תולדות עבודת ה' במזבחות | 168 | איסור הבמות | 144

מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים בת יצחק ורבקה ז"ל - ט' בטבת

לאחר שאפיינו את הקבוצות השונות בעם שהתקיימו אחרי גלות יהויכין ובראשית ימי מלכות צדקיהו, נעיין במספר נבואות שנאמרו על ידי הנביא ירמיהו ושאינן מתוארכות בפסוקים אך מתאימות בתכנן לפרק הזמן של השנים הראשונות של מלכות צדקיהו לאחר גלות החרש והמסגר.

נתחיל בנבואה בסוף פרק ח':

"הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר: עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ: עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי: הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי: מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי"   (ירמיהו ח', י"-כ"ג).

הנביא פותח בקינה והוא שומע את זעקת עמו מבבל. טענתו היא כי אם ה' שוכן בציון הוא אמור לגאול את עם ישראל והדבר לא קרה. תשובת ה' לכך היא כי אין ראוי לגאלם הרי עובדים עבודה זרה בגלותם.

הנביא מדבר על צרי הגדל בצפון עבר הירדן המזרחי, בגלעד, ורופאים יודעים לרפא איתו פצעים. צרתו וכאבו של הנביא גדולה מאוד והוא בוכה יומם ולילה על החללים שככל הנראה נפלו בקרבות עם הבבליים, וייתכן שהוא מתכונן גם לחללים העתידים ליפול בחורבן. הרי ה' עדיין לא השיב את חמתו על עמו והנביא יודע כי יהיו בגלות עוד 70 שנה עד שובם אל ממלכת יהודה.

מעניין כי הנביא בשברונו כואב מאוד את כאב עמו אך אין הוא מבקש רחמים מאת הקב"ה שיקצר את ימי הגלות של עמו.

הנימוקים לתארוך הנבואה לראשית ימי צדקיהו – הביטוי "הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים" מתייחס אל הגלות של החרש והמסגר בבבל. מדברי הגולים "הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ" ברור מכאן שעדיין ישנו מקדש. שני הנימוקים הללו תואמים את המציאות בראשית ימי צדקיהו לאחר יציאת גלות החרש והמסגר.

הנבואה הבאה שככל הנראה עוסקת בתקופה שאנו עוסקים בה היא בפרק ט':

"מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה': אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה': לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי: חֵץ שוחט שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי: עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ: וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב"   (ירמיהו ט', א'-י').

לגבי זמנה של הנבואה, מעבר ללשון הפתיחה הדומה לסיום הנבואה הקודמת ומהווה לה המשך טבעי, הנביא מתייחס לכך כי כולם מנאפים ובוגדים. הוא אומר בפסוק ב': "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה'". מעבר לשקר המאפיין את לשונם ועשייתם, הוא מדגיש כי הם נעשו שליטים בארץ לא על ידי אמת. תיאור זה מסתדר עם התפיסה מחדש של תפקידי השלטון שהתפנו עם גלות החרש והמסגר. האנשים שירמיהו מתייחס אליהם תפסו את עמדות ההנהגה בעזרת שקריהם.

הנושא הבולט יותר בנבואה זאת הוא השקר: בוגדים, לשון שקר, אמת לא מדברים, מרמה. מתברר ככל הנראה כי לאחר עזיבת שכבת ההנהגה את השלטון ביציאתה לגלות, השתרשה בממלכה תרבות של שקר, של מרמה, של בגידה. בעלי הזרוע שנותרו ביהודה השתלטו על ממלכה והם מדכאים את דלת הארץ וצדקיהו בחולשתו אינו מצליח למנוע זאת.

הנביא יחזקאל במסעו הנבואי לירושלים בשנה השישית לגלות יהויכין, שהיא השנה השישית למלכות צדקיהו, מתאר בהרחבה את המציאות בירושלים ובבית ה' המהווים את הרקע לסילוק השכינה מן המקדש.[1] בין שאר דבריו הוא אומר: "וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ וְאֵין ה' רֹאֶה" (יחזקאל ט', ט').

זוהי המציאות אותה חווה הנביא ירמיהו, וככל הנראה תרבות השקר, העיוות והטיית המשפט כל כך קיצוניות שהיא מביאה את ירמיהו לאמירה מרחיקת לכת ביותר – הוא מבקש לעזוב את ירושלים ולהיות במדבר.

