תולדות עבודת ה' במזבחות | 166 | איסור הבמות | 142

בשיעור הקודם עסקנו ביחסים של הנביאים ירמיהו בממלכת יהודה ויחזקאל אל גולי בבל לתפיסות שונות וקבוצות שונות בעם ישראל, ולמציאות הקשה לאחר גלות המלך יהויכין וראשית מלכות צדקיהו. התייחסנו לקבוצה בממלכת יהודה המאמינה כי שלטון ה' הוא בארץ. בנוסף, תיארנו את יחס הנביא יחזקאל לגולי בבל המבקשים לבנות מקדש בבבל. הנביאים התנגדו באופן ברור לשתי הקבוצות הללו.

בשיעור זה נמשיך לעיין ביחסם של הנביאים ירמיהו ויחזקאל לשאר הקבוצות בעם ישראל בממלכת יהודה ובגולת בבל.

 

קבוצה שלישית – בבבל – מבקשת להיבלע בתרבות הבבלית

אלו אופורטוניסטים בבבל המנסים באופן פרגמטי להפיק את התועלת והיתרונות של המציאות החדשה שנוצרה. הם רוצים להידמות לגויים.

וכך אומר להם הנביא יחזקאל:

"וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן: חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה"   (יחזקאל כ', ל"ב-ל"ד).

הנביא מגיב עליהם בחזקה ואומר כי ה' ימלוך עליהם בחמה שפוכה יוציא אותם מן העמים ויקבץ אותם מן הארצות "ביד חזקה בזרוע נטויה ובחמה שפוכה". כך שמעבר לקבוצה המצויה בממלכת יהודה המתייחסת רק לעצמה, בבבל ישנן שתי קבוצות. שלושת הקבוצות דגלו בריאליזם מדיני. ההשקפה המדינית המקובלת עליהם היתה כי מה שעשה נבוכדנאצר עשוי, רק שבבבל המסקנות שונות בין שתי הקבוצות. הזקנים רוצים להמשיך את זיקתם לא-לוהי ישראל ולמורשת ישראל, ועל כן הם מציעים לבנות בבבל מקדש לא-לוהי ישראל. לעומתם יש את הקיצונים "אנשי העולם הזה" בבבל הדוחפים להשתלב במציאות שסביבם. לפי גישתם, ה' שולט בירושלים, אך בבבל שולטים נבו ומורדך. עליהם אומר הנביא יחזקאל: "כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל י"א, ט"ז). הנביא אומר כי אין אפשרות לחיות בבבל חיים לאומיים ודתיים שלמים ומלאים, אבל במקום מקדש ממש שאין כל אפשרות שייבנה בבבל, תמשיך להיות בבבל זיקה אל אלוהי ישראל על ידי מקדש מעט.

הנביא יחזקאל ממשיך שם:

"לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: וּבָאוּ שָׁמָּה וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר"   (יחזקאל י"א, י"ז-י"ט).

בבבל יהיה מקדש מעט. בארץ ישראל תהיה מציאות שלימה –"והיו לי לעם ואני אהיה להם לא-לוהים". כביכול במקום המקדש הגדול בירושלים ה' ישרה שכינתו גם בגלות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

כך דרשו הקדמונים את הביטוי "מקדש מעט". כך מתרגם יונתן בן עוזיאל ורש"י מצטט אותו "לבתי כנישתא דאינן תניין לבית מקדש". כלומר, בתי כנסיות שהם שנִיים לבית המקדש. כך למשל מבאר הרד"ק על אתר: "אם רחקו ממקדש ה' שהוא מקדש גדול שם בארצות אני להם למקדש מעט" (רד"ק יחזקאל י"א, י"ז). כלומר, בבתי כנסיות שהם נועדים שם להתפלל אל ה', שם הוא שומע בקולם ומצילם מיד אויביהם ואף עתיד לקבץ אותם, כמו שאומר בסמוך "וקבצתי אתכם".

 

קבוצה רביעית ביהודה ובבבל – נביאי שקר – בארץ לא יהיה  חורבן והגולים בבבל יחזרו מיד לארץ

מעבר לשלושת הקבוצות שהזכרנו ישנו עוד זרם אידיאולוגי, פטריוטי לאומי המדבר על שיבה מהירה לארץ. בראש החוגים הללו אנשים הקוראים לעצמם "נביאים", אך בעיני ירמיהו ויחזקאל הם נביאי שקר. אליהם מתייחס הנביא יחזקאל:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם הִנָּבֵא אֶל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הוֹי עַל הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם וּלְבִלְתִּי רָאוּ: כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ: לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם ה': חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב הָאֹמְרִים נְאֻם ה' וַה' לֹא שְׁלָחָם וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר: הֲלוֹא מַחֲזֵה שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם וְאֹמְרִים נְאֻם ה' וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי:

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה': יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם...

