תוספת אחד ממאתיים בכלאיים

בפרשת כי תצא נאמר שכלאי הכרם אסורים בהנאה: "לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (כ"ב, ט). הגמרא בפסחים כה ע"א דנה בשיעור האיסור, ומחלקת בין שני תרחישים: כאשר הזריעה המקורית נעשתה באיסור, אזי מרגע שהזרע משריש בקרקע - הכל נאסר בהנאה; אולם כאשר הזריעה המקורית נעשתה בהיתר, והאיסור נולד אחר כך - איסור ההנאה חל רק לאחר שהצמח מוסיף על גודלו שיעור של אחד ממאתיים משעת לידת האיסור.

ניתן לצייר מקרים שונים שבהם האיסור לא נולד בשעת הזריעה אלא מאוחר יותר. כך, למשל, ישנה הלכה הקובעת, שאיסור כלאיים שייך רק אם הבעלים מודע לָערבוב האסור ונוח לו בכך. אם זריעת הכלאיים נעשתה ללא ידיעת הבעלים, האיסור שייך רק משעה שנודע לו על כך. במקרה כזה, אם כן, ייאסר הכרם בהנאה רק לאחר שהזרע הוסיף אחד ממאתיים משעה שדבר הערבוב נודע לבעלים.

מדוע צריכים תוספת של אחד ממאתיים, ואין די בתוספת כלשהי? נראה שבעניין זה נחלקו הראשונים. רש"י ותוס' בכמה מקומות סבורים שהדבר נובע מדיני תערובות. ישנה הלכה הקובעת שכלאיים שנפלו לתערובת - אינם בטלים אלא במאתיים, בניגוד לרוב האיסורים שבטלים בשישים. ממילא, כל זמן שהצמח לא הוסיף מאתיים, הרי שהתוספת האסורה בטלה בשאר הצמח המותר. רש"י ותוס' סבורים, אפוא, שעקרונית כל תוספת של הצמח נאסרת, ואין צורך בשיעור כלשהו, והצורך בשיעור מאתיים הוא רק כדי למנוע את ביטולו של האיסור ולאסור את הצמח כולו.

ברם, מראשונים אחרים משתמעת הבנה שונה, שעל פיה זהו שיעור בהלכות כלאיים, ולא דין מדיני התערובות: כדי לאסור בהנאה צריכים רמה מסויימת של חיבור בין התבואה לכרם. כל זמן שלא היתה תוספת מאתיים, התבואה והכרם נחשבים כאילו כל אחד עומד בפני עצמו ואין שום קשר ביניהם. רק לאחר שהיבול צמח ברמה כזו, של אחד ממאתיים, נוצר קשר משמעותי בין שני הגידולים, הגורם לכך ששניהם נאסרים.

הראשונים נחלקו במקרה שהזרע הוסיף אחד מארבע-מאות, אחר כך נבנה כותל החוצץ בין התבואה לכרם, ואחר כך נפל הכותל ושוב הוסיף הזרע אחד מארבע-מאות: האם מצרפים את שתי התוספות לשיעור אחד ממאתיים ואוסרים את הכל, או שמא אומרים "קמא קמא בטיל" - כלומר, התוספת הראשונה נשכחה ובטלה מרגע בניית הכותל, ולא ניתן לצרפה לתוספת השנייה (המחלוקת מובאת ברמב"ן בבבא-בתרא ב ע"א).

מחלוקת זו תלויה בשתי ההבנות שהזכרנו: אם כל תוספת אסורה באופן עקרוני אך מתבטלת בהיתר - הרי שבמקרה הנידון יש לומר "קמא קמא בטיל", ולהתיר את הכל. ברם, אם כל תוספת מותרת ברמה העקרונית עד שיעור אחד ממאתיים, לא שייך לדבר על ביטול קודם שמגיעים לשיעור זה, כיוון שאין כאן שום איסור, וביטול אינו שייך בהיתר אלא באיסור בלבד. במקרה דנן, האיסור נולד רק כאשר יש תוספת מצטברת של מאתיים, ובשעה זו כבר אי אפשר לבטלו.