דילוג לתוכן העיקרי

בשלח | שני דגמים של מנהיגות

קובץ טקסט

וַיִּלּוֹנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן

איזה סוג של מנהיג היה משה? מהי מידת שיקול הדעת שהייתה לו? מהי מידת האחריות שהוטלה על כתפיו? רבים מתייחסים אליו כאל שלוחו של א-להים במלוא מובן המילה. א-להים קובע, לו שיקול הדעת, לו האחריות, ומשה הוא המוציא לפועל הממלא בנאמנות אחר הוראות  קונו.

לימוד זה יעמיד למבחן הנחת יסוד זו. במהלכו, נבוא בשערי פרשייה המתארת משבר בין העם לבין מנהיגיו - משה ואהרון. נבקש להבין כיצד הוא התנהל? מהי טענת העם? מהי תגובת המנהיגים? היכן מתערב א-להים והיכן לא? באיזו דרך? יותר משתלמד פרשייה זו על עצמה, היא תלמד על הכלל, על העמדה שהייתה למשה נוכח א-להים - כמנהיג, ולימים כנותן התורה.

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּלֹּינוּ {וַיִּלּוֹנוּ} כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב    (שמות ט"ז, א'-ג').

בני ישראל נוסעים מאילים, עוזבים מקום חנייה ובאים אל המדבר[1]. מעבר זה אינו פשוט והתגובות אליו לא מאחרות לבוא: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע", מתלוננת העדה. 'ולוואי והיינו מתים ביד ה' במצרים, עם השפע שהיה לנו שם - בישיבה על סיר הבשר ובאכילת לחם לשובע. לא כאן, במדבר אליו הוצאתם אותנו, משה ואהרון, להמית את הקהל הזה ברעב[2].

זה לעומת זה הם מעמידים את א-להים, אשר בידו היו נתונים במצרים, ואת משה ואהרון אשר הוציאום אל המדבר. הַעֲמדה זו היא פלאית. יציאת מצרים מתוארת כפרי הגותם של משה ואהרון, ומנגד - הישיבה במצרים משויכת אל א-להים. המשך קריאה בכתוב, בדברי משה אליהם מאשרת קריאה זו: "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". משה טורח להוכיח שהקב"ה הוא שהוציאם ממצרים. בהנגדה הוא שואל - "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ?!".

הקושי - זועק. וכי לא ידעו את שיודע כל ילד בישראל - שמשה הוא בסך הכל שליח? וכי לא ראו עיניהם את יד ה' החזקה? לא שמעו על מכות מצרים או על בקיעת ים סוף?

טענת העם מזמינה התבוננות על טיב מנהיגותם של השניים[3]. אם משה ואהרון הם מנהיגים המגשימים את דבר א-להים ואינם נתבעים להכרעות, הרי שמחשבת העם היא בלתי נתפשת. ומנגד - אם א-להים הורה להם, אך לצד זאת היה להם שיקול דעת ואחריות רחבה, קיים קצה חוט, פתח להתחיל וללמוד את הפרשה.

 

תגובת א-להים

תגובה ראשונה לתלונת העם היא של א-להים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם"  (שמות ט"ז, ד'-ה').

א-להים פונה אל משה, ובאמירתו נעתר לטענת העם המתרפק ללחם. פנייתו - "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם" בגוף נוכח ובלשון רבים, מעמידה את הדיבור הא-להי אל משה כמכוון אל העם. 'הִנְנִי', הוא פותח, ממציא עצמו. 'כבקשתכם - יהיה לחם, במעורבות ישירה שלי, והוא יופק מן השמים, לא מן הארץ'. העם יצא וילקוט ממנו, "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" - דבר הניתן בְּיוֹם, יינתן ביומו, לא ביום אחר. ללא 'פת בסל', וללא התנהלות טבעית. כעת מוסיף א-להים מטרה וייעוד למעמד: 'לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ', את העם, 'הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא'. במילים פשוטות, אומר א-להים לעם - 'אתם רוצים להיות נתונים ביד ה', ולא תחת ריבונות בשר ודם? בבקשה, אך הבינו מהי המשמעות. יהיו ניסיונות ויהיה גם מחיר - תביעה רוחנית שתילווה אל הנתינה'[4].

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" - לאחר תיאור ההתרחשות היום יומית, מתוארת התרחשות אחרת, ביום השישי לרדת המן. ביום זה יכינו העם את אשר יביאו אל אוהליהם, ושיעורו יהיה מִשנה - שיעור כפול ביחס למנת הליקוט הרגילה. מילים אלו מעט עלומות. לאיזו מטרה משמשת ההכנה? מדוע הכמות כפולה ביום זה? דומה שעמימות זו היא ביטוי נוסף לניסיון - לעמדה של מי שנתון ביד ה', מקבל לחם פלאי, וכעת נתבע להכין ממנו דבר לקראת תכלית שעדיין לא התוודע אליה.

עד כאן תגובת ה'. בשלב הבא - משה ואהרון פונים אל בני ישראל ומתארים בפניהם את העתיד לקרות. ציפייתו הפשוטה של המתבונן בפרשה היא לראות את המנהיגים מעבירים את המסר, את הפתרון שהציע א-להים בפני העם.

 

תגובת משה ואהרון

וַיֹּאמֶר משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּונוּ {תַלִּינוּ} עָלֵינוּ:  (שמות ט"ז, ו'-ז')

במילים אלה משיבים משה ואהרון אל העם. תגובתם - מפתיעה. תחילה הם מציינים מגמה: "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - בערב יקרה דבר שיגרום לכם לדעת שה' הוציא אתכם מארץ מצרים. "וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה'" - בבוקר יתרחש דבר שיגרום לכם לראות שה' שומע את תלונותיכם. 'לדבריכם - אתם נתונים בידינו, ולא בידיו של א-להים? בערב תדעו על חלקו ומעורבותו ביציאה, ובבוקר תראו את כבודו כמי ששומע את תלונותיכם'. "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ"? במילים אלו הם מוסיפים תהייה על העם באומרם - 'איננו הכתובת לתלונות'.

עד כאן העיקרון. כעת עובר משה ומתרגם את הדברים לפסים מעשיים:

וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ

בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'          (שם, ח').

א-להים ייתן לכם בערב בשר לאכול, ובכך תדעו שהוא הוציאכם ממצרים. מדוע אכילת בשר עשויה להביאם לידיעה זו? דומה שמילים אלו מתכתבות עם תוכן תלונתם - "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר". יד ה' נתפסה מבחינתם כשפע שניתן להם במצרים, וכעת מובטח להם שפע דומה במדבר. מעין אם או אב שנוכחותם נקשרת במושגיו של ילד כמי שמעניקים לו את השפע. משה ממשיך: "וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו" - גם חלק זה הוא מענה לתלונתם - "בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע". 'לחם יינתן לכם בבוקר לשבוע, ובכך תראו, תבינו שה' נוכח, אתם נתונים בידיו והוא שומע את תלונותיכם'[5].

כאמור, תגובתם זו מפתיעה. בניגוד לא-להים המדבר על לחם, משה מדבר על בשר ועל לחם; הלחם שמזכיר א-להים יגיע מן השמים, ולחמו של משה אינו משויך אליהם; א-להים מדבר על ניסיון - "הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא", משה מדבר על יחסי קרבה, על הידיעה שה' עימם; א-להים מדבר על כמות כפולה והכנות ביום השישי, ומשה אינו אומר על כך דבר.

 

מה בין תגובת ה' לבין תשובת משה?

מהו פשר הפער הגדול כל כך בין הדברים? מדוע שינה משה מדברו של א-להים?

כדי לענות על שאלה זו, יש ללכת צעד לאחור ולשאול שאלה קודמת. מה טוען העם? וכי באמת ובתמים רצונם הוא לשוב למצרים? וכי מה שאפיין את עבדות מצרים הוא סיר הבשר, או הלחם שאכלו לשובע? יש להקשיב לדבריהם: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר" - פסוק זה מגדיר נושא - תלונה על משה ואהרון, בהקשר למצבם במדבר. בפסוק הבא מתרפק העם בנוסטלגיה על הימים בהם היו נתונים ביד ה', "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע". זה לעומת זה הם מעמידים את מנהיגות משה ואהרון, ואת 'יד ה'' שהיו נתונים ברשותה במצרים.

מדוע ישיבה במצרים פירושה להיות נתונים ביד ה'?

עד כה גורלם לא היה נתון בידם. הם ישבו בארץ זרה, תחת שלטון זר, ואלו נתפשו בעיניהם כחלק מיד ה', מלך כל הארץ. יד ה' זו - בלבושה המצרי, סיפקה להם בשר, דאגה למחסורם - "וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ", ולכלל צורכיהם הקיומיים. כעת הם נתונים בידי משה ואהרון, ההכרעות מתקבלות לא 'שם', אלא כאן, קרוב מאוד אליהם. הבסיס הקיומי שהיה מובטח להם במצרים - בשר ולחם, מוטל כעת בספק, עם כניסתם אל המדבר. תחת הגורל או גזירת הא-להים שהיו נתונים בידיו אתמול, הם נתונים כעת בידי מנהיגים, תלויים בהחלטותיהם, בסוג של הנגדה ל'יד ה''[6]. כך רואה העם את הדברים, והוא רוטן, לא פונה אל משה ואהרון, לא מנסה לפתור את הקושי.