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' וּבִקַּעְתִּי רוּחַ סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה לְכָלָה... נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'"   (יחזקאל י"ג, א'-ט"ז).

בעת צרה אנשים המכנים עצמם נביאים מנצלים את שאיפת ההמונים למוצא קל מסבך הבעיות. הנביא יחזקאל משתדל ללמד את העם לבוז לאותם האנשים המפיצים אמרות שווא וחזיונות שקר. הוא שם אותם ללעג באוזני שומעיו. יחזקאל רוצה להכין את העם לקראת החורבן, וגם להכין אותם כראוי לקראת בוא הגאולה. זאת בניגוד לטיפוח האשליות של שיבה אל הארץ שנביאי השקר מטעים בהם את העם. נביאי השקר הכירו את ציפיות השלום של העם ומיהרו לטפח אותן בסיסמאות "שלום שלום". משמעות אמירה זאת לדלת העם שנשארה בירושלים הינה כי החורבן לא יתממש והעם ימשיך לשבת על נחלתו בשלווה, ואילו לגולי בבל הם בישרו שיחזרו במהרה אל בתיהם ואדמתם.

אותן תקוות גדולות הפכו בבוא הזמן לציפיות שווא והותירו מפח נפש גדול. הנביא יחזקאל אומר לגולי בבל: "נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'" (יחזקאל י"ג, ט"ז). וכן קודם: "קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן" (יחזקאל ז', כ"ה).

גם ירמיהו ניבא כלפי האנשים בממלכת יהודה בביטויים דומים: "וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם" (ירמיהו ו', י"ד; וחוזר בירמיהו ח', י"א). נביאי השקר הבטיחו שקט מנוחה ורפיון. אין זה השלום המובטח ולכן אין סופו להתקיים.

סביר מאוד להניח כי ישנה זהות כמעט גמורה עם אותם נביאים המוזכרים אצל ירמיהו בפרק כ"ט:

"וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלִָם אֶל יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלִָם... כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן: קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ: וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם:

"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים: כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה': כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה... וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם: כִּי אֲמַרְתֶּם הֵקִים לָנוּ ה' נְבִאִים בָּבֶלָה: כִּי כֹה אָמַר ה' אֶל הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב אֶל כִּסֵּא דָוִד וְאֶל כָּל הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת אֲחֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָצְאוּ אִתְּכֶם בַּגּוֹלָה: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר וְנָתַתִּי אוֹתָם כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ: וְרָדַפְתִּי אַחֲרֵיהֶם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחֶרְפָּה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶל דְּבָרַי נְאֻם ה' אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם אֶת עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם ה': וְאַתֶּם שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה וְאֶל צִדְקִיָּהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַנִּבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי שָׁקֶר הִנְנִי נֹתֵן אֹתָם בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִכָּם לְעֵינֵיכֶם: וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ: יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם וַיְדַבְּרוּ דָבָר בִּשְׁמִי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לוֹא צִוִּיתִם וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם ה'"   (ירמיהו כ"ט, א'-כ"ג).

במכתב ששלח הנביא ירמיהו לגולי בבל הוא אומר לבנות בתים, לנטוע גינות, לקחת נשים ולהוליד ילדים בבבל. גלות בבל תימשך והיא לא תסתיים במהרה. הרי אותם נביאים טוענים כי נשלחו בידי ה', ואילו ירמיהו ויחזקאל מכחישים זאת בתוקף ואומרים לעם מפורשות כי הם נביאי שקר. הם מבטיחים לעם כי תהיה שיבה מהירה מבבל והגאולה קרובה ואילו הנביא ירמיהו בפסוק י' אומר להם "כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". כלומר שבעים שנה ולא פחות מכך. רק אז תיפול בבל ויגאלו מידי הכשדים.

