יתרו | תהליך הגרות של עם ישראל

השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת יתרו תשנ"ו וסוכמה על ידי מתן גלידאי.

הברייתא בכריתות דף ט ע"א אומרת כי בשלושה דברים נכנס עם ישראל לברית: במילה, בטבילה ובהרצאת דמים (קרבן). אלא שבעוד שהמילה והטבילה היו עוד לפני מעמד הר סיני, מתוארת הרצאת הדמים - היא ברית האגנות - רק לאחר מעמד הר סיני, בסוף פרשת משפטים (פרק כ"ד). ונחלקו בדבר רש"י ורמב"ן: רמב"ן מפרש כי ברית האגנות אכן נכרתה במקום כתיבתה בתורה - רק לאחר מעמד הר סיני - בעוד שרש"י טוען כי אף ברית זו נעשתה עוד לפני מתן תורה ורק נכתבה לאחריו.[1] קל להבין את שיטת רש"י - שכל תהליך גרותם של ישראל והבאתם בברית נעשה כאחד. אך מה טעמו של רמב"ן: מדוע לא יכלו להרצות דמים ולהשלים את תהליך הגרות קודם מעמד הר סיני?

הרמב"ם בהלכות מחוסרי כפרה (פ"א ה"כ) פוסק:

גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אף על פי שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו, אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל, ומפני זה אינו אוכל בקדשים, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, וכיון שיביא קרבנו ויעשה ישראל כשר אוכל בקדשים.

מדברי הרמב"ם עולה שהרצאת הדמים אינה מעכבת את תהליך הגרות אלא היא מפריעה להגיע לדרגה הגבוהה של "כשרי ישראל". על פי זה ניתן להציע שהרצאת הדמים לא נעשתה קודם מעמד הר סיני כיוון שאז עדיין לא היה עם ישראל ראוי להגיע למדרגה של כשרי ישראל.

מדוע לא יכול עם ישראל להגיע למדרגה זו? נראה שקודם מעמד הר סיני חסרו לישראל שלושה מרכיבים:

א. עצם החוויה וההתגלות של מעמד הר סיני. בחוויה זו חש כל אחד בישראל בקיומו של הקב"ה: הקב"ה בכבודו ובעצמו דיבר אל העם במעמד רב-עצמה, שהשפיע על אישיותו של כל אחד ואחד מישראל. איש לא יכול לקום ביום שלמחרת ההתגלות ולהרגיש כמו ביום שלפניה.

ב. התורה והמצוות - עד למעמד הר סיני הייתה האמונה בקב"ה דבר מה מופשט; במעמד הר סיני קיבל עם ישראל חוקים והנחיות הנוגעים לכל תחומי החיים, ומעתה היה לאמונה בקב"ה ביטוי מוחשי.

ג. המשפטים שניתנו לעם ישראל בפרשת משפטים ושהורו לו כיצד לבנות חברה מתוקנת על יסודות של צדקה ומשפט.

רק משקיבל את שלושת היסודות האלה יכול עם ישראל להגיע לרמה הגבוהה של "כשרי ישראל".

ואפשר שעוד מעלה ניתוספה בו בעם ישראל לאחר מעמד הר סיני ובעקבות קבלת שלושת הדברים הללו - היא מעלת "נעשה ונשמע". רק לאחר מעמד הר סיני ביטא העם את הנכונות הזו להשתעבד לקב"ה אף קודם שידעו מה הוא מצווה אותם,[2] מעלה שהגמרא בשבת (פח ע"א) אומרת עליה כי היא רז שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "גִבֹרי כח עֹשי דברו, לשמע בקול דברו" (תהילים ק"ג, כ).

דברים אלו אינם נכונים רק למקומם ושעתם - יש בהם גם מסר חשוב לנו. אוי לו לאדם שיצא מן הישיבה ומבית המדרש כמות שבא אליו: הקִרבה אל הקודש, העיסוק המתמיד בתורה, התפילות היוצאות מבין כותלי בית המדרש - כל אלה צריכים לשנות את אישיותו של האדם ולהמשיך להשפיע עליו גם בצאתו. כמעמד הר סיני בשעתו, שהעלה את עם ישראל בדרגה ולא היה רק אירוע חולף, צריכה גם ההסתופפות באוהלה של תורה להעלות את דרגתנו. ואף השהות בבית המדרש צריכה להיות מכוונת להתקדמות תמידית באותם שלושה תחומים שבהם נתעלה עם ישראל במעמד הר סיני: לימוד תורה וקיום מצוות, קשר עם הקב"ה והפנמת הערכים של משפט וצדקה.

על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב).