תולדות עבודת ה' במזבחות (קעב) – איסור הבמות (קמח)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור שעבר עסקנו במסעו הנבואי של יחזקאל אל המקדש. בהמשך פרק י' הנביא מתאר מה מתרחש במרכבה ואיך השכינה מסתלקת מן המקדש.

שני הנושאים הללו משולבים יחד בפרק זה:

"וַיִּשְׁלַח הַכְּרוּב אֶת יָדוֹ מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בֵּינוֹת הַכְּרֻבִים וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיִּקַּח וַיֵּצֵא: וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם: וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים אוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וְאוֹפַן אֶחָד אֵצֶל הַכְּרוּב אֶחָד וּמַרְאֵה הָאוֹפַנִּים כְּעֵין אֶבֶן תַּרְשִׁישׁ: וּמַרְאֵיהֶם דְּמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן: בְּלֶכְתָּם אֶל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִפְנֶה הָרֹאשׁ אַחֲרָיו יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּם: וְכָל בְּשָׂרָם וְגַבֵּהֶם וִידֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים מְלֵאִים עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּם אוֹפַנֵּיהֶם: לָאוֹפַנִּים לָהֶם קוֹרָא הַגַּלְגַּל בְּאָזְנָי: וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר: וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר: וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם הֵם מֵאֶצְלָם: בְּעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְרוֹמָם יֵרוֹמּוּ אוֹתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּהֶם: וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים: וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה: אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאֶחָד וּדְמוּת יְדֵי אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם: וּדְמוּת פְּנֵיהֶם הֵמָּה הַפָּנִים אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר מַרְאֵיהֶם וְאוֹתָם אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ"   (יחזקאל י', ז'-כ"ב).

"וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ וַתָּבֵא אֹתִי אֶל שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי הַפּוֹנֶה קָדִימָה וְהִנֵּה בְּפֶתַח הַשַּׁעַר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ וָאֶרְאֶה בְתוֹכָם אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן עַזֻּר וְאֶת פְּלַטְיָהוּ בֶן בְּנָיָהוּ שָׂרֵי הָעָם"   (יחזקאל י"א, א').

 

מעשה המרכבה

הנביא יחזקאל רואה סדרה של מראות א-לוהים לאורך כל ספרו. התייחסות ישירה לנושא המרכבה מובאת בשלושה פרקים. בפרק א', בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין, תיאור מעשה המרכבה הכולל דמויותיה. פני החיות וכנפיהן, וכן דמות החיות האופנים ותנועותיהם והרקיע של כסא הכבוד. בפרקים י'-י"א במסגרת מסעו הנבואי של הנביא אל ירושלים והמקדש, מתואר סילוקה של המרכבה הא-לוהית מן המקדש אל הר הזיתים ואל המדבר. בפרק מ"ג, במסגרת המראה הרביעי ממראות הא-לוהים, המתאר בפרוטרוט את הבית הולך ונבנה, את תפקיד הכהנים, הלויים והמקדש, את הנשיא ומעמדו וגידול הארץ וחלוקתה החדשה. ישנה כאן החזרת שכינה לביתה, החזרת עטרה ליושנה. בנבואה זאת שומע הנביא את קול ה' מדבר אליו מן הבית.

בנוסף, בפרק ג', הנביא נישא על גבי הרוח והוא שומע קול רעש גדול מתוכו המילים "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג', י"ב). בהמשך פרק ג', בפסוקים כ"ב-כ"ד הוא רואה את כבוד ה' ביציאתו אל הבקעה. המראה הרביעי הינו בפרק ל"ז – חזון העצמות היבשות. ה' מוציא את הנביא אל בקעה מלאה עצמות בה הנביא יוצא נגד הייאוש של העם ומבשר על הגאולה – החייאת העצמות היבשות. אלו מראות הא-לוהים הנראים לנביא יחזקאל לאורך כל פרקי הספר.

ביחס לשלושת תיאורי המרכבה, בפרק א' תיאור המרכבה היה סטטי; בפרקים י'-י"א המרכבה מסתלקת מן הבית; ואילו בפרק מ"ג המרכבה הא-לוהית חוזרת מן המדבר אל בית ה'. עובדה זו מלמדת עד כמה נושא זה של המרכבה הא-לוהית ונוכחות ה' על כסאו בביתו היה מרכזי בהשקפתו של הנביא יחזקאל.

 

תיאור מרכבה בשאר ספרי התנ"ך

מעבר לשלושת התיאורים הללו בספר יחזקאל, ישנם עוד שלושה מקומות בהם ישנם תיאורים של כסא הכבוד וצבא השמים הדומים בפרטים מסוימים לנבואת יחזקאל:

– הראשון מתואר במלכים א במסגרת מלחמת אחאב ויהושפט ברמת גלעד נגד בן הדד מלך ארם. יהושפט מבקש לדרוש את דבר ה' והנביא מיכיהו בן ימלה ניבא את הנבואה הזאת: "וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ" (מלכים א כ"ב, י"ט). הנביא מתאר כביכול דיון בין חברי הפמליא של מעלה העומדת ליד הכסא עליו יושב ה'.