בראותו את החורבן לנגד עיניו, הנביא נושא קינה, בכי ונהי על חורבן ההרים עליהם עבדו עבודה זרה ועל משכנות הרועים במדבר. כל אלו ייבשו ויחרבו. וכך כל ממלכת יהודה תהיה שוממה. אפילו העיר ירושלים עצמה תהיה מעון תנים, בתיה וחומותיה ייהרסו וכל ערי יהודה יהיו שממה בלא יושב.

מכאן נעבור לעיין בירמיהו פרק כ"ג, גם כאן אין תאריך מפורש לנבואה:

"הוֹי רֹעִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת צֹאן מַרְעִיתִי נְאֻם ה': לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם ה': וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ: וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם וְלֹא יִירְאוּ עוֹד וְלֹא יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ נְאֻם ה': הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ: לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם: לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי ה' וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ: כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה וּגְבוּרָתָם לֹא כֵן: כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן חָנֵפוּ גַּם בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם נְאֻם ה': לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם כַּחֲלַקְלַקּוֹת בָּאֲפֵלָה יִדַּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ כִּי אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם ה': וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל: וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת עַל הַנְּבִאִים הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אַל תִּשְׁמְעוּ עַל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם מַהְבִּלִים הֵמָּה אֶתְכֶם חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ לֹא מִפִּי ה': אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר ה' שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה: כִּי מִי עָמַד בְּסוֹד ה' וְיֵרֶא וְיִשְׁמַע אֶת דְּבָרוֹ מִי הִקְשִׁיב דברי דְּבָרוֹ וַיִּשְׁמָע: הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל: לֹא יָשׁוּב אַף ה' עַד עֲשֹׂתוֹ וְעַד הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה: לֹא שָׁלַחְתִּי אֶת הַנְּבִאִים וְהֵם רָצוּ לֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְהֵם נִבָּאוּ: וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם:

"הַאֱ-לֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם ה' וְלֹא אֱ-לֹהֵי מֵרָחֹק: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה': שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי: עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם: הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת שְׁמִי בַּבָּעַל: הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה': הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע: לָכֵן הִנְנִי עַל הַנְּבִאִים נְאֻם ה' מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ: הִנְנִי עַל הַנְּבִיאִם נְאֻם ה' הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם: הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם ה' וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם ה': וְכִי יִשְׁאָלְךָ הָעָם הַזֶּה אוֹ הַנָּבִיא אוֹ כֹהֵן לֵאמֹר מַה מַשָּׂא ה' וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת מַה מַשָּׂא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם נְאֻם ה': וְהַנָּבִיא וְהַכֹּהֵן וְהָעָם אֲשֶׁר יֹאמַר מַשָּׂא ה' וּפָקַדְתִּי עַל הָאִישׁ הַהוּא וְעַל בֵּיתוֹ: כֹּה תֹאמְרוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶל אָחִיו מֶה עָנָה ה' וּמַה דִּבֶּר ה': וּמַשָּׂא ה' לֹא תִזְכְּרוּ עוֹד כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱ-לֹהִים חַיִּים ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵינוּ: כֹּה תֹאמַר אֶל הַנָּבִיא מֶה עָנָךְ ה' וּמַה דִּבֶּר ה': וְאִם מַשָּׂא ה' תֹּאמֵרוּ לָכֵן כֹּה אָמַר ה' יַעַן אֲמָרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מַשָּׂא ה' וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תֹאמְרוּ מַשָּׂא ה': לָכֵן הִנְנִי וְנָשִׁיתִי אֶתְכֶם נָשֹׁא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הָעִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם מֵעַל פָּנָי: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ"   (ירמיהו כ"ג).

הפרק עוסק ברועים, המנהיגים של העם ובנביאי השקר לסוגיהם. בפסוק ב' הוא מתייחס למנהיגים שגרמו לאיבוד הצאן. סביר מאוד להניח שהכוונה היא לכל בני ממלכת יהודה שנפוצו לארצות נכר עם גלות יהויכין. על ידי מעשיהם הרעים של המנהיגים הם גרמו כי גם אלו הנמצאים כיום בממלכת יהודה אף הם יתפזרו לכל עבר.

הנביא מאשים את המנהיגים שלא טיפלו בעמם, לא שמרו עליו ובמעשיהם גרמו לפיזורו ולגלותו, והם יבואו על עונשם.

ירמיהו מתייחס לנביאי השקר השונים. גם לנביאי שומרון שהטעו את עם ישראל ונבאו לבעל וגם לנביאי השקר בירושלים העושים תועבות. ייתכן כי מנהג נביאי השקר היה באלילותם לבוא אל קדשות. מעבר למעשיהם הרעים הם עודדו גם את העם לנהוג כמותם. ירמיהו מדמה אותם לסדום ולעמורה. סדום ועמורה מייצגים את היפוכו של הצדק האמור לאפיין את ירושלים. מן הנביאים האלו יצאה חנופה ורשע בכל הארץ מפני שהם לימדו את העם דברים כוזבים.

ירמיהו מזהיר את העם מפני נביאי השקר. אלה מדברים לא מפיהם ומבטיחים הבטחות שלא תבוא הרעה. זהו ההיפוך הגמור מדבריהם של נביאי האמת, ביניהם ירמיהו, הניבאים על הרעה שתבוא, לדוגמה: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (ירמיהו י"א, י"א). שכן, אין זאת דרכו של נביא אמת להינבא נבואה כל שהיא אם הוא לא שמע אותה מפורשות מאת הקב"ה.

הנביא מביא משל: כשם שאי אפשר לאכול את התבואה כשהיא עדיין מעורבת בתבן, אין טעם לדברים שנביא האמת אומר כל עוד נביאי השקר מרמים את העם והאנשים לא יידעו להבחין בין נבואת שקר לנבואת אמת. ייתכן גם כי נביאי השקר היו מערבבים בשקריהם גם חלק מדברי נביאי האמת כדי ליצור רושם שדבריהם אכן אמת ויצאו מפי ה'. באופן זה הם גונבים את דעת הבריות.

לקראת סוף הפרק (ירמיהו כ"ג, ל"ג-מ') הנביא מדבר על משא ה'. המילים "משא ה'" יכולות להתפרש בשתי משמעויות. המשמעות האחת היא נבואה במשמעות משא כדיבור. כך למשל בפתיחת נבואת נחום וחבקוק משא נינוה (נחום א, א'), או המשא אשר חזה חבקוק הנביא (חבקוק א', א'). המשמעות השנייה היא נטל, מטען – רובץ תחת משאו (שמות כ"ג, ה'). או הטרדה – "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א', י"ב). ומילה זו, בגלל שתי המשמעויות שלה, יכולה להשתמע לשתי פנים.

אומר הנביא "וּמַשָּׂא ה' לֹא תִזְכְּרוּ עוֹד כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱ-לֹהִים חַיִּים ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵינוּ" (ל"ו). כלומר, הנבואה תהיה לכל אדם לפי דיבורו. הנביא מאשים אותם כי הפכו את דבר ה' מנבואה למשא (במובן של נטל). כלומר, אנשים לועגים לירמיהו ובמקום לשאול את הנביא מה דיבר ה' שואלים מה משא ה', כדי לרמוז על משמעות המלה משא כנטל וסבל.

הנביא אוסר עליהם לדבר בלשון זו גם אל הנביא וגם בינם לבין עצמם. עליהם לשאול את הנביא באופן ישיר מהו דבר ה'. והנביא אומר להם כי ה' ינהג בהם מידה כנגד מידה: כשם שאדם נוטש ומשליך את המשא שעליו, ה' ינטוש את עם ישראל, וכשם שהם מחרפים דברי א-לוהים חיים כך ה' ייתן אותם לחרפת עולם ולכלימת עולם אשר לא תישכח.

לסיכום, הפרק מזכיר שלושה סוגי נביאים – נביאי אמת, נביאי בעל ונביאי השקר שדברו בשם ה'. נביאי האמת לא דיברו על דעת עצמם אלא דברו בשליחות ה' והם עומדים בסוד ה'. הם הוכיחו את בני ישראל שלא הלכו בדרכי ה'.

מול נביאי השקר ירמיהו משמיע את הטענות הבאות:[2]

א. הם אינם מחזירים את העם למוטב שזהו עיקר תפקידם.

ב. הם משלים את העם כי יהיה שלום למרות שהוא צפוי לאסונות גדולים.

ג. ה' לא שלח אותם ונבואותיהם בדויות מלבם.

ד. במקום לעורר את העם לעבוד את ה' משכיחים את העם את שם ה'.

ה. הם חוטאים בעצמם בניאוף.

מפרק זה אנו מבינים כי בראשית ימי צדקיהו אחת ההתמודדויות הקשות של הנביא ירמיהו היא עם נביאי השקר המרגיעים את העם במקום לתקן את דרכיו ולהחזירו בתשובה.

בשיעור הבא נמשיך לעיין בנבואות ירמיהו בימי צדקיהו.