאינו לא כוחו של המתפלל ואף לא כוח מבחוץ, אלא זה שמחייה ומהווה את שניהם גם יחד. המתפלל מבקש להתמסר להרגשה שהוא נישא ולא נושא, שהוא נשען על גבי הבורא שמחיה אותו ואת העולם כולו. ממקור חיים זה הוא מבקש למשוך שפע בתפילתו, שהרי עליו הוא נשען במו חייו בעצם היותו. מבקש הוא להתמסר להרגשה שהוא, המתפלל, מרכז העולם, כמו תינוק שהוריו אופפים אותו מכל עבר והוא מרכז עבורם. אבל כדי שתודעת "בשבילי נברא העולם" לא תהפוך את המתפלל לאגואיסט, לביקורתי ומרוכז בעצמו, מבקש המתפלל שיד ה' תישא אותו מלמעלה, כדי שיהיה פטור מלייצב את עצמו על הקרקע ושיהיה פנוי להתמסרות עליונה זו. מבקש הוא את רוממות הרוח, בהשראה עליונה שתאפשר לו את ההתמסרות הזו. התרוממות רוח זו דומה לחתן וכלה ביום חופתם, שלא חושבים בעת הזאת על חשבון הבנק הצפוי להם, לא על עבודות הבית והחיתולים שיצטרכו לעסוק בהם ולא על כל ש"ך הדינים שיכולים לתקוף את החתן והכלה ולשכנעם שלא לעשות את הצעד הכל כך לא הגיוני של להתחתן.
 
גם המתפלל ללא אותה רוח עליונה, ללא היד המלווה של הקב"ה בכבודו ובעצמו המאפשרת לפנות אל ה' בעצמו, בבחינת "ה' שפתיי תפתח", ייתקל ללא כל אלו בש"ך דינים המונעים אותו מתפילתו: ספיקות, בלבולים, מחשבות זרות, תחושות של כבדות ולאות ועוד. כל אלו אינם אלא הביטוי לחוסר הקרקע בדרך אל ה' שבתפילה, דרך שזקוקה לתמיכה מלמעלה, ליד עליונה. אמנם, גם כשתושט יד זו לא תוכל היא לעזור לאדם לחצות את התהום האינסופית שבין האדם לקב"ה אם לא תרפה היא את רגליה מן הקרקע, אם לא תמסור את ליבה כלפי מעלה ותמשוך אחריה את הרגליים כבריקוד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)