– החזון השני הינו בספר ישעיהו:

"בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹ-ת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן"   (ישעיהו ו', א'-ד').

נבואה זאת נאמרת בזיקה ישירה למותו של המלך עוזיהו, בעקבות כניסתו להקטיר קטורת במקדש בה המלך נצטרע.

הנביא רואה את ה' כמלך בשר ודם היושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל. השרפים עומדים לפני כסא הכבוד עטופים בכנפיהם מראשם עד רגליהם והם משבחים את ה' בתואר "צבאו-ת", לומר כי הם עצמם מצבאות המוני מעלה המקדשים את ה' ומשלשים את התואר קדוש.

מזמור פ"ט מתאר יפה מצב זה: "אֵ-ל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו: ה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹ-ת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָ-הּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ" (תהילים פ"ט, ח'-ט'). אמנם בחזון ה' יושב על כסאו בהיכלו, אך בסיום שירת השרפים מלוא כל הארץ כבודו. אמנם ה' נעלה וקדוש, אך יחד עם זאת הוא מושל בכל הארץ.

בעקבות כך נעו אמות הסיפים והבית נתמלא עשן. ההיכל שהנביא רואה בחזונו הינו ככל הנראה בית המקדש עצמו. בפשטות כסא הכבוד על הכרובים הוא בקודש הקודשים. ישעיהו רואה את השכינה במקומה הקבוע בהיכל.

לגבי פרשנות החזון הזה יש הרואים בו את נבואת ההקדשה של הנביא. לעניות דעתנו זוהי נבואת סילוק כבוד ה' מן ההיכל והארץ, סילוק שיביא לשממת הארץ. לפי דעה זו ראשית סילוק שכינה מן המקדש מתחיל שנים רבות לפני גלות יהויכין.

החזון השלישי נרמז במזמור ס"ח: "רֶכֶב אֱ-לֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲ-דֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ" (תהילים ס"ח, י"ח).[1]

 

משמעות חזון המרכבה ביחזקאל

לא ניכנס כאן לפרטי חזון המרכבה של יחזקאל. החזון הנשגב והנורא סתום ונסתר.

נציין כי בפרק א' דמות ארבע החיות פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר. שינוי משמעותי בעניין זה מופיע בתיאור המרכבה בזיקה לסילוק השכינה מן המקדש בפרק י' – פני כרוב החליפו את פני השור המוזכרים בפרק א'.

הנביא רואה את כבוד ה', ביטוי המוכר לנו הן במעמד הר סיני: "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, י"ז) והן בחנוכת המשכן: "יָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ויקרא ט', כ"ג). ברור כי הביטוי 'כבוד ה'' מתאר את גילויו של הקב"ה בעיני הבריות ולא את עצמותו של הא-ל.

כמו כן מופיעים ביטויים שונים המשתמשים בדימויים ובהשוואות – דמות הכסא, כמראה אבן ספיר, כמראה אדם, כמראה אש, כמראה הקשת, כעין חשמל.

המרכבה מסמלת את השכינה המנהיגה את העולם. היא כביכול מלאה עיניים, רואה הכל יודעת הכל. היא לא מוגדרת לא במקומה ולא ביכולותיה. היכולת הא-לוהית היא אינסופית. ההימצאות הא-לוהית הינה בכל אתר ואתר. מעל המרכבה הכיסא המסמל מלכות ושלטון.

בחלק מן המקומות מוזכר הביטוי 'ה' א-לוהי הצבאות ישוב הכרובים' (כך למשל בשמואל א ד', ד' בהוצאת הארון על ידי חופני ופנחס אל המערכה נגד פלישתים, בשמואל ב ו', ב' בהעלאת הארון על ידי דוד מקרית יערים לעיד דוד, ובתהלים פ', ב').

משמעות תיאור המרכבה ובפרט סילוקה מן המקדש היא שיש בגלות השכינה ממד של חילול שם השם בגויים. בעקבות החטאים אותם תיאר הנביא בפרק ח', המציאות הרוחנית הידרדרה והתוצאה הישירה הינה סילוק שכינה. הגלות הפיסית של עם ישראל מארצו – הייסורים של העם בארצות נכר – הינה גילוי חיצוני של הסתלקות השכינה.

