דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף פט ע"ב-צ ע"א | קניין מפוצל

קובץ טקסט

שיעור 12 / "שן ועין" ו"יום או יומיים" במצבי פיצול קניין (פט:-צ.)

 

השקלא וטריא של סוגייתנו ממשיכה את הנושאים שעסקנו בהם בשבוע שעבר, בדבר קניין פירות כקניין הגוף דמי ותקנת אושא, תוך ניתוח מחלוקות התנאים בעניין "שן ועין" ו"יום או יומיים". נלמד אפוא את את הסוגיה לשלביה.

א. תליית הדין בתקנת אושא

"לימא תקנת אושא תנאי היא, דתני חדא: עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה, אבל לא לאיש; ותניא אידך: לא לאיש ולא לאשה; סברוה, דכולי עלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמאן דאמר לאשה - לית ליה תקנת אושא, ומ"ד לא לאיש ולא לאשה - אית ליה תקנת אושא! לא, דכולי עלמא אית להו תקנת אושא, אלא כאן קודם תקנה, כאן לאחר תקנה".

בטרם כניסה לפרטים, לכאורה ברור מהסוגיה שמשמעותה של תקנת אושא חורגת מעבר להלכה שהאישה שמכרה בנכסי מלוג ומתה בעלה מוציא מיד הלקוחות. בענייננו האישה לא מכרה ולא מתה, ועם זאת יש משמעות להלכה: תקנת אושא העצימה את זכויות הבעל בנכס. רש"י מנסח זאת בכך שקודם התקנה "הוי שעבודיה קיל כשאר קנין פירות, דקים לן דלאו כקנין הגוף דמי", ואילו לאחר התקנה "אלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף". משמע כאחד הניסוחים שראינו בשבוע שעבר, שהתקנה מתייחסת לקניין הפירות של הבעל, ומעניקה לו מעמד דומה לזה שיש למ"ד קניין פירות כקניין הגוף דמי. אמנם, בהמשך (במסגרת השלב הבא בגמרא) נראה שלרי"ד שיטה שונה בביאור הסוגיה, ולשיטתו אכן כל שאומרת תקנת אושא הוא שאין האישה יכולה להפקיע את הנכסים מידי הבעל.

בסוגיה יש ברייתא אחת שנוקטת שהאישה היא הבעלים לעניין שן ועין (להלן: שו"ע), והיא סבורה שלאישה יש קניין גוף, שאינו נפגע מקניין הפירות של הבעל משום שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי ואין תוקף לתקנת אושא (משום שלא סוברים אותה או משום שטרם נתקנה). הברייתא השנייה מסכימה שהאיש אינו הבעלים לעניין שו"ע, אך סבורה שגם האישה איננה. ומסביר רש"י: "משום איש לא נפקי דלא קני להם לגופייהו ממש; משום אשה נמי לא נפקי דאלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף". בשיעור שעבר הזכרתי את דברי התוספות ביבמות (סו. ד"ה אלמנה), שהעלו שגם למ"ד קניין פירות כקניין הגוף דמי ברור שישנם דינים שלשמם יש צורך בבעלות טהורה ופורמאלית על הגוף, שאינה נבנית רק מתוך הזיקה הפונקציונאלית לנכס. כך העלו התוספות לגבי בעלות כהן על עבדיו ובהמותיו לעניין האכלה בתרומה, וכמשל לכך הם הביאו את דין שן ועין לפי ברייתא זו בסוגייתנו, על פיה גם אם קניין פירות כקניין הגוף דמי, או שישנה תקנת אושא, לא די בכך כדי לאפשר לבעל לשחרר בשו"ע. אמנם, בניגוד לתרומה, שלגישת התוספות תלויה אך ורק בקניין הגוף המופשט, דין שן ועין מושפע מקניין הפירות שכקניין הגוף דמי, אך זאת רק לריעותא.

