ליקוטי מוהר"ן | תורה י' | חזרה ליהדות הבית (1)

• עיקר גדולתו של הקב"ה

כִּי עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא הוּא, שֶׁגַּם הָעַכּוּ"ם יֵדְעוּ שֶׁיֵּשׁ אֱלקִים שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל, כַּמּוּבָא בַּזּהַר (יִתְרוֹ סט:) 'כַּד אֲתָא יִתְרוֹ וַאֲמַר: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה'" וְכוּ', כְּדֵין אִתְיַקַּר וְאִתְעַלָּא שְׁמָא עִלָּאָה':

 

כשיתרו מגיע לעם ישראל ומודה על האמת ועל גדלותו של ה' מקבלים אנו פרספקטיבה חדשה על גדלותו ואינסופיותו של הבורא. אם הדברים מגיעים עד שאפילו הגויים מסוגלים בסופו של דבר להכיר בגדולתו הרי שאלוקים באמת "גדול" - זאת אומרת, מרחבי השפעתו 'גדולים' מעבר למצופה ומתרחבים מעבר "לו עצמו" ומעבר ל"חבר מרעיו". משמעות הדברים היא שהסגולה הפנימית הטמונה במסר האלוקי פורצת גבולות סקטוריאליים.

לכאורה מדוע חשובה לר' נחמן פריצת גבולות זו? מדוע חשוב ליהודי מה הגוי חושב? מדוע טורחת התורה להזכיר את התפעלותו של יתרו, ומדוע הזוהר מדגיש שדווקא התפעלות זו מייקרת את שמו של הקב"ה?

מוכרחים אנו לומר שיש כאן גם מסר פנימי לעם ישראל עצמו. הגוי איננו מטרה כאן, אבל  הוא כן סימן. סימן לסגולה הפנימית של ישראל ולעומק שלהם, ואשר התפשטותם אינה אלא תוצר לוואי של מה שקרוי בפי ר' נחמן "גדלות". מבחינה זו, שפה הסגורה בתוך עצמה היא אומנם מוגנת אך חסרה את אותה גדלות. 'מבחן הגוי' הוא אם כן מבחן פנימי. 'דבר איתי בשפה ברורה, בשפה פשוטה, דבר עברית, דבר כך שאפילו הגוי יבין'. לא כי אנו 'דואגים' לגוי, אלא כי אנו 'דואגים' ליהודי וגדלותו. תהיה אנושי, לא כדי שתהיה גוי חס וחלילה, אלא כדי שתהיה בן אדם. כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו, כך גם אנו בניו במקום שבו אתה מוצא את "גדולתו" שם אתה מוצא ענוותנותו. אין צורך לרדוף אחר הגוי כדי שיבין. "בית יעקב לכו ונלכה באור ה' ". לא בהגיון, לא באינטרס, בוודאי שלא בכוח, רק אור! שכנוע פנימי ואמונה מספיק!

 

• יהדות של בית

אך איזה שינוי פנימי צריך לעשות בכדי להגיע לגדלות זו? מסתבר שכבר יעקב אבינו חתר אל חזון זה:

וּלְעַכּוּ"ם אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לֵידַע גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, כִּי אִם עַל-יְדֵי בְּחִינַת יַעֲקב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָהוּ ב): "בֵּית יַעֲקב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'", כִּי הוּא גִּלָּה אֱלקוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאָבוֹת כִּי אַבְרָהָם קְרָאוֹ הַר, וְיִצְחָק קְרָאוֹ שָׂדֶה (פְּסָחִים פח) וְשָׂדֶה הוּא יוֹתֵר מֻשָּׂג וְנִצְרָךְ לְהָעוֹלָם מֵהַר; וְיַעֲקב קְרָאוֹ בַּיִת, שֶׁהוּא מְקוֹם יִשּׁוּב לִבְנֵי-אָדָם יוֹתֵר מִשָּׂדֶה, הַיְנוּ שֶׁיַּעֲקב קָרָא אֶת מְקוֹם הַבֵּית- הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא מְקוֹם הַתְּפִלָּה בַּיִת, שֶׁהוּא מְקוֹם יִשּׁוּב לִבְנֵי-אָדָם, כִּי הֶעֱלָה אֶת הַתְּפִלָּה מֵהַר וְשָׂדֶה לִבְחִינַת בַּיִת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִיסָה לִבְנֵי-אָדָם יוֹתֵר מֵהַר וְשָׂדֶה; כִּי בִּבְחִינַת בַּיִת יֵשׁ גַּם לְעַכּוּ"ם הַשָּׂגָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָהוּ נ"ו): "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".