המרכבה עומדת על ארבע חיות, באמצעותן מנהיג הקב"ה את העולם. האברבנאל מבאר בפירושו ליחזקאל א' כי ארבעת החיות המופיעות במרכבה הן בעצם ארבע דמויות:

"דגל יהודה היה אריה דכתיב בו: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מ"ט, ט'). דגל ראובן היו פני אדם מפני שנאמר בו "וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה" (בראשית ל', י"ד) שהם בצורת אדם. דגל אפרים היו פני שור שנאמר "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים ל"ג, י"ז). ודגל דן היו פני נשר שנאמר "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ" (בראשית מ"ט, י"ז) – "אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף" (ישעיהו ל', ו')"

מרכבת השכינה יוצאת מן המקדש לדרך ארוכה ומסמלת את החורבן הקרב. האברבנאל מוסיף:

"יחזקאל שראה את ה' יתברך בעת הנסיעה והסתלקות השכינה מעמו וחורבן ביתו, יראה את המרכבה כאילו ראה את המלך נוסע ממקום אחר שיכינו לו מרכבתו ורכבו ופרשיו ללכת לדרכו... יראה ארבע חיות לרמוז הארבעה שרים העליונים המשולים ומשפיעים על הארבע מלכויות שיהיו בעולם"   (מעייני הישועה מעין ב', תמר ב').

לפי דעה זו ארבע החיות רומזות על ארבע מלכויות.

המלבי"ם בפירושו רואה במבנה גוף האדם ביטוי ורמז לסדר ההנהגה של מעלה:

"הנביאים בגודל כחם דמו הצורה ליוצרה כמ"ש חז"ל במדרש, ודמהו לצורת אדם, כמו שביארנו ענין זה באורך במק"א, איך ערך ה' וסדר קשרי הנהגת המציאות והאדם הגדול מיוחס ונערך אל האדם הקטן אשר נפשו אצולה מראש פינה למעלה מעולם הכסא, ושורש נשמתו למעלה עם המלך במלאכתו ישבו"   (יחזקאל א', כ"ו).

 

הארון, הכפורת והכרובים במשכן; כסא ה'

שינוי זה קושר באופן יותר ישיר את המראה אל המשכן בו מצויים הכרובים בקודש הקודשים. הזיקה לכרובים מאוד מובנת. הארון והכרובים עליו הם לכאורה כסא ה' בעולם והם מעין המרכבה. כך רואה הרמב"ן בפירוש לתורה את תפקידם של הארון והכרובים:

"אבל פירושו, כי בעבור שיצוה בכרובים להיותם פורשי כנפים למעלה, ולא אמר למה יעשם כלל, ומה שישמשו במשכן, ולמה יהיו בענין הזה, לכך אמר עתה ונתת הכפרת עם כרוביו, שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה, כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים, בעבור שהוא על ארון העדות. והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל שאמר "הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה" (יחזקאל י', כ'), ולכך נקרא "יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים" (שמואל א ד', ד'), כי היו פורשי כנפים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד... והכרובים אשר במשכן ובמקדש תבנית להן, "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" (קהלת ה', ז'). וזה טעם ואדע, שראה באחד וידע באחד, ולפיכך אמר המה. והמשכיל יבין"   (שמות כ"ה, כ"א).

הרמב"ן רואה את הארון עם הכרובים ככסא כבוד, ומזהה אותו עם המרכבה אשר ראה יחזקאל.

גם רבנו בחיי הולך בכיוון זה:

"וע"ד המדרש: (במדבר רבה ד, יג) יש בו רמז ועדות לדרך הקבלה: "ועשו ארון", חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה'" (שמות ט"ו, י"ז) למדך שהמקדש כנגד כסא הכבוד, ושני כרובים חביבים הם כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקדוש ברוך הוא"   (שמות כ"ה, י').

בהמשך הוא מתייחס לסוגיה באריכות ומפרט את התאמת חלקי הארון למרכבה:

"ואם תשכיל בדעת הרמב"ם ז"ל בענין הכרובים תמצא כי הם כנגד הכרובים שראה יחזקאל הנביא ע"ה והם חיות הקדש, ואף על פי שראה ארבע חיות הכל חיה אחת, ומזה הזכיר יחזקאל: "הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה" (יחזקאל י', כ'), אחר שהזכיר למעלה "אַרְבַּע חַיּוֹת" (יחזקאל א', ה') החזירם אחר כן לחיה אחת ואמר כי הם "הכרובים". ואחר שהזכיר השגתו הראשונה והיא חיות הקדש, חזר והזכיר השגה שניה שהיא האופנים שהם אצל החיות ולמטה מהם, כענין שכתוב: "וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת" (יחזקאל א', ט"ו), וכבר הזכיר בהשגה ראשונה של החיות: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה" (יחזקאל א', ד') וגו', ואח"כ הזכיר השגה שלישית עליונה מכלן והיא השגת החשמל, ואמר: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל" (יחזקאל א', כ"ז), ועל שלש השגות הללו שהשיג הזכיר שלש פעמים "וארא" וזה יורה שהם שלשה השגות חלוקות, והם ממטה למעלה: "אופנים", "וחיות", "וחשמל", ושלש השגות אלה הם הנקראים "מעשה מרכבה"... וזה סדר השגת המרכבה ליחזקאל: תחלה ראה "חיות הקדש" (יחזקאל א', ח'), כנגדם הכרובים במשכן ובמקדש, ואח"כ ראה הרקיע הנטוי על החיות (יחזקאל א', כ"ב), ואח"כ ראה הכסא על הרקיע (יחזקאל א', כ"ו)... הלוחות בארון רמז למה שכתוב: "כִּי בְּיָהּ ה'" (ישעיה כ"ו, ד'). וכן: "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" (שמות כ"ג, כ"א), וזה מבואר, והכרובים שראה יחזקאל שהם חיות הקדש הם כנגדם, וזהו שאמר: "וָאֵדַע כִּי כְרוּבִים הֵמָּה" (יחזקאל י', כ'), כי מתוך שראה הכרובים שהם חיות הקדש ידע כי למעלה מהם כרובים אחרים שלא ראה אותם הכרובים, שראה תבנית להם.

"והנה הכרובים שראה, ושבמשכן, ושבמקדש הכל תבנית לאותם כרובים עליונים שידע, והם גם כן כסא כבוד לקבל העליון"   (שמות כ"ה, י"ח).

היות הארון, הכפורת והכרובים כסא ה' בעולם, הטביע את חותמו לראות את המקדש בכלליותו כארמון המלכות של הקב"ה. כסא המלכות הוא דבר סמלי בהשוואה למקדשים פגנים, שם ישנו ממש כסא ועליו פסל של המלך. כאן, להבדיל אלפי הבדלות אין כסא ממש אלא הכרובים הם המושב עליו כביכול יושבת הא-לוהות. "ה' א-לוהי צבאו-ת ישוב הכרובים". ועל הכיסא עצמו אין כלום אלא שזהו מקום המושב.

אם הכרובים הם הכסא, הארון הינו ההדום של הכיסא. כך למשל בדברי דוד בדברי הימים א: "וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת" (דברי הימים א כ"ח, ב'). וכן במזמור קל"ב: "נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו" (תהילים קל"ב, ז'). כך גם במזמור צ"ט הפותח בפסוק: "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ" (תהילים צ"ט, א'), ואילו בפסוק ה' נאמר: "רוֹמְמוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא" (תהילים צ"ט, ה').

 

מספר הלכות הנוהגות במקדש באות לבטא את היותו ארמון מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה:

א. ההשתחוויה, בה האדם מבטל את עצמו לחלוטין לפני מקור הכל ומבטא זאת בפישוט ידיים ורגליים, וכן מצוות מורא מקדש, מבטאות את הרגשת האדם הבא לראות את ביתו של מלך העולם ולהיפגש עמו.

ב. אחד הטעמים המובאים למצוות שמירת המקדש הוא כבוד המלכות. "לא דומה פלטרין (ארמון) שאין עליו שומרין לפלטרין שיש עליו שומרין" (ספרי זוטא קורח על הפסוק "וזר לא יקריב"). אף הנוסח שהיו עונים במקדש אחרי ברכות אינו 'אמן', אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יומא ג, ח), נוסח המדגיש את היות המקום ארמון מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ג. ההלכה קובעת כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד (יומא כה.). נראה, שהסיבה לכך היא שמלכי בית דוד הם המייצגים את מלכותו של הקב"ה. דוגמא מובהקת לכך יש במה שנאמר על שלמה "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ" (דברי הימים א כ"ט, כ"ג).

ד. בראש השנה היו תוקעים במקדש בחצוצרות ובשופר. "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר" (ראש השנה ג, ד). התקיעה בשופר היא סימן מלכות מובהק: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהלים צ"ח, ו').

הבאנו כאן מספר דוגמאות של הלכות הנוהגות במקדש הנובעות מן התפיסה לפיה המקדש כולו הוא מקום מלכותו של הקב"ה. כאמור הכלי המבטא עקרון זה בצורה מובהקת הוא הארון, עם הכפורת והכרובים. זהו הכיסא וההדום ועל פי דרכנו, הנביא ביחזקאל פרק י', בתארו את המרכבה בזיקה לכרובים (ולא לחיות כבפרק א'), רומז לקשר זה ולמשמעותו.

בשיעור הבא נמשיך בעיון בפרקים י' וי"א ביחזקאל ונעסוק בסילוק השכינה מן המקדש.

 
[1]   יש לעיין בקיצוץ המסגרות והמכונות והסרת הכיור והים שהורד מעל בקר הנחושת על ידי אחז המתפרשות כסילוק המרכבה מן הבית (מלכים ב ט"ז, יז וי"ח).