כאמור, משה שומע את הדברים, ומעביר מסר אחר לעם. מדוע? מה היה קורה אילו העביר משה את דבר ה' כמות שהוא - אל העם? מבשר להם על בקשתם שנענתה, וגם על המחיר הרוחני הכרוך בכך? איננו יודעים, אך ניתן לשער שהתוצאה הייתה - שבר. רוח העם שברירית, והמשא היה מפיל את רוחם ומרחיקם עוד. משה 'קורא את המפה' ומתייצב בעמדת מגשר, לוקח אחריות ומבקש להמתיק. הוא שומע את הדיבור הא-להי, מבין שאוזן העם אינה בשלה לקלוט אותו כפי שהוא, ומביא אותו למקום אחר. הוא מדבר על קרבה וקשר בין א-להים אליהם, לא על דין וניסיון. הוא אינו מצמצם את מידת הלחם, וגם אינו מדבר על מקורו. בפתח דבריו - הבשר, עליו התרפקו בזָכרם את הישיבה על סיר הבשר, והוא מבקש להרגיעם. תיווך זה מעצים את נוכחותו הוא, כמי שעומד ביניהם וכמי ש'עוצר בגופו' את השבר.

אם באים לשרטט מודל לצורת התנהלות זו, ניתן לראות במשה מעין מפקד זוטר הנתון למרותו של מפקד עליון. המפקד העליון פוקד ונותן הוראות, אך הוראותיו אינן אופרטיביות, ואינן מתאימות למציאות כפי שהן, אחד על אחד. מהותן היא - הגדרת יעדים, מדיניות, ולעולם הן תיקחנה בחשבון את הצורך בהתאמה אל המציאות. היישום, יהיה בידי בעל האחריות - במקרה זה המפקד הזוטר, להבין את המַּטֵרייה הנתונה ברשותו ולבנות מתאמים בין ההוראה מגבוה לבין הדרך הטובה ליישומה[7].

 

משה מבקש גיבוי

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן" (שם, ט'-י').

שוב יוזם משה. הוא פונה אל אהרון, מבקש ממנו לאסוף את העדה ולהכינם למעמד בו יתגלה ה' לעיני העם. אהרון עושה כן, והעם פונה אל המדבר, מתכונן אל המעמד. "וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן"[8]. צעד זה אינו מובן מאליו. ראשית - משה כמו מנהל את היומן של א-להים. ללא התרעה הוא מודיע לעם על כבוד ה' שעומד להיראות בענן, וכמו מציב עובדה גמורה בפני א-להים. משה גם מציג את א-להים כמי ששמע את תלונות העם - "קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם". תיאור זה הוא אמת, אך אינו 'כל האמת'. למעשה כבוד ה' נראה והוא עומד לדבר עם משה, לא עם העם. מהו החידוש בדיבור זה שאינו קיים בדיבור א-להים הראשון אליו? מהו ההיגיון במעמד זה לעיני העם?

יש להמשיך לקרוא, לבקש את המענה לשאלות - בכתוב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם (שם, י"א-י"ב).

במילים אלה מאשר א-להים את דברי משה - פעמיים. פעם אחת בעצם ההתגלות לעיני העם - לבקשת משה, ופעם שנייה - בתוכן הדברים. כאמור, הנושא העומד בבסיס המשבר הוא מעמדם של משה ואהרון. כעת א-להים נראה אל העם, אך לא מדבר אליהם אלא מתוועד עם משה לעיניהם. המסר ברור - ה' שמע את תלונותיכם, הראה את כבודו - לעיני כל העם, ויחד עם זאת הכתובת לדיבור היא משה. בכך יועצם מעמדו בעיני העם.

גם בהיבט התוכן קיים גיבוי מלא. משה הבטיח לעם בשר ולחם ביוזמתו, וכעת א-להים מגבה אותו ומבטיח את שניהם. בניגוד למידתיות עליה דיבר א-להים קודם לכן, כעת הוא מדבר על שׂביעה, וגם במובן זה הוא מאשר את עמדת משה. המסר - א-להים סומך על משה, יש לו ולשיקול דעתו גיבוי מלא, והמתווה שהוצע על ידו עומד לצאת לדרך.

כעת, אל שהתחולל בפועל:

"וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטָּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה" (שם, י"ג-ט"ו).

שלושה פסוקים מתארים מה היה, ובהם מופיע מימוש לקונספציית משה ואהרון - שליו ולחם הניתנים מאת ה'. השליו מתואר בקצרה והמפגש עמו נראה מקומי, חולף[9]. בעלותו הוא מכסה את המחנה, ומספק בשר נגיש וזמין לכל נפש. המן לעומת זאת מתואר באריכות, ובהתאם הוא גם ילווה את העם לאורך שנות הנדודים במדבר. מיקומו - סביב למחנה, מחייב את העם לצאת החוצה כדי להיפגש בו, ובנוסף - הוא נתפש בעיניהם כפלא[10]. בדומה לשליו, מתואר כעולה, אולם לא ברור מהיכן שניהם עולים? דומה שהתיאור הוא מושגי. עלייה פירושה תנועה מלמטה למעלה, וכמו אומר - השליו עולה מן הארץ כמי ששייך אל טבע העולם, וגם הטל עולה מן הארץ - בתנועה הפוכה לתיאור הא-להי המקורי "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". דומה ששיוך זה אל הארץ הוא פועל יוצא לעמלו של משה, שהמתיק וקירב את האמירה הא-להית הנבדלת אל 'מנהגו של עולם'.