 

הגמרא במסכת פסחים מקבילה את האבות הקדושים לשלוש בחינות שונות: הר, שדה ובית. בחינת הר מיוחסת לאברהם, בחינת שדה שמקושרת ליצחק, ויש בחינת בית שמקבילה ליעקב. כאשר הבחינות הללו מהוות שלבים שונים בעבודת ה'. כמו כן, כל בחינה כזו מסמנת עולם שלם בעבודת ה'. ומהי  בחינתו של יעקב ש"גילה אלקותו של הקב"ה יותר משאר האבות"?  

בחינתו של יעקב היא בית – 'הפוך את היהדות שלך לבית, מקום שאפשר לגור בו, מקום בו אתה יכול לתת לעצמך להיות כפי שאתה בפשטות ללא מסיכות ודימויים. דבר פשוט, דבר רגיל, לא במילים מלומדות עם ציטוטים והערות שוליים, דבר את עצמך, תרגיש בבית'. את זה גם הגוי מבין. לא בגלל שאתה מדבר בשפתו שלו. להפך הגמור! בגלל שאתה מרשה לעצמך לדבר בשפתך שלך! אבל שתהיה באמת שלך !! ר' נחמן לא מנחה אותנו לתרגם את היהדות ל"שפת הגויים" ולמושגים שלהם, כפי שעשו אנשי ההשכלה. אין כמוהו להתנגד לכך. בכל זאת ר' נחמן מציע אלטרנטיבה להתמודד עם שאלת האוניברסליות וטוען שאת שפתו יבין הגוי טוב יותר אפילו משפתם המאולצת של המתחנחנים בעיני הגויים. היה עצמך ותראה שגם הגוי יבין ויקבל זאת. כך זה במקום "ישוב בני אדם", כל אחד מבין שיש בית ולבית יש קירות וכל אחד מכבד את שונותו של שכנו ודווקא מתוך כבוד זה לאינטימיות שבתוך הבית, ניתן לגור זה לצד זה. היה אנושי, היה עצמך, הבא את היהדות אל תוך הבית, אל הקרביים, אל היומיום והיומיומי הפשוט והנוכח, ותראה שגם אתה תצא נשכר, שדבר ה' מחלחל אל המקומות הכי אינטימיים בחייך. ולא זו בלבד אלא שאת זה גם הגוי יבין-זו גדלות אמתית. יבין הגוי לא כי דברת בשפתו, אלא כי דברת בשפתך שלך! הוא יבוא אליך מרחוק, כמו יתרו.