התוספות בסוגייתנו (צ. ד"ה רבי) מסבירים שהקושי בהסתמכות על קניין פירות כתחליף לקניין גוף הוא שבשן ועין החובל בעבד מפקיע את קניין הגוף, וזאת לא ניתן לעשות כשאדם אחר הוא בעל קניין הגוף. כאן יש לשים לב להבדל בין גוף לבין פירות. הלוא לדעה שהאישה מוציאה בשו"ע, היא פוגעת בכך בקניין הפירות של הבעל. את נקודה זו הסביר הרי"ד בתוספותיו על אתר:

"כיון דמציא לזבוני גופא דעבד, ומשום ה"ט דחייל זבוני על גופא דעבד חייל נמי שיחרור אגופא והפירות של בעל ממילא הופקעו דכיון דחייל עלי' שיחרורא והוי בר חורין איתסר ליה לבעל לאישתעבודי בי' ולא דמי לזיבונא דזה קנה הגוף וזה אוכל פירות כל ימי חייו".

כלומר, בידה של האישה למכור את קניין הגוף שלה בעבד. עובדה זו כשלעצמה אינה מאפשרת להפקיע מהבעל את זכות הפירות – אם היא תמכור את העבד לאחר הבעל עדיין יהיה בעל קניין הפירות. אולם, כאשר מסירת הבעלות מידי האישה אינה לסתם בעלים אחר, אלא לעבד עצמו, דהיינו שחרור, ולצורך העניין גם פגיעה בשן ועין היא בגדר מעשה שחרור, אזי יש לכך השלכות לעניין הפירות והתשמישים, משום שמרגע שהעבד מוגדר כבן חורין, אין עוד היתר מהתורה להשתעבד בו. על כן, יש אפשרות לפגוע מבחינה מעשית בקניין הפירות של הזולת. אך פגיעה בקניין גוף של הזולת היא בעייתית, אף אם הפוגע הוא מי שיש לו זכויות שהם כקניין הגוף.

ב. הסתמכות על דין "הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד"

מכאן נמשיך לשלב הבא בסוגיה:

"ואי בעית אימא: אידי ואידי לאחר תקנה, ואית להו תקנת אושא, אלא למאן דאמר לאשה ולא לאיש מאי טעמא? כדרבא, דאמר רבא: הקדש, חמץ, ושחרור - מפקיעין מידי שיעבוד. לימא, דרבא תנאי היא! לא, דכולי עלמא אית להו דרבא, והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל".

שלב זה בסוגיה קשה לענ"ד להבנה, ולפלא בעיניי שמצאתי התייחסות מועטת ביותר בקרב המפרשים לקשיים בו, מלבד שיטה חריגה שעולה בפירושו של הרי"ד, שנראה שאינה מקובלת על שאר הראשונים. הקושי המרכזי הוא שאיך שלא נבין את דין "הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד"[1], צריך שהמשחרר יהיה מי שיש בידו כוח לשחרר. דינו של רבא אינו יוצר את כוח השחרור, אלא עוסק בהשלכותיו. על כן, אם אנו נוקטים שבמצב של תקנת אושא קניין הגוף של האישה מוחלש בשל קניין הפירות המועצם של הבעל, ואין היא הבעלים לעניין דין התורה של שן ועין, אין זה מובן כיצד דינו של רבא מסייע לה לשחרר את העבד.

נעיין בדרך שבה התמודד הרי"ד על הסוגיה, בדבריו על השלב הקודם, שאותם נראה כעת במלואם:

"סברוהו דכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מאי לאו בהא קמיפלגי דמר אית ליה תקנת אושא ומר לית ליה תקנת אושא פי' מאן דתנא יוצאין לאשה אבל לא לאיש לית לי' תקנת אושא וכיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי יוצאין לאשה אי קשיא ואמאי יוצאין לאשה ומפסיד הבעל פירותיו והא אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אי מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב ולא מצי הבן לאפקועי אכילה פירות דאב. והכא היכי מציא אשה לאפקועי פירות דבעל ומשתחרר מיד תשובה כיון דמציא לזבוני גופא דעבד. ומשום ה"ט דחייל זבוני על גופא דעבד חייל נמי שיחרור אגופא והפירות של בעל ממילא הופקעו דכיון דחייל עלי' שיחרורא והוי בר חורין איתסר ליה לבעל לאישתעבודי בי' ולא דמי לזיבונא דזה קנה הגוף וזה אוכל פירות כל ימי חייו.