 

ערכים, מוסר ורוחניות

טרם הצעידה קדימה אל המשכו של הסיפור, נכון לעצור, לשאול ולהתבונן. א-להים אומר דבר. משה אומר דבר אחר. ומה ביחס לדבר א-להים הראשון? האם משה מתעלם ממנו? בשורות הבאות עומד להיגלות לעיני המתבונן מחזה מרתק. אכן, לעת עתה דבר ה' הוסט הצידה, אולם בשלבים הבאים עומד משה לחזור אליו, לשורה ארוכה של ציוויים המוקרנים ממנו. לא במילים בהם דיבר ה', אבל בהחלט בתכנים, כשאלו לובשים צורה שונה מן המקור.

דומה שכך הוא המבנה: תחילה העמיד משה תשתית, היענות של א-להים אל העם וחוסר התניה. העם קיבל, והוא כבר מפויס עם הפתרון; והנה הגיע העת להוסיף קומה. כעת עומד להתנהל תהליך נוסף שבמהלכו, בצעד אחר צעד ישוב משה ויקשור את העם אל הקומה הנוספת - הא-להית. בקומה זו - עבודה ותביעה מוסרית ורוחנית הנגזרות מנוכחות א-להים ומן הלחם הפלאי שהוא ממציא להם. בניגוד לשלבים הקודמים, בהם הנושא היה השמיעה למצוקת העם וההענקה, כעת הנושא עומד להיות - תביעות ערכיות ורוחניות. שורה ארוכה של ערכים חינוכיים ורוחניים אליהם הם ייתבעו.

בשורות הבאות תובאנה נקודות ציון מתוך שורה ארוכה של פסוקים, בהם חושף משה טפח ועוד טפח מן הציווי הא-להי ומעצב על ידו עמדה מוסרית ורוחנית חדשה.

פסוק פתיחה לשלב החדש:

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ" (שמות ט"ז, ט"ז).

א.      "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ" - תיאור זה מקפל בתוכו מכוונות - איש אוכל לפי מידת אוכלו, באופן שעשוי ליישב את דעתו ואת ליבו. צו זה מקפל בתוכו גם הרחקה מאכילה פרועה, כפי שיכלה להצטייר בדמיון הזוכרים את הישיבה על סיר הבשר במצרים[11]. צעד זה מעצב - אכילה מדויקת ומדודה, והוא משמש כצעד ראשון בשרשרת הערכים והרוחניות אליה הם מוזמנים כעת[12].

ב.      "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת" - זוהי מידה קבועה, ובהמשך מתואר העומר כעשירית האיפה. במבט ראשון זוהי סתירה. קודם לכן תוארה מידה אישית העשויה להשתנות מאדם לאדם, וכעת מתוארת מידה הקבועה לכל, 'עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת' - בין גדול ובין קטן? משה פותח במילים 'אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ', ובכך פונה אל חפץ הלב כנקודת מוצא. ומהו חפץ ליבו של כל אחד ואחד? יכול היה הדבר להישאר פתוח ולהשתנות מאדם לאדם ואף מיום ליום. יכול גם היה להינתן בידי נפשות המיטלטלות בין חמדת העין לבין הצורך המדויק של האדם. מכיוון שמדובר בנפשות שעד כה היו נתונות בעבדות, אך מתבקש שבדרך זו הלקיטה הייתה מתרחקת מן האיכויות - 'ולפתח חטאת רובץ'. בפתרון המוצע - נקודת המוצא היא מידה אישית, ולצידה תרגום המשער מנה קבועה תואמת[13]. משה אם כן, מזמין את העם לעמדה מדויקת, מדודה, בה מידת העומר היא ביטוי למאווייו הפנימיים של כל אחד ואחד.

ג.       "מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ" - לא כל אחד יוצא ללקט, אלא איש אחראי על יושבי אוהלו. מכאן לומדים החכמים על אחריות אדם לפרנסת בני ביתו: "איש לאשר באהלו תיקחו - מכאן שחייב אדם במזונות אשתו ובניו" (מכילתא פרשת בשלח, ט"ז).

ד.      בהמשך - מצוה משה שלא להותיר ממנו עד בוקר: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (שם, י"ט). דומה שבכך הוא מיישם את העיקרון הא-להי ללקוט "דבר יום ביומו". לכל יום אוכל משלו והוא משויך אליו, לא אל יום אחר. בהיבט של נוכחות ה' המלווה אותם - זהו ביטחון בקשר אל ה'. סוג של הבטחה לקשר המתחדש בכל יום תמיד.

ה.      ביום השישי לוקט העם לחם משנה. שיקוף נוסף לפלא המכוונות הפנימית של העם. בחושים רוחניים חדים הם מזהים את המגולם ביום זה, ומלקטים בו את משנה הלחם[14].

ו.        בתהליך ההולך ומבשיל, פוגש העם לראשונה את המושג - שבת: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר". אליה יש להתכונן, שהרי השפע לא יינתן בה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה" (שם, כ"ה). כאמור, השפע בפרשייה זו הוא סוג של מפגש עם א-להים. עד כה הם מוצאים אותו במן הניתן להם. כעת השפע והמפגש עם א-להים עוברים למקום אחר: "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". השפע הוכן ביום השישי, ובשבת הוא מצוי במקומו של האיש, שאינו צריך לצאת ממקומו. ברכה א-להית הנמצאת ב'יש' ובקיים שהוכן מראש.