אפשר לומר שהיהדות ששמה את הבית-בית המקדש, במרכז חייה, מרחיבה מסר זה עוד יותר ומבשרת לנו את בשורתה של האמונה: תרגיש בבית! נקודת האמונה היא לומר באופן כנה "אדוני אתה בבית, אתה לא במקום זר". בשונה מתפיסות הרווחות בעולם המערבי (אקזיסטנציאליות כאלבר קאמי וז'אן פול סרטר) שרואות את האדם כזר ומנוכר לעצמו ולעולם, היהדות שמה את הבית במרכזה, את חווית הביתיות של האדם, להפנים שאכן יש לו מקום בעולם והוא חלק ממנו. יש לו מקום אינטימי. בימים עברו כתיקונם בית המקדש היה הבית בה"א הידיעה שיבנה במהרה ובימינו, שבו היה אפשר לחוש קדושה וחיבור. כיום, הבית הוא הבית הפרטי שלנו, הוא מהווה מקום של קדושה. היהדות היא בעלת אופי ביתי ומבשרת לאדם שיכול הוא להרגיש בבית. העולם הזה כאן בשבילך, הוא למענך, יש פה השגחה, יש מטרה, יש תכלית. כמו שבבית אתה שם כל דבר במקומו, כך בעולם תרגיש בבית. ודע- גם בו כל דבר מונח במקומו הראוי לו. יעקב כל עניינו היה הבית ולכן הפך את התפילה להיות מְהר לשדה לבית. אך אין זה קל להגיע לתחושה ביתית. אם אנחנו נגיד לכל אחד ואחד "תרגיש בבית לא משנה איפה אתה בעולם כי העולם הזה הוא בשבילך", להגיע למצב שבו כל מקום שאני נמצא אני ארגיש בו כמו בבית, אנחנו נרגיש שאולי הגענו להר, הר קשה לטיפוס. הבא נחזור לתחילת הדרך.

 

• הר, שדה, בית

אברהם אבינו התחיל עניין גדול שיהיה אפשר להאמין שהעולם הזה הוא חסד. התהליך של ראיית החסד בעולם הוא לא פשוט ולא קל, דומה לטיפוס על הר. בזה מתחילה היהדות, בחיפוש הזה, אברהם חיפש את הבית, אך כדי למצוא אותו היה צריך לטפס על הר גבוה. הביתיות והאינטימיות אותה חיפש אברהם נמצאה לו רק במקום של התגברות פנימית מתוך המציאות ומעליה, התעלות מתמדת מעבר לקטנות הרכושנית, מעבר לגשמות האלילית של הפסלים, מעבר לנוכח וההתרגלות אל המוכר של "ארצך מולדתך ובית אביך". התעלות זו משולה לטיפוס על הר שבו הנמוך וההתגברות עליו הופך להיות בסיס לגבוה ממנו, איזשהו מכנה משותף גבוה יותר של הדברים, אותו חיפש אברהם ועלה בהר ה'. ראשו של ההר הינו החסד האלוקי אליו מצליח להגיע רק מי שהרפה  מן האחיזה הכוחנית שלו במציאות הקטנונית והגשמית. לשם כך שמט אברהם אחד לאחד את אחיזתו בזה העולם ופתח את אוהלו לכל מאן דכפין, לצרוך, לא מחסדו שלו -  אברהם לא רכושני, לא חוט ולא שרוך נעל הוא רוצה - אלא מחסדו של ה'. מאמץ גדול מאד היה לו כדי לשכנע את עצמו ואת סובביו שבעולם הזה הקב"ה משפיע טוב וחסד על בריותיו. כדי להגיע לראיית החסד היה צריך לפתוח כל כך הרבה דברים: לפתוח את האהל, את הלב, לפתוח, להרפות, לתת מעצמך כדי להשיג את השראת החסד הזו.