ואין לתלות הטעם דמש"ה הפסיד בעל הפירות העבד, משום דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין עצמו מידי שיעבוד, שטעם זה לא יאמר אלא לקמי' כדבעינן למימר איתא לתקנת אושא; וגם גופ' של עבד הוא משועבד לבעל, ומש"ה אין האשה יכולה לשחררו, התם ודאי שייך למימר דשיחרור מפקיעו מידי שיעבוד מפני שאין הגוף קנוי לו ממש לבעל מיד אלא שיעבודא בעלמא הוא דאיכא עלו' שלא תוכל אשתו למוכרו לאחרים אבל אינו חלוט לו שיוכל הבעל למכור הגוף מש"ה אפי' שיחררו מפקע לי'. אבל הפירות שהן חלוטין לבעל ויכול למוכרם מעכשיו אין לומר עליהם שהשיחרור יפקיעם. ומ"ה כי אמרי' לקמן איבעית אימא אידי ואידי קודם תקנה ובקנין פירות קא מיפלגי, ומש"ה אין יוצאין לאשה, דקנין פירות דבעל מעכבת' דהוי כקנין הגוף, לא אמרי' שהשיחרור יפקיענו, מפני שאותו הקנין של פירו' הוא חלוט לבעל מיד, ואין השיחרור יכול להפקיעו, שאין השיחרור מפקיע אלא שעבו' בעלמא שאין חלוט לו, אבל דבר שהוא חלו' לו אינו יכול להפקיע".

הרי"ד סבור שישנם הקשרים שבהם לא ניתן לעשות שימוש בדינו של רבא. באשר לשאלה כיצד יכולה האישה להפקיע את זכות הפירות של הבעל בעבד, אין זו תשובה אפשרית ששחרור מפקיע מידי שעבוד, משום שלא בשעבוד עסקינן אלא בזכות הקנויה לו, שיש לבאר כיצד היא ניתנת להפקעה. גם כאשר מעמדו הבכיר של הבעל בנכס נבנה על תפיסה של "קניין פירות כקניין הגוף דמי", זהו אינו שעבוד אלא מעמד קנייני, ובלשון הרי"ד: "דבר שהוא חלוט לו", ולא ניתן להפקיע זאת בעזרת דינו של רבא. לשיטת הרי"ד, כל שדינו של רבא מתמודד עמו הוא "שעבוד". ומהו שעבוד? להבנתו שעבוד הוא מצב שבו יש הגנה על זכותו של פלוני לקבל נכס לידו. כאשר יש שעבוד למלווה בנכסים, פירוש הדבר הוא שהתורה מגנה על זכותו לגבות את החוב, באופן שהלווה אינו יכול להפקיעה על ידי מכירת הנכס לאחרים, משום שהשעבוד ימשיך לרבוץ על הנכס והמלווה יוכל לטרוף אותו מן הלקוחות. במצב שכזה, פעולות כגון הקדש, חמץ ושחרור יכולים לפגוע בשעבוד, משום שהם הצליחו להחיל על הנכס חלות עם משמעות איסורית, שבפועל מבטלת את סיכוייו של המלווה ליהנות מהנכס.

