תהליך המילה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

ביאור המונח 'מילה'ן[1]

בשיעור זה נעסוק במרכיבים הטכניים של מצוות המילה. ראשית, עלינו לשאול מהו פשר המונח 'מילה'. פשט הכתוב הוא שמדובר על חיתוך, ונדמה שכך הבינו מפרשי התורה על הפסוק:

"ונמלתם את בשר ערלתכם". (בראשית יז, יא)

אמנם, בביאור מילה זו מצינו בפרשנים שני שורשים שונים אפשריים: רש"י סבור שהשורש הוא מ.ו.ל ואילו ראב"ע סבור שהשורש הוא נ.מ.ל.

כפי שראינו בפסוקים בפרשת לך לך ובפסוקים בפרשת תזריע המצווה היא למול, דהיינו לחתוך, ושאלתנו היא האם ניתן להסיק מכאן שעיקר המצווה בחיתוך או שמא ישנן פעולות נוספות שמהוות אף הן חלק אינטגרלי מהמצווה. העובדה שהתורה מזכירה את 'מילת בשר ערלתכם' מחדדת אף היא את התחושה שמדובר במעשה חיתוך ותו לא. מקור אפשרי בתורה ממנו ניתן לדייק את המרכיבים הנוספים של המילה הוא בפרשת ניצבים:

"ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך". (דברים ל, ו)

ישנן כמה הבנות בפסוק זה, ואחת מהן היא הסרה כללית של הרוע האנושי כפי שמבאר הרמב"ן על אתר:

"לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל".

מהבנה זו משמע שהמילה היא הסרה כללית יותר, ולאו דווקא חיתוך בשר, וכאמור מכאן ניתן לפתוח פתח להכללתן של פעולות נוספות במסגרת מצוות המילה.

פריעה

שנינו במשנה (שבת קלג ע"א):

"עושין כל צרכי מילה [בשבת], מוהלין ופורעין[2] ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון".

במשנה ישנן שתי קבוצות של פעולות, קבוצה אחת זוהי קבוצת הפעולות הקשורות לעצם מעשה המילה, וקבוצה שנייה היא פעולות שאינן קשורות לעצם מעשה המילה אך הן הכרחיות מבחינה בריאותית ודוחות את השבת. הקבוצה הראשונה כוללת את המילה והפריעה (לגבי מקומה של פעולת המציצה נדון להלן), אלא שהיחס ביניהן אינו ברור.

מל ולא פרע

המשנה בדף קלז ע"ב קובעת:

"מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל".

אם כן, הפריעה מהווה חלק אינטגרלי ומשמעותי בתהליך, אך מהו היחס בינה לבין עצם החיתוך? כאן יש מקום לשתי הבנות:

א. אדם שמל ולא פרע ביצע את המעשה בשלמותו, אלא שבכדי ליצור את החלות עליו לפרוע. הסבר זה מתיישב בעיקר לאור הנוסח המוכר לנו לגבי טבילתו של גר: "מל ולא טבל כאילו לא מל" - ברור שהטבילה אינה קשורה כלל לעצם מעשה המילה, אך עם זאת היא נחוצה כדי להשלים את חלות הגירות.

ב. עצם מעשה המילה מורכב משתי הפעולות, וכל עוד לא נפרע העור - לא נסתיימה פעולת המילה.

ישנן כמה נפקא מינות בין שתי הבנות אלו, ובכדי לבררן עלינו לעיין בסוגיה ביבמות (עא ע"ב). הגמרא קובעת שחובת הפריעה היא מן התורה, אך אברהם אבינו לא נצטווה עליה. ראיית הגמרא היא מהנאמר בספר יהושע:

"עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית". (יהושע ה, ב)

החרבות נועדו להשלים את מילתם של אלו שנימולו קודם מתן תורה ולא פרעו את מילתם. ניתן היה לומר שהחרבות נועדו למול את אלו שלא מלו כלל, אך מהדגשת הכתוב 'שנית' משמע שמדובר בהשלמת התהליך. אם כן, הגמרא מבינה כי יש הבדל בין מילה לפריעה, אך מה פשר הבדל זה? ניתן לענות על כך לאור מושג אחר בו נדון בהמשך והוא 'ציצין המעכבין את המילה'[3]. המשנה בדף קלז ע"א קובעת שחיתוך אותם ציצין מוגדר כ'סוף המילה', דהיינו השלמת מעשה המילה עצמו, ורק אחריו מתבצעת הפריעה.