ירמיהו מפציר בגולים שירבו בתפילה כל זמן גלותם וה' עתיד לשמוע להם ולהחזירם לארץ. ירמיהו מזהיר אותם בעיקר מנביאי השקר אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, ומביא ראיה מכך שהם נואפים וסופם שהומתו בשריפה.

לפי ירמיהו וגם יחזקאל, נביאי שקר אלו עשו שתי רעות. לא ה' שלח אותם, והתחזית המדינית שהם מטיפים אליה מוטעית מיסודה והיא עתידה להכשיל את העם.

בהמשך הפרק מתייחס הנביא ירמיהו לשמעיהו הנחלמי:

"וְאֶל שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי תֹּאמַר לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים אֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם וְאֶל צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן וְאֶל כָּל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: ה' נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית ה' לְכָל אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק: וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעַנְּתֹתִי הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם: כִּי עַל כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ בָּבֶל לֵאמֹר אֲרֻכָּה הִיא בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פְּרִיהֶן: וַיִּקְרָא צְפַנְיָה הַכֹּהֵן אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה בְּאָזְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: שְׁלַח עַל כָּל הַגּוֹלָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אֶל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל שָׁקֶר: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי פֹקֵד עַל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל זַרְעוֹ לֹא יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָעָם הַזֶּה וְלֹא יִרְאֶה בַטּוֹב אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְעַמִּי נְאֻם ה' כִּי סָרָה דִבֶּר עַל ה'"    (ירמיהו כ"ט, כ"ד-ל"ב).

שמעיה הנחלמי שלח איגרות מבבל אל הכהנים והעם שבירושלים, ובמיוחד לצפניה בן מעשיה הכהן. הוא נוזף באגרתו בצפניה על כך שלא מנע את ירמיהו להינבא במקדש נגד המרד ושלא ענש אותו על הנבואות שאמר.

צפניה אמנם קרא את האיגרת של שמעיה הנחמלי באזני ירמיהו אך הוא לא נזף בו ולא ענש אותו. על איגרת שמעיה השיב ירמיהו באיגרת חדשה לגולה ששמעיה וזרעו לא יזכו לראות בשיבת ציון כעבור שבעים השנה. מעניין כי גם הנביא יחזקאל ניבא בסגנון דומה: "בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ" (יחזקאל י"ח, ט').

מתגלה כאן צד נוסף בפעילות נביאי השקר. הם מחליפים מכתבים עם חברים לדעה בירושלים. כלומר, ישנו קשר בין הפלג הבבלי לפלג הארץ ישראלי.

אותם פטריוטים, בניגוד לדעת ירמיהו, לא רצו להקים בתים בבבל. הם יושבים על הצרורות שלהם, אינם בונים, אינם נוטעים ואינם מתחתנים, כי הם בטוחים שעוד מעט ישובו ליהודה.

זוהי המפלגה הפטריוטית בבבל ובראשיה המנהיגים ה"ניבאים" בשם ה'", אחאב בן קוליה, צדקיהו בן מעשיה ושמעיהו הנחלמי. למפלגה זאת ישנו פלג ביהודה. אחד ממנהיגיו הוא חנן בן עזור הלובש אף הוא אצטלה של נביא כחבריו לדעה בבבל. אותם מנהיגים, נביאי השקר, הנביאים אומרים מפורשות כי לא ה' שלח אותם והם טועים, מטעים ומשקרים.

נדרשת מידה לא מבוטלת של העזה ואומץ ומסירות כדי להטיף בבבל נגד נבוכדנאצר ונגד ישיבה בגולה. ואמנם אכן נבוכדנאצר שורף את אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה באש. כשחנניה בן עזור "הנביא" מגבעון נכנס לבית המקדש בשעה שצדקיהו יושב על כיסא המלכות בירושלים ומתנבא כי עוד שנתיים הוא משיב אל המקדש את כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנאצר וכן את יכניה מלך יהודה ואת כל גלות יהודה, המשמעות של דבריו היא כי צדקיהו יודח ממלכותו. זוהי מרידה גלויה הן במלכות צדקיהו והן במלכותו של נבוכדנאצר.

בשיעור הבא בעזרת ה' נעיין ב"נבואות" חנניה בן עזור ונראה מהו יחסו של הנביא ירמיהו אליו; ונסכם את דרכי ההתמודדות בתגובת בני הדור לסיטואציה החדשה כאשר בעקבות גלות יהויכין כל הפקידות הבכירה של ממלכת יהודה נמצאת בבבל.