בענייננו, כפי שהקדמתי בהתחלת השיעור, הרי"ד מבין באופן שונה מרש"י את משמעות תקנת אושא. לשיטתו תקנת אושא איננה יוצרת סוג של "קניין פירות כקניין הגוף דמי", אלא פועלת במובן הראשוני שלה. תקנת אושא היא סוג של שעבוד הנכסים לירושת הבעל – הבעל הוא יורש מובטח בנכס, על ידי זה שתיקנו שאם המורישה מוכרת את הנכס ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. אם כן, אין בתקנת אושא מעבר לדין הבסיסי שבה – היא לא חיזקה את מעמדו הקנייני של הבעל בנכסים, ולא העצימה את קניין הפירות שלו או הקנתה לו כבר כעת את הבעלות הדחויה בהם. התקנה יצרה שעבוד, ועל כן עולה טענה שהאישה אינה יכולה לפגוע בשעבוד זה על ידי שחרורו של העבד, כשם שהיא איננה יכולה למכור את הנכסים לאחרים. התשובה לכך היא השלב בגמרא שבו אנו אוחזים – שחרור שונה ממכר, משום שהקדש, חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד: מכיוון שהאישה היא הבעלים בעבד, היא יכולה לשחררו, הן במעשה שחרור והן בשו"ע, והשחרור הוא תוצאה איסורית שבפועל גורמת לכך שלבעל לא יהיה עבד. אמנם, ישנה גם דעה שהאישה אינה משחררת בשן ועין בשל תקנת אושא, והגמרא אומרת שלדעה זו "אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל" (וצ"ע אם עדיין בגדרי שעבוד במובן הקודם עסקינן, או שכאן כבר מדובר בחיזוק מעמדו הקנייני של הבעל נוסח רש"י).

שיטת הרי"ד אינה נקייה מספיקות. כך, למשל, אין זה ברור כיצד ניתן היה לסבור שתקנת אושא, שיצרה הגנה מפני מכר, דבר שקל לתקנו משום שהפקר בית דין הפקר, תיצור מניעה מתחולת דין דאורייתא כגון יציאת עבד בשן ועין. ועם זאת, ההבחנה שהרי"ד מעלה בין שעבוד לבין זכות קניינית "חלוטה" בלשונו היא הבחנה חשובה שמעניקה פירוש משכנע לסוגיה.

כאמור, רש"י לא קיבל פירוש זה, ולא הבחין בין הסתמכות על תקנת אושא להסתמכות על "קניין פירות כקניין הגוף דמי". לשיטתו קשה באמת להבין כיצד דינו של רבא יכול להסביר את יכולתה של האישה לשחרר בשן ועין. אם תקנת אושא שינתה את יחסי הכוחות הקנייניים, כך שמבחינת דין התורה של שן ועין האישה איננה עוד הבעלים של העבד, כיצד זה יגדיר אותה דינו של רבא כבעלים?

בדעת רש"י נראה שעלינו לומר, שאף לשיטתו האישה הייתה ועודנה הבעלים של העבד לעניין שן ועין. הקניין של הבעל, שהועצם במסגרת תקנת אושא, לא שלל את הגדרתה כבעלים, אלא הגביל את כוחה כבעלים לשחרר עבד, משום פגיעה במישהו שקניינו כקניין הגוף דמי. כלומר, אירוע של "שן ועין" הוא בסופו של דבר פעולה של מעין קניין בעבד, ותוקפה מוגבל על ידי פגיעה בקניין הזולת. כאן הגיע חידוש נוסף, שדינו של רבא יכול להתגבר על מכשול כעין זה. לאמור, דינו של רבא אינו מאפשר רק פגיעה בשעבוד, אלא גם בזכות בעלות אחרת. מכיוון שהאישה היא שמוגדרת כבעלים לעניין שן ועין, ויש תוקף בסיסי למעשה, יש תוצאה איסורית שבפועל תביא לפגיעה בזכויות קנייניות של אחרים, ואין בכך כל מניעה. לכך יש להוסיף, שלהבנות רבות בכל שעבוד יש זכויות קנייניות של המלווה, ואף על פי כן ניתן לפגוע בהם על ידי הקדש, חמץ ושחרור, ובכך חיזוק מסוים לשיטתו של רש"י.