ז.       בתורה שבעל פה. בשורה ארוכה של לימודים, מציירים מדרשי אגדה עוד ועוד תכונות פלא שהיו למן. התכונות - הופכות את סיפורו ל'מפגש' עם הוויה שהיא הרבה מעבר לפתרון למצוקת הרעב שבעטייה יצאה הפרשייה אל הדרך[15].

מה בין 'מנהיגות בשר ודם' לבין המן?

בטרם בואנו לקשור אחרית בראשית, נסכם בקצרה. בפתח הלימוד נשאלה שאלה: איזה סוג של מנהיג היה משה? באנו בשערי פרשייה המתארת שבר בין העם לבין מנהיגיו - משה ואהרון. לנגד עינינו התגלה מחזה מרתק: לא-להים מענה לשבר, אך למשה ולאהרון מענה אחר. א-להים מתייצב בעמדה גבוהה, ומנגד - מתייצבים השניים בדאגה אנושית של מי שנתון כאן ועכשיו, מופקד על המתרחש בפועל.

א-להים - מגבה, תומך ומעצים את מנהיגותם. ומה בדבר אמירתו הוא? התשובה המקראית לכך מצביעה על שלבים. בצעד ראשון נדחה הפתרון הא-להי. לאחר הינתן הבשר והלחם מוכשרת הדרך, ובצעד ועוד צעד נחשף העם אל המחזה הא-להי, אל תכונותיו הפלאיות של המן. תכונות אלה מזמינות אותו לעמדה חדשה - מוסרית ורוחנית גם יחד.

כעת ניתן אולי לענות על שאלה נוספת. מהו הקשר שבין שאלת המהות המשתקפת מטענת העם - 'מנהיגות בישראל מהי', לבין המענה הניתן לה בלבוש המן ובלבושה של השבת? דומה שניתן לומר כך: העם רוטן על מנהיגיו בבקשו לחם למחייתו. כמענה, ניתנות לשאלתו שתי תשובות. תשובת א-להים - 'לחם מן השמים', תשובת משה ואהרון - 'לחם העולה מן הארץ'. למעשה, משה יוזם, נוטל אחריות ורוקם יצירה הממזגת בין השתיים. דומה שמעורבותו והאחריות שהוא נוטל בדרך טיפולו בפרשה, מהווים תשובה עמוקה לשאלת העם. בניסוח אחר - התשובה למצוקה הפיזית של העם היא במן הניתן להם מאת ה'. התשובה לשאלה המהותית בדבר מעמדה של מנהיגות בשר ודם, משוקעת בתהליך היווצרותו של הפתרון - בדרך בה הוביל משה כמנהיג את המשבר ובדרך בה מיזג בין הנוכחות הא-להית לבין הנוכחות האנושית גם יחד.

ועדיין, המידה האנושית הנמזגת כאן היא ראשונית. הסיפור במהותו הוא של לחם ניסי, של פלא המלווה את העם בכל שנות המדבר, של א-להים הנוכח כבקשתם, ושל אכילת דבר מן המוכן. סוג של ילדות שאין עמה עבודהואחריות. דומה שהממד הנוסף, עשוי להגיח בפרשייה זו ממקום לא צפוי.

 

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי

א-להים מדבר על לקיטת המן 'דבר יום ביומו', ומנגד, מעמיד את 'היום השישי' בו יכינו את אשר יביאו. מה מקופל במתח שבין שני אלו? 'דבר יום ביומו' פירושו -
א-להים נוכח, והוא עומד להמטיר את המן מן השמים יום יום. ומה מוטל על האדם?
לאסוף ולאכול. בהמשך מעצים משה עיקרון זה, באיסור שלא להותיר דבר עד בוקר. בהקשר לדיון על מנהיגות, להותיר פירושו - לחשוב קדימה, על המחר, לא רק על היום. אל"ף בי"ת במונחים של אחריות היא הדאגה למחר. במונחי המן שבמדבר - זהו חטא, ועליו קוצף משה יותר מעל כל דבר אחר בפרשה. משה אוסר על העם להניח ליום המחרת, ובכך הוא מציב את העם בעמדה שהייתה חסרה להם כל כך - של קבלה מובהקת, כמאמינים שגם מחר א-להים יעניק להם. ממש כמו תינוק הסומך על אמו שתאכיל אותו 'דבר יום ביומו'. 