מכאן מגיעים ליצחק שהוא בחינת שדה. מה הדימוי של שדה בא ללמדנו? אם אברהם עולה בהר מלמטה למעלה כדי להגיע לקב"ה, יצחק מדבר אל הקב"ה כשווה בין שווים. בשדה, כביכול נמצאים הם על אותו מישור. "ויצא יצחק לשוח בשדה", יצחק משוחח עם הקב"ה בחינת שיחה, כשיחה שהיא בין שווים. בשיעורים הקודמים הרחבנו את היריעה על המאפיין הבולט של יצחק שכל כולו היה מידת הדין. ומידת הדין כל עניינה היא להעמיד בשווה את כל בני האדם, כל יצורי האנוש, כל הדברים בעולם, כולל אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו. כולם כביכול נמצאים בשורה אחת והיא שורת הדין. מול הדין, אין מקום להיכרות אישית של אני ואתה, או לעמדה סובייקטיבית של דעתי מול דעתך אלא רק החוק הוא זה שמדבר. כך הקב"ה רצה לברוא את העולם כדי שתהיה לו, לעולם, זכות עמידה. מהמקום הזה יצחק מדבר אל הקב"ה, כביכול, כשווה. שכן הקב"ה בעצמו "עקד" את עצמו לדין, הוא התחייב ללכת עם מידת הדין. ולכן לאדם יש זכות דיבור, כמו שהנידון מדבר עם השופט, כי יש לו מה להגיד.  אנחנו מדברים על אותם חוקים וכללים, אין פה מישהו שיש לו יתרון על השני בבית המשפט, כולנו חותרים אל מה שהדין קובע, אל מה שהחוק אומר. אלא שלשם כך גם האדם צריך "לעקוד" את עצמו למידת הדין, למסור את הנפש ולהיעתר לדינו. ביטול גמור, לא של התלות במציאות כמו אצל אברהם אביו, אלא ביטול של ה"אני" עצמו ומתוך כך דווקא העתרות אל המציאות. כך היא תפילתו של יצחק-העתרות. "ויעתר יצחק נוכח רבקה אשתו". כהיעתרותו של עיוור לעולם שסביבו. מי שמוכן להיעתר כך לעולמו, מתוך קבלה מתמדת של הדין, מדבר עם ה' כביכול בשפתו שלו, שפת הדין, שפת העולם, שפת ה' אותה הוא מפנים יום יום בהיעתרותו.

והנה בחינתו של יעקב, היא כבר מקום שלישי – בחינת בית. כאן במקום לטפס או לפגוש במקום ממצע ושווה אני מבקש מהקב"ה שירד אליי, למקום בו אני נמצא. עברנו ממידות החסד והדין אל מידת הרחמים. שהקב"ה יגיע אלי, איפה? עם הפיג'מה, בבית, בין הכתלים. כתוב בספרים, שיעקב ירד לעומק הקליפות כדי להוציא משם ניצוצות הקדושה. זאת אומרת שכל מקום שיעקב הגיע אליו כל עניינו היה להראות שהקב"ה כבר שם. איך אני יכול למצוא ניצוצות אלוקות פה במקום הזה? איך אני יכול לגלות שהיכן שאני נמצא שם הקב"ה נמצא בלי שאני משנה מצב צבירה? שאני אף פעם לא לבד?  אצל אברהם צריך לטפס ממקום נמוך למעלה להר, אצל יצחק יש סוג של טוהר פנימי והבנה שבאיזשהו רובד של טוהר, של דבקות והיטהרות, אדם יכול להגיע למישור שווה עם הקב"ה. ואילו יעקב מבקש מהקב"ה שירד אליו, הוא רוצה לעשות לקב"ה דירה בתחתונים. "הִתְאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים" (מדרש רבה במדבר פרק י"ג, ו). מה זאת אומרת? אם אני מוצא כלים להשראת השכינה למקום שבו אני נמצא; ולהיות מסוגל לראות שה' נמצא אתי כאן ועכשיו, אפילו שאני נמצא במקום הכי נמוך שיש; אם עשיתי זאת הרי שעשיתי דירה לקב"ה בעולמות התחתונים, הרי שאני יכול להרגיש עם הקב"ה בבית, כפי שאני, אני יכול לדבר אתו בשפה פשוטה שאז גם גוי יכול להבין אותה. אפילו בקליפות אני מוצא את הקב"ה, אפילו במקומות הנמוכים, זאת גדולה אמיתית.