ג. מחלוקת בעניין קניין פירות כקניין הגוף והקישור לדין "יום או יומיים"

מכאן נעבור לשלב האחרון בסוגיה. כאן מתייחסת הסוגיה לדין יום או יומיים: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם. אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא" (שמות כ"א, כ-כא). במהלך דבריה מביאה הגמרא ארבע דעות בתנאים בנוגע לדין "יום או יומיים" במצב שבו אדם אחד הוא הבעלים של העבד אך אדם אחר הוא בעל זכויות השימוש בו. בטרם נראה את הגמרא אצלנו, נראה את ארבע הדעות כפי שהן מובאות בירושלמי (קידושין פ"ג ה"א):

"הילך כסף זה שיקנה לי עבדך לאחר שלשים, אית תניי תני: הראשון ביום וביומיים; ואית תניי תני: השני ביום וביומים; אית תניי תני: זה וזה אינו ביום וביומיים; אית תניי תני: זה וזה ביום וביומיים. מאן דמר הראשון ביום וביומים, 'ומת תחת ידו'. מאן דאמר השני ביום וביומיים, 'כי כספו הוא'. מאן דאמר זה וזה ביום וביומיים, הראשון כ'מת תחת ידו', השני 'כי כספו הוא'. מ"ד זה וזה אינו ביום וביומיים, הראשון שאינו 'כספו' והשני אינו 'מת תחת ידו'".

לפנינו ארבע דעות שונות שחלוקות בהבנת יסודות דין "יום או יומים". שני המרכיבים בפסוקים שיוצרים את המחלוקת הם: א. "תחת ידו" - התייחסות לכך שהעבד נתון בשליטת האדון מבחינה מעשית והאדון צפוי להכותו; ב. "כי כספו הוא" - דגש על זכותו הקניינית של האדון בעבדו. בפשטות נראה שכולם מסכימים שבמצב המדובר בסוגיה המוכר נותר בעל זכויות השימוש בעבד אך הבעלות עברה לקונה, וזה מוליד את ארבע הדעות. הדעה הראשונה מתמקדת בשליטה, השנייה בבעלות, השלישית סבורה שרק שליטה המלווה בזכות קניינית מלאה מאפשרת את דין יום או יומיים, והרביעית סבורה שישנם שני מסלולים שונים: הן שליטה והן בעלות.

ואולם, הגמרא אצלנו מעניקה פירוש שונה ומפתיע למחלוקת, שלפיו כל אחת מארבע הדעות מביעה עמדה במחלוקת הכללית אם קניין פירות כקניין הגוף דמי אם לאו (וראה רמב"ן גיטין מח. בעניין זה). כל זאת, כזכור, במסגרת הניסיונות לבאר את מחלוקת התנאים אם אישה משחררת עבד של נכסי מלוג בשן ועין:

"ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא; והכא בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: המוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום, ר"מ אומר: ראשון ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא תחתיו - קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. רבי יהודה אומר: שני ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא כספו - קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. רבי יוסי אומר: שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו - מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין הגוף דמי, וספק נפשות להקל. רבי אליעזר אומר: שניהם אינן בדין יום או יומים, זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו. אמר רבא: מאי טעמא דרבי אליעזר, אמר קרא: 'כי כספו הוא' - כספו המיוחד לו. כמאן אזלא הא דאמר אמימר: איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום, כמאן? כרבי אליעזר. מאן תנא להא דתנו רבנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים שאינן חוזרין? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמרי משמיה דרבא, ר' אליעזר היא. מי לא אמר ר' אליעזר כספו המיוחד לו? הכא נמי עבדו המיוחד לו".