מעצם הביטוי 'מעכבין את המילה' בוקע ועולה ההבדל בין פעולת חיתוך ציצין אלו לבין פעולת הפריעה, בה אין איזכור של 'מעכבין את המילה', אלא ביטוי "פושר" יותר: 'כאילו לא מל'. לפיכך, גם אם נאמר שהפריעה מהווה חלק מהותי בתהליך, קשה להניח שהיא מוגדרת כחלק מעצם מעשה המילה.

בפן הכרונולוגי, כאשר אברהם אבינו נצטווה למול, דהיינו לבצע את השלב הראשון בתהליך, הדבר כלל גם את הציצין המעכבין. על השלב השני של המילה - הפריעה, נצטווינו רק בהר סיני. מה הן ההשלכות של חלוקה זו בין שני השלבים השונים?

בני קטורה

בשיעור הקודם דיברנו על השוני בין חיובם של בני קטורה לחיובם של בני אברהם, וזאת אליבא דהרמב"ם שסבר שלא רק ששת בני קטורה נצטוו אלא גם צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. ה'שאגת אריה' קבע שבני קטורה חייבים רק במילה בה נצטווה אברהם אבינו, ואם כך ייתכן שהם אינם חייבים לפרוע.

מל ולא פרע - מותר בקדשים?

ייתכן שיש מקום לחילוק זה גם בתוך עם ישראל, ולא רק לגבי בני קטורה. הדבר אינו עולה במפורש, אך יש שהעלו אותו בהווה אמינא. התוספות (יבמות עא ע"ב, ד"ה מאי טעמא) מעלים שאלה למחשבה והיא כיצד אכלו במדבר בשר שלמים[4] שהוא בשר קודשים אם היו כולם ערלים. מציעים התוספות שמלו ולא פרעו, אך הדבר נדחה שהרי כיוון שנצטוו על הפריעה אם לא פרעו כאילו לא מלו. מסקנת התוספות היא שרק יוצאי מצרים, שמילתם הייתה מושלמת - אכלו בשר קודשים, ואילו אלו שנולדו במדבר - לא פרעו ולכן גם לא אכלו בקדשים. בין השיטין עולה אפשרות שאדם שלא פרע מותר בקודשים, אך אפשרות זו נדחית ממקור שמשמע ממנו להיפך. האם ניתן לקבל אפשרות כזו?

ערל ו'לא מהול'

המפתח להבנת העניין תלוי בשאלת קטן שנולד מהול. מדברי הרמב"ם וראשונים אחרים משמע שלקטן שנולד מהול אין הגדרה של 'ערל' אלא הגדרה של 'לא מהול'.

את המודל הלוגי שמציג הרמב"ם ניתן ליישם גם בסוגייתנו; אדם שמל ולא פרע, חרף היותו לא מהול איננו מוגדר כערל[5]. גם את מעמדם של בני קטורה ניתן לראות לאור הסבר זה: הם אמנם מצווים להמנע מערלות, אך אין עליהם מצווה למול, ולפיכך אין הם מצווים בפריעה.

חיוב כרת

החתם סופר מעלה אפשרות לפיה אדם שמל ולא פרע פטור מכרת. בפרשת לך-לך נאמר:

"וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה..."

חיוב הכרת הוא רק על ערלות, ולא על 'אי-מילה'. עונש כרת אינו מוזכר בפרשת תזריע אשר בה מתחדשת לנו, לכאורה, חובת הפריעה.