לצד זאת, מוזמן העם לעמדה נוספת: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שם, ה'). יום שישי הוא יום של הכנה, יום של מחשבה על המחר, ניצן ראשון למושג אחריות. במקביל, מתעורר העם לעמדה זו מעצמו (שם, כ"ב). תגובת משה לכך היא מפתיעה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר" (שם, כ"ג). הקורא מתקשה להאמין. משה מדבר על שבתון ועל שבת קדש לה', כצידוק ללקיטה הכפולה של העם, אך מיד הוא חוזר למלאכות יום השישי, כשאוכל השבת נתפש כעודף המונח למשמרת עד הבוקר. אכן, הנושא אינו קדושת השבת, ואף לא ההכנות הנדרשות אליה. הנושא הוא הלקיטה הכפולה, מלאכות המשביחות את המן (אפיה ובישול), והשארתו האפשרית ליום המחר. אות וסימן לכך בפסוק העוקב: "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ". עד הבוקר פירושו עד יום השבת, והנושא הוא אחריתו של אוכל שהונח מיום שישי אל בקר המחר. בכל יום אחר הוא היה נבאש, אות לפגימה בהתמסרות הגמורה הנדרשת מן האדם כלפי א-להים.  בבוקר זה מעמדו הוא אחר[16].

בפסוקים אלו נתפשת השבת כיום בו הברכה מצויה במקומו של איש. אין צורך לצאת ולבקש אותה במקום אחר. אך מהי ברכה זו? לא ברכת ה' בבריאה, ולא ברכה הבאה מאליה. ברכת השבת תלויה בעמלו המוקדם של האדם.  "וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם" (שם, כ"ה) - את אשר הנחתם למשמרת מאתמול, "כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה" (שם, כ"ד). עוד אומר להם משה: רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם" (שם, כ"ט). הנושא כעת הוא השבת, 'ה' נתן לכם אותה, על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים - כהכנה'. "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שם) - במקומו של איש, שהרי תחתיו מונחת הברכה הא-להית, ב'יש' ובקיים שהוכן מראש.

ובחזרה אל נושא הפרשה:  העם דוחה את מנהיגיו. רואה במנהיגות בשר ודם סתירה למצב הרצוי בו האדם נתון ביד ה', ללא אחריות על המציאות, וכפי שהיה מצבם במצרים. בצעד ראשון נענה א-להים לבקשתם, בדמות המן - לחם א-להי, 'דבר יום ביומו'. סוג של 'נוכחות א-להית-הורית' מוגברת. כעת הוא מצעיד אותם צעד נוסף, אל ברכת היום השישי. ביום זה הם ייפגשו בשפע כפול, והם ייקחו כפליים מן המנה היומית. א-להים ידבר איתם על אפייה, על בישול ועל עשייה, שמהותם היא - הכנה. בניגוד ל'דבר יום ביומו' המגלם את התלות בה', הכנתם כעת תגלם את החשיבה על המחר, תוקרן מתפישה של אחריות. שבת נכנסת, 'קודש לה', אך באופן פרדוקסאלי, ברכתה היא - בהכנות שהכין האדם מערב שבת, במידת האחריות שנטל על עצמו ועל עתידו, וכעת - אלו מתקדשים, וזוכים להיות - "שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה'".

 

 

 

 


[1] אילם הוא מקום שפע: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם", ודומה שהמעבר החד ממקום שפע אל המדבר משמש גם הוא כגורם בתגובתם.

[2] בקשת העם למות במצרים: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" תמוהה. מתבקשת הייתה כמיהה לחיות במצרים תחת יד ה', בניגוד למצבם כעת שלדעתם הם עומדים למות במדבר!
דומה שציון המוות בא ליצור הנגדה בין מוות ברעב לבין מוות בחרב או במיתה אחרת. במילים אחרות - מוות ברעב במדבר נתפש בעיניהם כגרוע מכל, והם מתרפקים על האופציה למיתה אכזרית פחות, שהתאפשרה בהיותם במצרים תוך שהם ישובים על סיר הבשר ואוכלים לחם לשובע. לאבחנה זו, בין סוגי המיתה, תִמוך במקרא: "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי" (איכה ד', ט').

[3]בהמשך העיון, ההתייחסות תהיה בעיקר למנהיגות משה, על אף שבניסוחים תהיה היצמדות חלקית לניסוחי המקרא בהם מתוארים השניים. 

[4] לימים, יבקש העם ממשה לתווך בינו לבין א-להים, על מנת שלא יהיו חשופים אל הדיבור הא-להי: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ', ט"ז). ובמקום אחר: אליהו גר עם האישה הצרפתית בביתה, והנה מת בנה, והיא באה אליו בטענות: "וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי" (מלכים א' י"ז, י"ח). לגור במחיצת איש א-להים פירושו - להעמיד אותי נוכח תביעה רוחנית גבוהה, מתמדת, ובכך - להזכיר את עווני.

[5] בערב מתוארת ידיעה, ובבקר ראייה. בערב - אכילת הבשר תייצר ידיעה על היציאה, ואילו בבוקר אכילת הלחם תראה את כבוד ה' השומע את תלונות העם. דומה שכך הוא הדבר: ערב מגלם זמן של התכנסות פנימה, למקום האישי. בהתאמה - הידיעה מגלמת מפגש פנימי, אישי, וגם אכילת הבשר מעוררת סוג של ידיעה - בעונג ובתאווה המתלווים אליה. במובן זה מפגש חווייתי עם בשר עשוי לעורר לתחייה תנועת נפש ישנה עת ישבו על סיר הבשר במצרים, ולעורר בהם את ההכרה שה' (הנותן להם כעת בשר) הוא שהוציאם ממצרים (שהרי גם שם הוא נתן להם בשר). בוקר הוא זמן של בהירות והכרה והוא עשוי לייצר ראייה. הבנה שה' שומע ונענה לתלונותיכם - בנתינת לחם לשובע, לא דאגה לחוויה אלא בדאגה לעצם הקיום במדבר.