 

• ובכל מאודך

ר' נחמן ממשיך :

 

וּכְשֶׁהוּא בִּבְחִינַת בַּיִת, כְּדֵין אִתְיַקַּר שְׁמָא עִלָּאָה כַּנַּ"ל: וְזֶה פֵּרוּשׁ: (תְּהִלִּים מ"ח): "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאד", כְּלוֹמַר אֵימָתַי גָּדוֹל ה'? כְּשֶׁהוּא מְהֻלָּל מְאד מִסִּטְרָא דְּמוֹתָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת עַכּוּ"ם (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה ט) עַל פָּסוּק (בְּרֵאשִׁית א): "וְהִנֵּה טוֹב מְאד", "מְאד" 'זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת'), כְּשֶׁהוּא מְהֻלָּל מֵהֶם, אֲזַי הוּא גָּדוֹל, כִּי הוּא עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ וְאֵימָתַי הוּא מְהֻלָּל מֵהֶם? "בְּעִיר אֱלקֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ", דְּהַיְנוּ כְּשֶׁבְּחִינַת הַר נעֲשֶׂה עִיר אֱלקֵינוּ, שֶׁהוּא יִשּׁוּב בְּנֵי-אָדָם, בְּחִינַת בַּיִת, שֶׁהוּא מֻשָּׂג יוֹתֵר מֵהַר וְשָׂדֶה; דְּהַיְנוּ כְּשֶׁמַּעֲלִין אֶת בְּחִינַת הַתְּפִלָּה מִבְּחִינַת הַר לִבְחִינַת עִיר וּבַיִת, שֶׁאָז יֵשׁ גַּם לָעַכּוּ"ם הַשָּׂגָה כַּנַּ"ל, אָז דַּיְקָא גָּדוֹל ה', כִּי זֶה עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁגַּם הָרְחוֹקִים יוֹדְעִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל.

 

אם אנו נמצאים בבחינת יעקב, וחיים בתחושה של ביתיות, ואנו יודעים לדבר בשפה של מציאות פשוטה כך שגם הגויים יבינו, אז התוצאה היא ששמו של הקב"ה מתייקר ומתגדל כמו שכתוב "גדול ה' ומהולל מאד".

מה זה 'מאד'? מסביר ר' נחמן שהמאד כאן הוא מתייחס ל"סטרא מותא" (למלאך המוות). על הנכתב בתורה בבריאת העולם "והנה טוב מאוד" דורשים חז"ל "הנה טוב מוות".

ובהמשך לדברינו עד כה, נוכל לומר שאם ההלל על גדלותו של השם יתברך מגיעה גם מסטרא דמותא הרי שגדולתו של הקב"ה היא לא רק גדולה אלא גדולה מאוד. כלומר, יש לה התפשטות בעלת תוקף עד שיכולה להגיע אפילו למקום של סטרא דמותא. שאפילו צד זה המנותק מהחיים וכביכול מנוכר לקב"ה מהלל בעצמו את ה'.

מה מוסיפה לנו המילה 'מאוד' לשפה? כשאני אומר שאני רוצה משהו או שאני רוצה משהו אבל 'מאוד'. מה התווסף כאן? לכאורה 'המאוד' איננו מוסיף שום דבר אלא רק נותן תוקף פנימי לדברים. כשאני אומר 'מאוד' ברצוני לומר שאינני סתם רוצה אלא אני רוצה אותו בכל מאודי. ומהי אבן הבוחן לדעת מתי אני רוצה את הדבר מאד אם אני מוכן להתגבר על כל המכשולים שעוברים בדרך אליו.  לכן חז"ל דורשים "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – טוב ממות". והרי הדברים תמוהים, מה פתאום מוות הוא טוב?! מי חשב שהוא טוב? אלא שבכל זאת בעומק יש בו משהו טוב, מכיוון שהוא מכריח אותנו לא רק לרצות אלא לרצות מאוד. שכן ברגע שאנחנו יודעים שהחיים קצרים ותחומים, הרי שאין זמן מיותר וכל רגע יקר. או אז אם כבר אני רוצה משהו, הרי זה בגלל שאני רוצה אותו מאד.

כך לו יצויר להיפך, שהיו לנו חיים נצחיים, כביכול כל האפשרויות פתוחות בפנינו: אם הייתי רוצה לעשות כך הייתי עושה אותו, ואם הייתי רוצה משהו אחר – גם זה היה אפשרי. כך יכול אדם להתנהג לנצח נצחים, כך גם רובנו מתנהגים וחיים באשליה של נצח. כביכול אין צורך אמתי לבחור בין האפשרויות. כביכול אין המוות נושף בעורפינו. חז"ל אומרים לנו – רגע, תדע לך שאין זמן! זה נחמד שאתה רוצה ורוצה הרבה אך השאלה האמיתית והנוקבת היא מה אתה רוצה מאוד? אנחנו לא רוצים שיהיה לך רק טוב, אלא טוב מאד. ואם כך צריך אתה להשקיע במקום הנכון, 'במאד' שלך. כלשון הכתוב  "ובכל מאודך" והמבחן האמיתי של רצון חזק זה הוא כדברי חז"ל: בכל מידה ומידה שמודד לך. זאת אומרת אם אתה מוכן לחתור אל רצון זה, בכל מקרה, בכל מצב, מול כל מבחן, מעבר לכל גבול  המאוד הוא התוקף הפנימי שאתה נותן לדברים דווקא בגלל הסופיות שלהם. לכן הטוב מאד מגיע דווקא דרך סטרא דמותא דרך העמידה מול הגבול המוחלט והסופי.

אם אתה מבין שאת הדבר הזה כדאי לעשות למרות שהחיים קצרים ואולי דווקא בגללם, וכדאי לעשות זאת למרות כל המניעות, ושווה להילחם על זה אפילו שקשה בכל מידה ומידה שמודד לך, הרי שבנית לך בית. המוכנות להיות שם בכל מצב ומול כל מבחן משולה לקירות הבית השומרים על ה"מאוד" שלך ועל מאווייך הפנימיים. אם אדם מגיע לתוקף פנימי זה הרי שמקופלת פה גדולה אמיתית. גדולה שיש לה התפשטות עד אפילו מעבר לסטרא דמותא, שאפילו גוי מבין מה אתה אומר. זה המאד.

יש סיפור על הרב מרדכי אליהו זצ"ל המופיע בספר שיצא לזכרו, מהסיפורים שספרו בשבעה, בתקופה שהוא היה דיין בבאר שבע, הייתה קבוצה של בדואים שהייתה מסוכסכת אחת עם השנייה, והרב עבר שם כדי להיכנס לבית הדין ובדרך ראה פרוסת לחם על הרצפה, הוא התכופף ונישק אותה. ראה ראש אחד הקבוצות את מעשהו של הרב ומאד התרשם ואמר: הוא יהיה המגשר בינינו פנו הם אליו והרב עשה ביניהם סולחה. מה ראו גויים אלה? הם ראו את הגדולה של הרב אליהו בדברים הקטנים, בדברים הפשוטים. כזה אדם ענק וגדול מתכופף לפרוסת לחם. המקום הגדול שמצליח להתכופף בשביל המקום קטן. אפשר היה לראות את הגדולה הזו באיזה תוקף פנימי שאין לו כלום עם החוץ, שהרי לא לכבודו להרים את הפרוסה הזו. ואת זה הרגיש גם הגוי.

אם אני רוצה את הקב"ה מאד, הרי שיהיה זה  גם פה , במקום שבו אני נמצא, בכל מידה ומידה שמודד הוא עמי. והקב"ה כאשר הוא רוצה אותי מאד, גם זה יהיה כאן, פה היכן שאני נמצא. 'אם אני אוהב אותך מאד, אני אגיע עד אליך, יהיה אשר יהיה', כך אומר הקב"ה לאדם, כך אומר האדם לקב"ה, אלו הם רחמים, זהו בית, זו גדולה אמתית

דבר אל ה' בשפתך שלך. דבר אל ה' כדבר איש אל רעהו. כך מכוון אותנו ר' נחמן בהציעו לנו את עצתו הנאמנה-התבודדות. וכל מי שעוסק בעבודה קדושה זו, יודע גם יודע עד כמה צריך לרצות אותה מאוד.

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************