קרבן פסח

השלכה נוספת לחלוקה זו בין מעשה המילה לפריעה באה לידי ביטוי בעיכוב אדם לאכול בקורבן פסח אם בניו ועבדיו ערלים. אם נאמר שהפריעה היא חלק אינטגרלי מהמעשה, וודאי שאם לא נפרעו בניו ועבדיו אין הוא יכול לאכול, כדין ציצין המעכבים את המילה. אך אם נאמר שמעשה המילה הושלם - הבנים והעבדים יצאו מגדר ערלות, ועל כן גם ללא הפריעה יכולים הבעלים לאכול בקורבן פסח.

ברכת המילה קודם הפריעה

כידוע, את כל הברכות מברכים עובר לעשייתן. ראשונים התלבטו לגבי מקומה של ברכת 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו' אותה מברך אבי הבן. יש שסברו שמברכים ברכה זו קודם המילה מכיוון שדינה כברכת המצוות[6]. אחרים הסבירו שמברכים לאחר סיום התהליך כולו לפי שזוהי ברכת השבח. הרא"ש מעלה הצעת ביניים והיא שמדובר בברכת המצוות, ועל כן יש לברכה במהלך המצווה[7], דהיינו בין המילה לפריעה. נדמה שהרא"ש מציג כאן מודל דומה לזה של נטילת ידיים - ברכה בין השלב הראשון (הנטילה) לשלב השני (הניגוב). בכדי לומר זאת יש להניח שמדובר בשני שלבים נפרדים, שהרי אף אחד לא מעלה על דעתו לברך בין נטילת יד ימין לנטילת יד שמאל. אם כן, גם בסוגיין מדובר על מודל של שני שלבים שיש לברך ביניהם.

פריעה בשבת

המחבר (יורה דעה סימן רסו סעיף יד) פוסק:

"יש להיזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע".

הרמ"א על אתר משיג על המחבר בזה, ומתיר לחלק את המילה לשני מוהלים, אפילו בשבת. את דבריו של המחבר ניתן להסביר באחת משתי דרכים:

א. ניתן לומר שהוא רואה זאת כדין בדיני מילה לפיו מדובר בשלב אחד של פעולה. אשר על כן, ההיתר לחלל שבת תקף רק כשמדובר באדם שמשלים את התהליך כולו מתחילתו ועד סופו. הרמ"א, עפ"י הבנה זו, סבור שמדובר בשתי פעולות שונות מלכתחילה שכל אחת מהן הותרה בשבת, ואין חיוב לאחדן על ידי אדם אחד בדווקא.

ב. ניתן לומר שהמחבר מודה שמדובר בשני שלבים נפרדים, אלא שהוא סבור שלפנינו סניף בדיני חילול שבת, שהותרה לאדם אחד, ולא לשניים. הרמ"א סבור שהמילה מפקיעה במובן מסוים את איסורי השבת, וממילא 'מה לי מוהל אחד ומה לי כמה מוהלים'.

מציצה

הגמרא בשבת קלג ע"ב קובעת שיש להעביר מתפקידו מוהל שלא מוצץ את דם הערלה, וטעם הענין - מפני הסכנה. הגמרא תמהה על קביעה זו:

"פשיטא, מדקא מחללי עליה שבתא - סכנה הוא! - מהו דתימא האי דם מפקד פקיד, קמ"ל חיבורי מיחבר, ודומיא דאיספלנית וכמון. מה איספלנית וכמון כי לא עביד - סכנה הוא, אף הכי נמי כי לא עביד - סכנה הוא".

מדברי הגמרא עולה שהמציצה קשורה לנתינת האיספלנית והכמון, דהיינו לגורמים רפואיים הדואגים לחיטוי מקום המילה, ולא לעצם חובת המילה.

חיטוי והגיינה

הנפקא מינה הברורה והמעשית היא מה קורה כאשר ישנן דרכים טובות יותר לחטא את מקום המילה, האם ניתן להשתמש בהן במקום המציצה? מסופר על ר' חיים מבריסק שבקהילתו נהוג היה שלא למצוץ אחר המילה, אך לא ברור האם היה זה עניין עקרוני לפיו אין צורך במציצה מאחר ויש למדוד סכנה בכלים רפואיים, או שמא הייתה זו תוצאה של מקרה בו הדביק מוהל את אחד התינוקות בדלקת חמורה. בימינו יש שמשתמשים בכלי כדי לשמור הן על המנהג הן על ההיגיינה.