הגמרא אומרת שרבי מאיר, שמתמקד ב"תחתיו" עושה כן בשל תפיסה כללית שקניין פירות כקניין הגוף דמי, ולכן מי שמוגדר כבעלים של העבד הוא בעל קניין הפירות והתשמישים בו. הראב"ד על אתר מוסיף שמכיוון שרבי מאיר סובר ק"פ כקה"ג דמי, בעצם מתקיימים שני הרכיבים שבפסוקים: הוא "תחתיו", והוא גם "כספו" משום קניין הפירות שחשוב כקניין הגוף. באשר לרבי יהודה, הגמרא מבינה שהתמקדותו ב"כספו" מבטאת תפיסה כללית שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, ועל כן המוקד הוא בבעלות הפורמלית. גם רבי יוסי אינו מחדש שני מסלולים בדין יום או יומים, אלא פשוט מבטא הסתפקות בדין הכללי, שמתבטאת גם בספק בפירוש פסוקי יום או יומים, והפטור הכפול נובע מספק נפשות להקל.

אפילו רבי אליעזר, שלכאורה לומד דרשה מיוחדת ליום או יומים של צורך בבעלות שלמה ומיוחדת, מבטא בכך לפי סוגייתנו תפיסה שכוחה יפה גם להקשרים אחרים לגמרי, כגון איש ואישה שמכרו בנכסי מלוג. תפיסה זו טעונה ביאור נוסף, אך ברור שהיא איננה נקודתית ל"יום או יומים". תפיסתו הכללית של רבי אליעזר היא, בלשונו של היד רמ"ה בב"ב (ג', קצג), ש"כל היכא דגופא לחד ופירא לחד, לא דיינינן ביה דין ממון גמור לחד מינייהו באנפי נפשיה". לכאורה, נוח לבאר זאת על בסיס ההנחה שק"פ כקה"ג דמי, ועל כן הוא מצליח לחבל במעמדו של בעל קניין הגוף המופשט, אך לא ליצור קניין של ממש לבעל קניין הפירות. ואולם, הראב"ד אצלנו מלמדנו אחרת. מלשון רבי אליעזר, שהמוכר אינו בדין יום או יומים משום שאינו כספו, הראב"ד מסיק שק"פ לאו כקה"ג דמי, שכן הוא סבור שאם זה היה כקה"ג די היה בכך כדי להגדיר זאת כ"כספו" (כפי שהדגיש הראב"ד שהבאתי לעיל בדעת רבי מאיר). על כן, הראב"ד מסביר שלרבי אליעזר ק"פ לאו כקה"ג דמי, ועם זאת קניין הפירות פוגע במעמדו של בעל קניין הגוף: "כיון דסבירא לן דלאו כקה"ג דמי, הרי הוא כספו של שני, אלא מפני שאינו תחתיו אינו מיוחד לו". לכאורה, נראה שיש כאן גזירת כתוב ייחודית לדין יום או יומים, שבעינן "תחתיו" ו"מיוחד לו", אך מכך שהגמרא מבססת על שיטה זו חוסר יכולת של האישה והבעל למכור בנכסי המלוג קשה לומר כן. על כורחנו, שגם אם נקבל את קביעת הראב"ד שמסווג את רבי אליעזר תחת הגישה שק"פ לאו כקה"ג דמי, מדובר בגישה ייחודית שבמצבי פיצול לאף אחד אין "דין ממון גמור" כלשון הרמ"ה.

[הרמב"ם, שככלל פסק שק"פ לאו כקה"ג דמי,  פסק את שיטת רבי אליעזר בדין יום או יומיים (הל' רוצח פ"ב הט"ו) וכן פסק שבשן ועין אין משתחררים לאישה ולא לבעל (הל' עבדים פ"ה הט"ז). משמע מכאן כדעת הראב"ד, שלר' אליעזר ק"פ לאו כקה"ג דמי. אמנם, את דינו של רבי אליעזר בעניין איש ואישה שמכרו הרמב"ם אינו פוסק, ועל כן ייתכן שלשיטתו מדובר בדרישות ייחודיות לשו"ע ויום או יומים, וצ"ע].

