דילוג לתוכן העיקרי

תוך וקליפה

קובץ טקסט
 
תוך וקליפה[1]
 
הגמרא (עבודה זרה דף ה ע"ב) עומדת על כך שרק לאחר ארבעים שנה מצא משה לנכון להזכיר לעם ישראל את כפיות הטובה שלהם כלפי הקב"ה, והיא מסיקה מכך כי "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" [אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה]. כיצד ניתן להסיק מדברי משה רבנו לישראל לגבי כל אדם שלומד מרבו? מה המסר שמנסה גמרא זו להעביר לנו?
 
בחסידות נהוג לומר כי בעוד שכדי להתמודד עם קליפה של תאווה די לאדם לאחוז באמת וללכת לאורה, הרי שבהתמודדות עם קליפה של שקר אין במה להיאחז. כיום אנו מתמודדים מול תרבות של שקר. בארצות מזרח-אירופה הייתה תרבות של שקר גלוי: הכול ידעו שלא ניתן להאמין לשום דבר ולא ניתן לסמוך על אף אחד; אנשים האמינו רק במה שכדאי ומשתלם, ולא במה שנראה בעיניהם אמתי. בארצות המערב, לעומת זאת, יש תרבות של שקר נסתר: עוטפים את השקר בעטיפות יפות - וכך משווקים אותו. כך הדבר, למשל, בפרסום מוצרים או בתעמולה פוליטית: מציגים תמונה חיצונית יפה וקוסמת, שהקשר בינה ובין ערכו הפנימי של המוצר או של האדם מועט. וגם את היהדות יש שמנסים למכור בעטיפות יפות על ידי הצגת כל מיני דברים נחמדים וקוסמים שיש בה, במקום לעסוק בתוכן ובעומק שבה.
 
בירושלמי במסכת חגיגה (פ"ב ה"ב) מסופר על חסיד אחד שנגלה לאחר מותו לחסיד אחר, ובין השאר סיפר לו על אישה בשם מרים בת עלי בצלים, שציר שערי הגיהינום היה קבוע באוזנה. וכל כך למה? הירושלמי מסביר שהיה זה עונש על מנהגה לצום ולפרסם זאת ברבים, ויש אומרים: לצום יום אחד ולפרסם שצמה יומיים. החסיד המשיך ואמר שאישה זו תישאר במקומה עד שיחליפנה שמעון בן שטח נשיא ישראל, שטרם עלייתו לנשיאות הבטיח לחסל את תופעת המכשפות ולא עמד בהבטחתו. החסיד ששמע זאת סיפר על כך לשמעון בן שטח, והלה דאג מיד לחיסול המכשפות - אף על פי שמעולם לא הוציא את הדבר בפיו אלא רק תכנן זאת בלבו.
 
מה פשר השם "מרים בת עלי בצלים"? בין הבצל ובין ירקות אחרים קיים הבדל בולט: לירקות אחרים יש קליפה ותוך, בעוד שלבצל יש קליפות בלבד - לאחר כל קליפה באה קליפה נוספת. הבצל הוא סמל לדברים שכל עצמם חיצוניות ואין בהם מאומה מלבדה. הירושלמי יוצא כנגד דברים שאין להם כיסוי, שקרים בעטיפה יפה. אותה מרים בת בצלים נהגה לומר שצמה יומיים, על אף שצמה יום אחד בלבד. שמעון בן שטח הבטיח שיחסל את המכשפות ולא עשה זאת, ויתרה מזאת: הוא היה אמור להיענש על אף שלא הבטיח זאת בפה אלא בלב בלבד. התורה דורשת כיסוי לכל דבר – ואפילו לתכנון בלבד. היהדות סולדת מחיצוניות שאין מאחריה דבר. אדם צריך לבדוק את דרכיו היטב ולוודא שיש כיסוי פנימי לכל דבר שהוא אומר או מתכנן. זהו גם ההסבר לתיאור ציר שער הגיהינום הקבוע באוזן, רמז לכך שאישה זו התייחסה לדברים כפי שהם נשמעים - ולא כפי שהם באמת.
 
כעת נוכל להבין את הגמרא במסכת ע"ז שהבאנו בתחילת דברינו, לגבי פרק הזמן הארוך של ארבעים שנה. רצון הגמרא הוא ללמדנו כי אין די בשינון ודקלום דברי הרב כמות שהם ולהסתפק במה שנראה מהם במבט ראשון, אלא צריך להבינם היטב ולברר את עומקם עד תום. למלאכה כזו אכן דרוש זמן מרובה.
 

 


[1] השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת כי-תבא תשנ"ו, וסוכמה על ידי מתן גלידאי. הסיכום עבר את ביקורתו של הרב שלמה ברין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)