יומא | דף סה | הקשר בין שעירי יום הכיפורים

אחת השאלות המרכזיות בסוגיות שאנו עוסקים בהן היא כיצד יש להבין את הזיקה שבין שני שעירי יום הכיפורים, ומה קורה אם מת אחד מהם. במשנה (בדף ס"ב) חידש ר' יהודה שהשעיר המשתלח מוכרח להישאר חי עד לזריקת דם השעיר הפנימי. הגמרא תמהה על כך מתוך הנחה שֶׁמִשָּעָה שהכהן הגריל ושילח את השעיר לעזאזל "איתעביד ליה מצוותיה", ללא קשר למצבו של השעיר הפנימי. אך הגמרא דוחה זאת, ומסבירה:

"עד מתי יהא זקוק להיות חי? עד שעת מתן דמים של חבירו".

מה פשר דרישה זו שלדעת ר' יהודה? מה הקשר בין שילוח השעיר ובין מתן הדמים של חברו? אפשר שהדברים נוגעים לשאלה שהזכרנו, בדבר היחס שבין שני השעירים. העובדה שיש צורך בשני שעירים השווים במראה ובקומה מורה על כך ששניהם משלימים יחד קורבן אחד, כפי שיתבאר מיד.

רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא ה, ז) פירש באופן מעניין את תופעת ה"קן", דהיינו את קורבן החטאת המורכב משני תורים – האחד לעולה והשני לחטאת. האבן עזרא תמה מה עניין תור לעולה אצל קורבן חטאת, ותשובתו:

"והקרוב אלי, שהאחד כנגד האמורים והשני חטאת כמשפט".

לדעת האבן עזרא, שני התורים משלימים זה את זה. כאשר מדובר בחטאת בהמה, מתמלאות כלל המשימות בבהמה אחת: הדם למזבח, והבשר מתחלק בין הכוהנים ובין המזבח. אך בחטאת העוף – דמה למזבח ובשרה לכוהנים, ולכן יש צורך בתוספת של עולת העוף, המוקטרת כולה על גבי המזבח, חלף האימורים שבקורבן בהמה רגיל. הרמב"ן בפירושו לתורה שם מצטט את דברי האבן עזרא ומחמיא להם: "ויפה פירש".

על פי המודל שמציע האבן עזרא ניתן לבאר גם את עניין שעירי יום הכיפורים. ניתן להציע ששני השעירים משלימים זה את זה. אחת התהיות המרכזיות בעניינו של שעיר המשתלח היא שאיננו קורבן. הגמרא לעיל בדף ס"ג חידשה ש"דחייתו לצוק היא שחיטתו" וכן שהלכות שונות מהלכות הקודשים נוהגות בשעיר המשתלח (פסול בעל מום וכו'), אך אף אם אכן יש כעין "שחיטה" בשעיר המשתלח, הוא עודנו חסר את מרכיבי הקורבן הבסיסיים ביותר – הקרבה בתוך בית המקדש וזריקת הדם על המזבח. לאור הילפותא שבסוגייתנו ניתן לומר שמרכיבים אלה נוספים מכוחו של השעיר הפנימי. השעיר המשתלח נשחט, כביכול, במדבר, אך דמו קרב לפני ולפנים – באמצעות השעיר הפנימי. אמנם, עיקר מצוותו היא בשילוח, כפי שכתבה הגמרא בסוגייתנו, אך לדעת ר' יהודה עליו להיוותר חי עד לזריקת דם השעיר הפנימי, שכן דם זה הוא למעשה גם דמו שלו, אותו דם ההופך גם את השעיר המשתלח לקורבן!

על פי הפירוש המוצע ניתן לבאר את ההלכות המופיעות בהמשך סוגייתנו (דף ס"ו) באשר לשעיר המשתלח. הגמרא מבקשת להדגיש שהשעיר המשתלח נוהג ככל קורבן רגיל, ובכלל זה שילוחו דוחה את השבת ואת הטומאה. הגרי"ד בקונטרס עבודת יום הכיפורים דן בהרחבה בלימוד זה מתוך התמודדות עם שאלה אחת: וכי היתה הוה-אמינא אחרת? וכי העלינו על דעתנו שעבודות השעיר אינן דוחות שבת? ייתכן שבדיון המצוי בסוגיה גלומה בדיוק השאלה שעסקנו בה – כל עוד נתפס השעיר המשתלח כיצור בפני עצמו, כלל לא ברור שנוהגים בו דיני הקורבנות, ובכלל זה דחיית השבת והטומאה. אולם משעה שהסקנו ששני השעירים משלימים יחד קורבן אחד, ברור שכל הלכה הנוהגת בשעיר הפנימי נוהגת גם בשעיר המשתלח.