[6] דמיון מה לעיקרון זה נוכח בתפישתו של שמואל הנביא. העם מבקש מלך ככל הגויים, ובכך הוא מבטא את רצונו במנהיגות הנוטלת אחריות רציפה על המציאות. שמואל רואה במודל איש הרוח המנהיג את העם (כנביא), או בשופט הנשלח מעת לעת על ידי א-להים את הדמות הראויה להנהיג. לטענתו - קיומו של מלך, מערכת ומנגנון שבהם מענה לכל הבעיות, מהווים תחליף למלכות ה'. זה לעומת זה הוא מעמיד (במעמד במצפה
בפרק י"ב) את תקופת השופטים בה היה נתון העם בידי א-להים: "וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' וַיֹּאמְרֻ {וַיֹּאמְרוּ} חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת ה' וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח" (שמואל י"ב, י'-י"א), ומנגד - את בקשתם כעת להמליך עליהם מלך - "וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם" (שם, י"ב). במצב שכזה, בעת קיומו של מלך ומנגנון, ייפנו אל ה' בעת מצוקה, והוא יאמר להם - לכו אל מלככם אשר בחרתם לכם. או במילותיו: "וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא" (שמואל ח', י"ח). תרגום של תפישה זו בהיבט של הפנייה אל ה' עשוי להיראות כך: כאשר העם נתון לשליטת עם אחר, ניתן לבקש רחמים, להתפלל ולצפות לישועה שתבוא 'מן השמים' - מן המקום הבלתי נודע. כאשר האחריות היא במגרש האנושי, א-להים הוא כבר לא כתובת לא לרחמים ולא לתפילה, שהרי המנהיג הוא שאמור לתת את המענה.

 

[7] אכן, אילו למשה לא היה שיקול דעת רחב, וגם לא אחריות המוטלת על כתפיו, לא ניתן היה ללמוד עקרונות במנהיגות ממנו, שהרי הוא לא נתבע להתמודד עם שני מרכיבי יסוד בסיסיים ביותר - שיקול דעת ואחריות. 

[8] מדוע נשלח אהרון למשימה? מדוע משה לא עושה זאת בעצמו? ניכרת כאן חלוקת תפקידים - אהרון בקרבה ובחיבור אל העם, ואילו משה מתייצב נוכח הא-להים.

[9] מכאן ואילך אין כל התייחסות לדבר קיומו של השליו. יתירה מכך - בספר במדבר מתלונן העם על המן, ואינו מזכיר את השליו. המענה למצוקותיו שם יהיה - שליו שיינתן להם לזמן קצר, ומיד אחר כך יידחה: "וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם" (במדבר י"א, י"ח-כ'). דומה שגם כאן השליו ניתן לטווח קצר, ואולי בהקשר לתפקידו - הידיעה כי ה' הוציאם ממצרים, שיכולה להתקבל בטווח קצר, בניגוד לראייה שה' שומע ומשגיח עליהם יום יום, המצריכה התמודדות ומענה מתמשכים.

[10]בתיאורראייתם אותו, בפניית איש אל אחיו בשאלה 'מן הוא' - שהרי לא ידעו מה הוא, ובצורך שהיה להם בפרשנות משה. משמע שללא פרשנותו הם לא היו קושרים בין שכבת הטל המונחת לפניהם לבין הלחם שכבר הובטח להם.

[11]בפעם הנוספת בה ניתן להם השליו, מתוארת אכילה פרועה שכזו: "וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה: הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד" (במדבר י"א, ל"ב-ל"ג).

[12]מעניין הוא מדרש המכילתא המשייך אל המידה הקבועה של המן סוג של דרך ארץ: "אוכל כשיעור הזה הרי הוא בריא ומבורך, פחות מכאן קללה במעיו, יותר מכן רעבתן" (מכילתא שמות, פרשה ה'). ובהרחבה: "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו'. אמרו: 'עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה, יצא עני שבישראל ומלקט קימעא'. וכשהן באין לידי מדה וימודו בעומר, אמרו: 'אוכל כשיעור הזה הרי הוא בריא ומבורך, פחות מכאן קללה במעיו יותר מכן רעבתן'" (שם פרשה ה'). מדרש זה פותח בתיאור של אמירה/מחשבה מוקדמת הסבורה שנחשון בן עמינדב עשוי ללקוט הרבה, ולצידה מחשבה שעני שבישראל ילקוט מעט. עם המדידה מתבדות שתי המחשבות, ומתברר ששניהם לקטו שיעור אחד. המדרש אינו מדבר על נס, ודומה שהוא מצביע על המכוונות הקשורה לעמדה מוסרית (המילה 'אמרו' מצביעה על הבנתו את המילים ה'מרבה' ו'הממעיט' בפסוק י"ז לא כתיאור להתרחשות, אלא כתיאור לטבעם של בני אדם שמתבקש שירבו או שמתבקש שימעיטו. למעשה, לאחר המדידה התברר שלא כך היה).

