שתי בחינות בפנייה אל ה'

בעיון הקודם הזכרנו את דבריו של ר' חיים בדבר הצורך לכוון בתפילה מבחינה הכרתית ואת העניין של שימת פנינו כלפי מעלה ולא כלפי הגחמות והתענוגות הגשמיים שבעולמנו.

בעיון זה נעסוק בשאלות כיצד יש לכוון את ליבנו אל ה' ומה עלינו לחשוב בעת שאנו מתפללים או מברכים אותו.

ר' חיים עומד על הניסוח הדיאלקטי הקיים בכל ברכה. מחד, אנו פונים בגוף ראשון אל ה' באומרנו: 'ברוך אתה ה'', ומאידך אנו ממשיכים בצורה של גוף שלישי כדיבור על היותו מצווה ומקדש אותנו בכך 'אשר קדשנו במצוותיו'. מה פשר הכפילות והסתירה הזו שבברכה?

קודם שנברר שאלה זו, יש להקדים בביאור פשר העובדה שאנו מברכים את ה', האם הכוונה לשבח ולהלל את הקב"ה או שמא הכוונה היא לדבר אחר?

ר' חיים מוכיח מן האגדה (בברכות ז ע"ב), בה הקב"ה ביקש מר' ישמעאל לברך אותו, שה' לא רצה שר' ישמעאל ישבח אותו שכן זה לא הופיע בתפילתו של ר' ישמעאל אלא היתה שם תפילה ובקשת רחמים. הכוונה בברכה היא מלשון 'הברכה' כלומר תוספת ריבוי ושפע.

על ידי הברכה אנו ממשיכים שפע מהעולם העליון אל המציאות שלנו ויוצרים שינוי ממשי בעולם הזה. אלא שיש לשאול וכי אינו יוצרים שינוי ברצון האלוקי או בעצמותו של הקב"ה ח"ו? על כך משיב ר' חיים כי אין אנו פונים לעצמותו האין סופית של הקב"ה שהיא נבדלת ונשגבת מדעתנו ואין לנו כלל יכולת להתחבר אליה או ליצור כל זיקה איתה. ניתן רק לתאר אותה בגוף שלישי כגורם שהותיר לנו ציווי שיש לעשותו. פנייתנו נועדה לפעול על ההופעה שבה בחר ה' להתגלות בעולם באותה העת שבה הוא מחיה ומנהיג את הבריאה ושהיא משתנה מעת לעת בהתאם לרצונו של ה'. זהו פשר שמותיו המרובים של ה' שאינם ביטוי לשינוי בעצמות האלוקית אלא רק בדרך ההופעה שלו אם לחסד ואם לדין ואם לרחמים וכו'.

נמצא, שבשלב ראשון עלינו להסביר כי כוונתנו בפנייה אל ה' בתפילה היא לפעול ולהמשיך בעולמות אור ושפע קדושה מעצמותו יתברך אך בהתאם להתעוררות העולה ממעשי בני אדם. כי כפי ערך התעוררותנו כך הוא אופן התחברות ה' אל העולם להשפעת אורו ושפעו אם לחסד ואם למשפט ואם לצדקה. כלומר, בראש ובראשונה אנו משנים בתפילתנו את מעשינו וחפצנו ומתוך כך אנו גוררים שינוי כביכול למעלה בדרך שבה יבחר ה' להופיע בעולם באיזה מידה להנהיג אותו ועל פי איזה אמות מידה לחיות אותו. זוהי כוונת ר' ישמעאל בתפילתו שם להעמיד את הקב"ה מכסא דין ולהושיבו על כסא הרחמים ולפנים משורת הדין.