דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 77

תופר | 4 | תפירה במוצרים שונים

קובץ טקסט

 

פתיחה

 

בשיעורים האחרונים עסקנו בגדרי דין תופר, ובמקרים שונים שנידונו בפוסקים בעניין זה.

כפי שראינו, עיקר דין תופר הוא בבגדים, אולם המלאכה הוזכרה בראשונים גם בזיקה לרצועות מנעלים, והרמב"ם הרחיב את הדברים גם לדיבוק ניירות וכיו"ב בדבק. בשיעור זה נבדוק אם קיים דין תופר בתחומים נוספים.

תופר בעצים

תופר בעצים

כתב בביאור הלכה

'הרי זה תולדת תופר - כי תופר ענינו הוא דלוקח שני דברים אחדים ומחבר אותם לאחד וכן הוא ע"י דיבוק. ונראה לי דהוא הדין כשמדבק עץ לעץ על ידי דבק כנהוג גם כן שם תופר עליו. כי מצינו בגמרא דף ע"ד ע"ב דבעצים שייך ג"כ תפירה דאמר שם האי מאן דעבד חלתא [כוורת של קנים] אי חייטיה לפומיה וכו' עי"ש ברש"י"     (סי' שמ).

אמנם, במנחת חינוך, כתב:

'וזה פשוט דלא נקרא תופר או קורע רק בדברים הרכים או עורות דדרכן לתפור אבל מה שהאומנים עושים שתופרין כלי חרס שבורים כמו פארציליין וכדומה לא שייך תופר רק עושה כלי או שובר אבל תפירה וקריעה לא שייך כלל כי במשכן היה יריעות וכדומה וזה פשוט"                                 (מוסך השבת מלאכת קורע).

ולכאורה, נראה כי נחלקו אחרונים אלו בשאלה האם שייך תופר בדברים קשיחים או רק בדברים הרכים. ולכאורה מבואר כדברי הביה"ל בסוגיה דחלתא אותה הביא.

ונראה לומר שיש לקרב הדעות אם נאמר שגם ה'ביאור הלכה' לא כתב ששייך תופר במדבק שני עצים להדדי בדבק, אלא בכגון עצים של כוורת, דהיינו קנים רכים ששייכת בהם אריגה, כפי שכתב שם להדיא:

"הסיך השתי - הרי זה מיסך, ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו - הרי עושה שתי בתי נירין, ארג - הרי זה אורג".

מכיוון שכל המלאכות של עשיית הבגד שייכות בזה, נראה פשוט ששייכת גם מלאכת תפירה. אבל בעצים קשים ועבים לא שייך בזה תופר, ובזה גם הביה"ל יודה.

ואולם, עדיין צריך עיון בדרך זו, מכיון שלא משמע כן מדברי הביה"ל, כי הוא דיבר על תופר בעצים מצד מה שמדבק עץ לעץ בדבק כנהוג, וזה שייך לכאורה בכל שני עצים הנדבקים זה לזה, וצריך עיון.

ויותר נראה לומר, כי ה'ביאור הלכה' סבור שיש תופר בכל דיבוק שני עצים, ואילו ה'מנחת חינוך' סובר שאין תופר בזה. את דברי רש"י גבי חלתא שיש בזה תופר, יסביר ה'מנחת חינוך' כי גם רש"י לא כתב כן אלא גבי חייטיה לפומיה, ששם כנראה עושה פה לכוורת ותופר אותו בחוט. במקרה כזה שתופר פה שראוי לתפירה ע"י חוט, וגם צריך לקשרו לאחר התפירה כפי שכתב שם להדיא, [ועוד שמקובל בנסרים דקים לחברם באמצעות חוטים, כפי שמקובל היום בסכך לנצח, ומחצלות], בזה ברור ששייך תופר, אך במדבק סתם עץ לעץ סובר גם ה'מנחת חינוך' שאין בזה תופר.

ויש לעיין לדעת ה'ביאור הלכה' הסובר כי יש תופר במדבק ב' עצים זה לזה בדבק, מדוע לא כתב בפשיטות כי ישנו איסור במדבק שני עצים זה לזה במסמרים, או בתוקע עץ בעץ? כדברי הגמרא על 'עייל שופתא בקופינא דמרא' (להלן קב:). ויעויין ברש"י שם, או ברמב"ם שפסק:

'וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדת בונה וחייב"

                                            (הל' שבת פ"י, הלכה יג).

ונראה שבמדבק עצים במסמר או בתוקע עץ בעץ, ברור גם לביאור הלכה שאין זה תופר אלא בונה או מכה בפטיש[1], ורק במדבק עצים בדבק דדמי למדביק ניירות, רואה זאת הביה"ל כתופר.

וצ"ע בזה, וכי דבק כתיב בקרא? והלא הדבק עצמו הוא הרחבה של הרמב"ם לתפירה בחוט, ומאי שנא דבק ממסמר? ונראה לומר כי ה'ביאור הלכה' סובר שכל פעולה שיש להסתפק לאיזו מלאכה לדמותה, יש לשייכה למלאכה היותר קרובה אליה מבחינה רעיונית. ולכן, במדבק במסמר הדברקרוב יותר לבונה ולא לתופר, ואילו במדבק בדבק, הדבר קרוב יותר לתופר, וצ"ע[2].

עוד יש לעיין במהדק דפים זל"ז באמצעות סיכות כנהוג, שבאופן פשוט נראה לי לומר שיש לחייבו משום תופר אם מדבקם באופן שרוצה שיהיו לאחדים בידו באופן קבוע. אולם לאור דברינו בדברי הביאור הלכה לעיל יש מקום לומר שכיוון שמשתמש בסיכות שהוא כעין מסמרים יש לחייבו משום בונה או מכה בפטיש.

אולם, נראה לי ברור שאף לביה"ל יש לחייב בזה משום תופר. על פי דברינו, העיקרון לשיטתו הוא לנקוט כמלאכה היותר קרובה, ואם מדובר בניירות יותר סביר לראות זאת כתופר ולא כבונה אף אם מדבקם בסיכות. רק בעצים הוא שיש חילוק בין מדבקם בדבק שיותר קרוב לתופר, לבין מדבקם במסמרים שיותר קרוב לבונה.

ועדיין צריך עיון בכל זה, כי לענ"ד נראה יותר פשוט כדברי המנ"ח שלא שייך תופר בדברים הקשיחים. שוב ראיתי שהדברים כמעט מבוארים בירושלמי פרק כלל גדול דאיתא התם בעניין האבחנה שבין קורע למחתך, ואמרו שם:

"ואית דמחלפין קריעה בעורות וחיתוך בבגדים קריעה בעורות באילין רכיכיא וחיתוך בבגדים באילין ליבדייא".

והיינו שקריעה שייכת בדברים הרכים ומחתך שייך בלֶבד שהוא קשיח יותר. ולכאורה נראה שתופר שווה בזה לקורע, שאינו אלא בדברים הרכים, אך, שמא החילוק של הירושלמי הוא רק לעניין תרי גווני קריעה, וצ"ע.

תפירה באדם

יש לדון במי שנפצע בשבת וזקוק לתפרים כדי לדבק הפצע ולאחות הבשר, האם שייך בזה מלאכת תופר או דילמא אין תופר באדם.

בשו"ת 'מנחת שלמה' כתב הגרש"ז כי נראה לו שעקרונית יש בתופר שכזה איסור תורה:

"חושבני, דרק לענין בונה צריכים בגמ' (שבת צה.) לאסמכתא או למילף מקרא דויבן אלקים וכו' לאשמועינן שגם גוף האדם חשיב בנין, מה שאין כן בנוגע לתופר, נראה דכמו שהמדבק ב' ניירות או עצים דקים לעשותם עץ עבה חייב משום תופר[3], הכי נמי תופר בשר אדם או עורו שהוא כבשרו ורוצה שיתקיים ויתחברו יחד, דיש לחשוש למלאכת תופר. ולא מיבעיא לדעת רש"י בשבת (קז.) דהמפיס מורסא לעשות לה פה חייב משום בונה או משום מתקן כלי, דמה לי מתקן מכה מה לי לתקן כלי, שפיר מסתבר דאם חשיב בונה בפתח של מכה הוא הדין נמי דחשיב תופר, ואף דמה שהתפירה מתקיימת הוא רק מפני שאחר כך מתרפא ונעשה מאליו, מכל מקום האדם הרי תופר כדרכו ומלאכתו מתקיימת. וגם נראה לכאורה שאף להרמב"ם בפ"י משבת הי"ז שהמפיס שחין להרחיב פי המכה חיובו רק משום מכה בפטיש, ג"כ צריך להתחייב כאן משום תופר, ואף על גב שאין דרך לתפור בגוף האדם רק אם נתקלקל דהיינו לחולה או מי שקיבל מכה, מ"מ אין זה חשיב כאילו אין דרך תפירה בכך"   (ח"ב סימן לה).

לאור דברים אלו סיים הגרש"ז כי אין להתיר אלא בפיקוח נפש בלבד ולא כדי למנוע צלקות.

אמנם, בשו"ת 'ציץ אליעזר' נטה להסכים עם הגר"י אברמסקי ז"ל שאין תופר בגוף האדם:

"שאין איסור תורה של תפירה באדם באשר אין דרך תפירה בגוף האדם, ולא דמי זה לדעתי לכתיבה על גוף האדם דהוי כתיבה, דשם איננה באה לתועלת האדם אלא היא מטרה כשלעצמה בהיותו נצרך לכך, והבשר שעליה הוא כותב זאת משמשת לכותב רק במקום נייר או חתיכת עץ, וכדומה, ומשא"כ בתפירה הבאה לצורך בשר האדם"     (ח"כ סי' יח).

בנוסף, הוסיף ה'ציץ אליעזר' לטעון שם שכיוון שאחר כמה ימים נהוג להוציא את התפרים, הרי זו תפירה שאינה של קיימא, ויש להקל בזה כדעת רבינו יואל (אותה הזכרנו בשיעור הקודם), ומשום זה נטה להקל לתפור בשבת גם במקום שאין סכנה,שבמקום צער וחולי לא גזרו.

על טענות אלו כתב הגרש"ז שם:

"ונוסף לזה גם ראיתי שרבים סוברים דליכא כלל איסור תורה בתפירה שבגוף האדם, אף שלענ"ד כן צריכים לחוש לזה משום דאף אם מוציאין אח"כ את חוטי התפירה אפי"ה התפירה חשיב של קיימא"    (שם).

נראה מדבריו שהוא רואה זאת כתפירה של קיימא, כי החוט הוא רק האמצעי, אבל  התפירה עצמה היא של חלקי הבשר, וזה נחשב תפירה של קיימא.

ויש מקום להסתפק אם הדברים אמורים גם לדעת הסוברים שבעינן בתופר שיחבר באמצעות דבר שלישי או רק לדעת הסוברים שעיקר תופר הוא בחיבור שהופך לאחד ולא ניתן להפרידו. לענ"ד נראה שגם אם נסבור שתופר הוא באמצעות דבר שלישי, יש לומר שעיקר העניין הוא לדבק את שני החלקים, והוא הדבר המרכזי שהרי החוט טפל הוא לחיבור, ולכן ייחשב תפירה של קיימא גם אם מוציאים את החוט.

אמנם, בזה יש מקום להסתפק במה שנהגו היום להשתמש בפרפר שהוא רק מקרב את חלקי הבשר, והחיבור עצמו נוצר ע"י הרקמות החיות (ויש גם שיטה של קירוב חלקי הבשר ע"י לחץ ללא אמצעי שמחבר), אם יש בזה תופר. ואולי תלוי במה שהבאנו בשיעורים הקודמים ביסוד תופר באמצעי חיצוני.

בנוסף יש לדון כאן אם נקרא תופר בידיים כי עיקר התפירה נעשית כאן ע"י גוף האדם עצמו, ובקירוב הוא רק מאפשר את איחוי הרקמות. ובנוסף, צריך עיון אם הוא מעשה בידיים או גרמא בעלמא, וקצת מסתבר שאם זוהי הדרך לעשות כן, שנקרא מעשה ולא גרמא.

 

 

 

תפירה באוכלין

כתב הרשב"א:

"השיב עוד דמותר לתפור העוף ביום טוב שמלאוהו מבשר כתוש מבפנים. שהרי אותה תפירה צורך אוכל נפש הוא, והמחט עצמו מותר לטלטלו"                                (א, תקעו).

הבית יוסף הביא את דברי הרשב"א, ופסקם להלכה:

"עופות שממלאים אותם בשר וביצים, מותר לתפרם ביום טוב"         (סי' תק"ט, סעיף ג).

משמע כי הם סבורים כי באופן עקרוני יש תפירה בדרך זו באוכלין, אולם הדבר הותר משום שהוא צורך אוכל נפש. ויש לעיין בזה מכמה כיוונים:

- אם נכון הוא שיש תפירה באוכלין, אזי היתר תפירה משום אוכל נפש, אינו היתר פשוט. היתר זה תלוי לכאורה בשאלה היסודית אילו מלאכות הותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש. כיוון שאין ענייננו עכשיו בסוגיה זו, רק נעיר בקצרה, שנחלקו הראשונים האם הצורך של אוכל נפש הוא המתיר, ולכן כל פעולה שנעשית לצורך אוכל נפש תהיה מותרת, אף במלאכה שאינה מרכזית באוכלין. הגדילו לעשות בעניין זה התוספות בשבת שכתבו:

"כיון דמותר לגבן בי"ט מן התורה אפילו באפשר אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר, אם כן נפל ביתו בי"ט יהא מותר לבנותו בי"ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש"                             (צה. ד"ה והרודה).

על דרך זו יש החולקים וסוברים [חכמי ספרד] שלא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש. לדעתם, הותרו רק מלאכות מסויימות שעיקרן לצורך אוכל, וגם הן לא הותרו כולן אלא רק הנעשות בדרך כלל ליומן ולא לאוצר וכו'. לפי זה נראה שלא היה מקום להתיר תפירה לצורך אוכל נפש, וצ"ע.

- מה הוא היחס הנכון למלאכות שונות הנעשות באוכלים? כידוע, כתבו הפוסקים שאין עיבוד וצביעה, וגם ממרח באוכלים ועוד, ויש לדון בעיקרון המנחה, ומתוך זה לדון בתפירה באוכלין. ונראה לי, שעיקר הדבר נעוץ בשאלה מהי מגמת המעשה:

אם המגמה היא תיקון האוכל ועיצובו לאכילה, כגון אם ממרח פני הסלט או תבשיל אחר, כדי לייפותו להגשה וכיו"ב, וקל וחומר כשמורח ממרח כלשהו על לחם, או שמכין תה או קפה, והמים נצבעים, ואפילו שם קצת פפריקה וכיו"ב כדי לתת צבע באוכל שייראה אסתטי וכיו"ב, כיוון שהכול הוא במסגרת האכילה, אין צביעה וממרח באוכלין, כי תיקון אוכל הוא.

אבל, אם צובע בשר כדי שייראה אדום למכירתו, נראה שבזה יש צובע, אף שהוא באוכלין, כי כאן יש עניין בצבע כשלעצמו, ולא קשור למסגרת האכילה.

ממילא, לאור זאת נראה לי לעניין התפירה שכיוון שהיא תיקון האוכל כדי שהבשר יישאר בתוך העוף ויוכלו לאוכלו כך, יותר סביר שאין בזה תפירה באוכלין.

כדי להסביר את דעת הרשב"א והשו"ע שסרו שיש בזה תפירה, ונראה לי להציע בזה שתי דרכים ביישוב העניין:

1. גם הרשב"א לא התכוון לומר שיש תפירה באוכלים, בתפירת עוף ממולא בבשר, וכסברתנו הנ"ל, אלא שמכל מקום יש בזה איסור דרבנן. כמו שמצינו גבי עיבוד שאסרו פעולות מסוימות משום דדמי למעבד, כך גם בתופר, אולם כיוון שיש בזה צורך אוכל נפש לא אסרוהו חז"ל ביום טוב.

2. ובדרך אחרת נראה לי להציע, שעניין פעולות של תיקון אוכל הוא רק כשאנו עסוקים במסגרת האכילה ולקראתה, אבל תפירה היא פעולה שאינה במסגרת האכילה והיא אסורה בשבת מן התורה, אבל ביום טוב כיוון שהבישול מותר לצורך האכילה אנו רואים גם את פעולת התפירה כחלק מן המסגרת הזו, ולכן ביום טוב אנו מתירים את התפירה לא רק לשיטת התוס' שהוזכרה לעיל, אלא גם לשיטת חכמי ספרד, מפני שההיתר של בישול לאוכל נפש הופך את פעולת התפירה לתיקון אוכל שמותר, ובשבת שאין היתר אוכל נפש, תפירה כזו תהיה איסור תורה. 

על פי דברינו נראה לפרש, מה שראיתי מקשים על פסקי השולחן ערוך. בסי' שי"ד כתב:

"מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים"          (סעיף ט).

ובמ"ב שם הוסיף:

"וה"ה פירות שקשורים או תפורים יחד בחוט מותר להתיר או לחתוך החוט"     (ס"ק מב).

ואם הש"ע פוסק בהל' יו"ט שתפירה היא מלאכה והותרה לצורך אוכל נפש, כיצד הותר חיתוך קשרי השיפוד? ומלבד מה שנראה לי שיסוד ההיתר נעוץ בדיני קורע שנדון בהם בשיעורים הבאים, יש לומר על פי דברינו כאן שכל פעולה כזו הנעשית במסגרת האכילה, היא תיקון אוכל ומותרת, וזה יש להתיר גם בשבת, כי הקריעה נעשית לאחר הבישול ובמסגרת האכילה.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 


[1]   תלוי בשאלת בניין בכלים, עיין רש"י עד: ושם קב:, וראה דברינו מלאכת בונה בהרחבה.

[2]   שוב ראיתי לאחר זמן, בספר שביתת השבת שכתב כיו"ב:

"נראה דכל העושה מלאכה אחת ויש לה דמיון למלאכות שונות אינו חייב אלא אחת, ד״מ המדבק ניירות הרבה יחד עד שנעשה לוח עב נוכל לחייבו משום תופר וגם משום בונה, כמ״ש הראב״ד לענין עושה לבדין אך מאחר שענינם אחד והוא לחבר הנפרדים ע״כ אינו חייב אלא אחת".

והוסיף בציץ אליעזר (כ', יח):

'ומסתבר דחייב על אותה מלאכה שנראית דומה יותר אליה בהתהוותה'.

ודומה הדבר למה שדנו בש"ס בכמה מקומות במלאכות מסוימות משום מאי מחייבינן ליה, כעניין המשקה בריש מועד קטן, וכמו הדיון בעניין משמר בשבת קלח. ולא התלבטו שם אלא לחייב אותו אחת בלבד. ויש בזה להאריך אם מחייבים משום שתי מלאכות על פעולה אחת, הלח"מ על הרמב"ם בכמה מקומות, וכך נוקט גם המנ"ח במקומות רבים במוסך השבת סוברים כי ניתן לחייב שתיים, אבל לענ"ד אין לחייב שתים אלא בפעולות שיש להן שני מוקדים, וכעין שתי תוצאות מן המעשה האחד שעשה, אבל פעולה אחת  בלבד, יש לחייב עליה רק אחת, ובהתאם למה שהיא דומה יותר, ועוד חזון למועד לדיון ארוך יותר ועקרוני בזה.

 

[3] נראה מדבריו שסובר כביאור הלכה הנ"ל בסעיף הקודם ולא כמנ"ח.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)