[13] ביטוי יפה לעיקרון זה קיים בהלכות יום הכיפורים. ביום זה קיימת חובת עינוי - 'ועיניתם את נפשותיכם', ומימושה בחיוב האוכל הוא בשיעור קבוע לכל אדם - ככותבת. בשתייה לעומת זאת החיוב הוא על 'מלוא לוגמיו' והוא משתנה מאדם לאדם. דומה שההיגיון הוא כזה: שתייה נתפשת כצורך פיזי, ומידתה נגזרת מגודל גופו ומהקשרים אישיים נוספים. אכילה המיישבת נפשו של אדם קשורה לתרבות, חינוך ומוסכמות, ואפשר שגדול וקטן ישבעו משיעור דומה של אכילה (מעין המציאות המקובלת בה ניתנת מנה קבועה לאנשים שונים, ומיישבת את לב כולם).

[14]כך הוא התיאור: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה" (שם, כ"ב). מה מוביל את העם ללקוט לחם משנה? משה הרי ציווה "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת", והם הרי אינם מודעים לציווי הא-להי אל משה ביחס ליום השישי "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שם, ה')? דומה שהעם הולך צעד נוסף קדימה במכוונות הפנימית שהייתה לו בלקיטת המן. בדומה ללקיטה 'איש לפי אוכלו' שהניבה את השיעור הרצוי - עומר לגולגולת, כעת מגיע היום השישי, ולקיטתם הפעם היא - שני עומר לאחד. מה הביאם לכך? המקרא עלום. הוא מתאר לקיטה של שני עומר, כמו היה הדבר בטבעיות. הוא מתאר את הנשיאים, המורמים מעם שאינם מבינים, ואת משה המתפעל ממה שאירע: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר" (שם, כ"ג). משה מאשר את אשר עשו העם בטבעיות, ומצביע על ההתאמה הקיימת בין הגיונם לבין 'אשר דבר ה''. עוד יש לציין את הנתון המתברר בהמשך, על פיו ביום זה ניתנה להם מידה כפולה של מן - "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם" (ט"ז, כ"ט). אך מתבקש לקשור בין הסך הכולל הכפול, לבין המידה הכפולה שלקט כל אחד ואחד. עם זאת יש לשים לב: נתון זה מתואר בדברי משה מאוחר יותר, הוא עשוי להוסיף נופך בהתנהגות העם, אך הוא אינו מוצג כהסבר האולטימטיבי לתופעה זו. בפרק 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי' ייפתח פתח נוסף להבין מה הניע את העם להתנהגותם זאת.

[15]נמנה מקצת מתכונותיו כפי שהן משתקפות במדרשי החכמים (תלמוד בבלי יומא ע"ה, ע"א). מכנה משותף לרבים מהם - תפישה הרואה במן הרבה מעבר לפונקצית האוכל שבו. שוב ושוב מתואר מפגש בערכי מוסר צדק ומשפט, שנלוו לחלוקתו: "תניא אידך: 'גד' - שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון. 'לבן' - שמלבין עונותיהן של ישראל". התיאור הוא של אישה שהתגרשה או שמת בעלה, היא התחתנה, ולא ברור האם הריונה הוא מן האיש הראשון או מן האחרון. המן ירד בביתו של האב, ובכך הוכרע הספק; "תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי. אמר להם משה: לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון - בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו". בדוגמה זו יורד המן במקום שראוי לו לעבד להימצא, לא במקום בו הוא נתון בפועל; "וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין. זה אומר: היא סרחה עלי, והיא אומרת: הוא סרח עלי. אמר להם משה: לבקר משפט. למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה - בידוע שהוא סרח עליה". המן בציור זה משמש כבורר בין אישה לבין בעלה. כאמור, התשתית לדרשות אלו נמצאת בפשוטו של מקרא.

[16] בהיבט הפרשני - המוקד בפרשייה זו הוא יום השישי ומעמדה של ההכנה לשבת - כמייצרים את קדושת השבת, לא השבת כשלעצמה. כך בציווי הראשון בו מדבר א-להים על יום השישי "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שם, ה'); מאוחר יותר מתוארת הלקיטה הכפולה ביום השישי, מבלי שהעם יודע דבר על השבת: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמשֶׁה" (כ"ב); עוד מתואר ייחודה של השבת באכילה שבה מיום האתמול - יום השישי ("וַיֹּאמֶר משֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם (את העודף), שהרי ביום זה לא תמצאוהו (את המן) בשדה (שם, כ"ה); וביתר שאת: "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שם, כ"ט). 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)