בחידושים המיוחסים לר"ן (שבת קלג ע"ב, ד"ה אלא) ישנה סייעתא משמעותית לפסיקתו של ר' חיים מבריסק. הר"ן קובע שאם סילק המוהל את ידיו מעצם מעשה המילה אלא שהוא עדיין עסוק בפעולות הרפואיות - אין הוא חוזר ומל את הציצין המעכבים. את שאלת ההפסק והחזרה נלבן להלן, אך לענייננו חשוב החילוק הברור בין הפעולות הקשורות למצוות המילה לבין הפעולות הרפואיות הנלוות אליה. חילוק זה הוא שיכול לעמוד בבסיס הפסיקה לוותר על פעולת המציצה כפי שראינו אצל ר' חיים מבריסק.

ציצין שאינם מעכבים את המילה

כאמור, המשנה קבעה שעושים בשבת את כל צרכי המילה. ניתן לראות זאת ככותרת לדיני המשנה, אך הגמרא לא מקבלת זאת ושואלת מהו חידושה של המשנה בקביעה זו, ומסבירה הגמרא:

"המל, כל זמן שהוא עוסק במילה - חוזר בין על ציצין המעכבים את המילה בין על ציצין שאין מעכבים. פירש - על ציצין המעכבים את המילה חוזר, על ציצין שאין מעכבים אינו חוזר". (שבת קלג ע"ב)

בחול או בשבת

במטרה להבין את דברי המשנה עלינו להזכיר את מחלוקת הראשונים התלויה בגירסת המשנה, והיא האם משנתנו עוסקת במילה בשבת או לא. כפי שהבאנו לעיל, יש שגורסים במשנתנו 'בשבת', וכך גרס רש"י. לשיטתו, יש להסביר שדין המשנה הוא שאם מל בשבת אין חוזר על ציצין שאינם מעכבים. הדבר תלוי גם בסברא ולא רק בגירסה - מדוע שבחול לא ישוב ויחתוך את הציצין גם אם הם אינם מעכבים? בשבת ישנו מתיר נקודתי שמסתיים ברגע שפורש המוהל מהמילה, ועל כן לא ישוב ויבצע איסור נוסף.

העיטור נקט קו שונה והוא שמשנתנו והברייתא שבעקבותיה עוסקות ביום חול. הוא מבין שבשבת אין להסיר ציצין שאינם מעכבים גם אם לא פירש, ועל כן החידוש במשנה הוא שביום חול - אין מסירים ציצין שאינם מעכבים אם כבר פירש. אלא שכאן עולה קושייתו של רש"י, מדוע ביום חול אין להסיר ציצין אלו גם לאחר שפרש?

אלא יש לומר שאמנם מותר לחזור על ציצין שאינם מעכבים, אך אין זו חובה. יכולה הייתה לעלות הווה אמינא שאין טעם לחזור גם אם לא פירש שהרי זה כשוחט בהמה שחוטה.

פסק הרמב"ם

הרמב"ם נקט את שתי השיטות כאחד בפרק השני בהלכות מילה. בהלכה ג הוא פוסק:

"פירש - על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר".

נשים לב כי בהלכה זו אין כלל איזכור לדיני מילה בשבת. בהלכה ו, לעומת זאת, הוא סוקר את הלכות מילה בשבת ושם הוא מזכיר את חילוקו של רש"י לגבי סיום השחיטה בשבת.

"עושין כל צרכי מילה בשבת... וחוזר על ציצין המעכבין אף על פי שפירש, ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא פירש".

כלומר: הרמב"ם מקבל את דברי העיטור לגבי 'פירש' ביום חול, ואת דברי רש"י לגבי 'לא פירש' בשבת.

הידור מצווה

הגמרא (שם) קובעת שהחזרה על ציצין המעכבים מושתתת על 'זה א-לי ואנוהו'. היוצא מכאן הוא שאליבא דרש"י, כל עוד לא פירש - הותר לאדם לחלל שבת בשביל הידור מצווה(!!!). ר' משה סולוביצ'יק הוכיח מכאן שהידור מצווה איננו רק עטיפה נאה למצווה, אלא קיום שונה מבחינה איכותית. ייתכן שגם העיטור יקבל הנחה זו, אלא שהוא סבור שגם קיום טוב יותר של המצווה אינו מהווה עילה מספקת לחילול שבת.

ניתן לתלות את שאלת ההיתר לחלל שבת על ציצין שאינן מעכבין בשאלת היסוד: מה מפקיע את איסורי השבת, האם עצם מצוות המילה או העובדה שיש כאן הפקעת שם ערל?

נוכל לומר כי הסרת כל ציץ שהוא מהווה חלק מהמצווה, אלא שאת השבת דוחה רק הפקעת הערלות, שהסתיימה עוד קודם הסרת ציצין אלו. אם נסביר כך, ברורה שיטת בעל העיטור האוסר לחלל שבת על הידור מצווה, למרות שזו מהווה חלק מן המצווה ולא 'קישוט' בלבד.

ברם, אם מצוות המילה היא זו שמפקיעה את איסורי השבת - גם הידור המצווה, קרי: ציצין שאינם מעכבין, שייכים לגוף המצווה כפי שבארנו לעיל.

קושיה נוספת על שיטת העיטור היא מדוע בחול לא יחזור, האם לא ראוי שיקיים 'זה א-לי ואנוהו'? יש לומר שההידור הוא במעשה ולא בתוצאה, דהיינו: אין הידור בחפצא - כשאין לבסוף את אותם ציצין, אלא במעשה שמסיר את כל הציצין. לפיכך, אם תם המעשה - אין טעם לשוב ולהדר את החפצא.

הלכה למעשה נחלקו המחבר והרמ"א; הרמ"א קובע שבחול חוזר על ציצין גם אם אינם מעכבים, ומדבריו משמע שהמחבר לא קיבל זאת, והניח שגם בחול אם פרש אינו חוזר.

לא התיחסנו בשיעור זה למעשה נוסף בהליך המילה והוא הטפת דם ברית. נושא זה יש לבחון לגבי תהליכי המילה השכיחים, אך גם לגבי התחום הייחודי של מילת גרים, בו לא עסקנו.

תקציר

בשיעור זה עסקנו בחלקיה השונים של מצוות המילה: חיתוך הערלה, פריעה, מציצה, והידור המצווה בציצין שאינם מעכבים את המילה. בחנו את היחס בין הפריעה למילה עצמה - האם הפריעה היא חלק מהותי במצווה או חלק נפרד, שתפקידיו שונים מן המילה עצמה. כן ראינו את הנפק"מ השונות בעניין.

לאחר מכן דנו בחובת המציצה לאור דברי הגמרא והראשונים, ועד לאחרונים. ראינו כי זו חובה הקשורה לצרכים הרפואיים הנלווים למילה, ואיננה חלק אקוטי מן המילה. לאור זאת ראינו את הדעות השונות לגביה.

לבסוף עסקנו בציצין שאינם מעכבין את המילה. מעמדם ונחיצותם במקרים השונים לאור דברי הגמרא והראשונים.

 

[1] השיעור לא עבר את ביקורת הרב.

[2] פריעה היא משיכת העור וקיפולו לאחור.

[3] להלכה פסקינן שמדובר בעור שחופה את הרוב או שמגיע לגובה של החלק הנותר.

[4] הדבר נתון במחלוקת התנאים. דברי התוספות אמורים בשיטת רבי עקיבא שסבר שבזמן המדבר לא הותר בשר תאווה.

[5] נדמה שמהסבר זה עולה שהפריעה אינה קשורה להפקעת חלות ערל, אלא להפיכה לחלק מעם ישראל, וההסתופפות תחת כנפי השכינה. 'בית הלוי' בפרשת לך-לך מעלה הצעה כזו, ועי"ש.

[6] כך פסק הרמב"ם וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח.

[7] בירושלמי ישנה דעה לפיה לכתחילה יש לברך ברכת המצוות במהלך המצווה ולא לפניה.