כיצד תולה הגמרא את המחלוקת בעניין "שן ועין" בדעות בעניין "יום או יומים"? בגמרא לפי גרסתנו נאמר ששתי הדעות בעניין שן ועין נחלקו אם ק"פ כקה"ג דמי אם לאו, ומשמע אם כן שהם נחלקו במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה. באשר לרבי יהודה, אכן קל להסביר בעזרתו את השיטה שהאישה היא הבעלים לעניין שן ועין: ק"פ לאו כקה"ג דמי, ועל כן בעל קניין הגוף הוא שמוגדר כבעלים הן לעניין שו"ע הן לעניין יום או יומים. הראב"ד הוסיף בנקודה זו אפשרות נוספת, והיא שניתן להסביר את השיטה שהאישה היא הבעלים גם על סמך רבי אליעזר, שלשיטתו כזכור סבור שק"פ לאו כקה"ג דמי. קניין הגוף נותן מענה מספק לדין שו"ע, אך לעניין יום או יומים יש צורך ב"תחתיו" שאינו מתקיים.

באשר לשיטה שעבדי מלוג אינם יוצאים לאיש ולא לאישה, משמע כאמור לפי גרסתנו שהיא צריכה לנקוט כרבי מאיר, שקניין פירות כקניין הגוף דמי. אמנם, כאן קיים קושי, שכן לעניין יום או יומים רבי מאיר נוקט שבעל קניין הפירות הוא שמוגדר כבעלים. על כן ישנה שיטה בתוספות ד"ה רבי מאיר, שיטת הר"ר יצחק בר' ברוך, שמשנה את הגרסה ומבינה שאין הכי נמי, לרבי מאיר הבעל הוא הבעלים הן לעניין שו"ע הן לעניין יום או יומיים. להבנה זו הגמרא תלתה את הברייתא שעבדי מלוג אינם יוצאים לאיש או לאישה בשיטת רבי אליעזר, שאכן פוגם בבעלות שני הצדדים.

ברם, מרבית הראשונים מקיימים את גרסתנו, ומבינים שעל אף שלרבי מאיר בעל קניין הגוף הוא הבעלים לעניין יום או יומיים, אין הבעל משחרר בשן עין. וזאת מדוע? התוספות כותבים:

"רבי מאיר אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי - ואף על גב דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה, משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה, אבל בדין יום או יומים, שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו, סברא הוא שיהא בדין יום או יומים מאחר דקנין פירות כקנין הגוף דמי".

כלומר, קניין פירות כקניין הגוף דמי מספק מעמד של בעלים, אך אינו פוטר אותנו מהתמודדות עם כך ששן ועין הוא במידה רבה פעולת שחרור של עבד תוך הפקעת העבד מיד כל בעליו לסוגיהם. כפי שהסברנו בתחילת השיעור, כאן יש הבדל בין הפגיעה בפועל בקניין הפירות של הבעל לבין פגיעה בקניין גוף, אפילו אם נוקטים שק"פ כקה"ג דמי.

הסבר שונה עולה מדברי הראב"ד. אם אני קורא נכונה את דבריו, הסבר זה אינו מבחין בין דין יום או יומים לדין שו"ע, אלא בין המקרה של מוכר עבד ומשייר לעצמו ל' יום לבין המקרה של בעל ואישה: במקרה של בעל ואישה "תחת שניהם הוא", ואילו במקרה של המוכר עבדו "תחת הראשון לבדו הוא". ייתכן שבכך מצטרף הראב"ד לאחת הגישות בתוספות יבמות לו: (שראינו בשיעור שעבר) שקניין הפירות של הבעל בנכסי אשתו אינו קניין פירות של ממש אלא זכות אכילת פירות, ולשיטתו אף שדי בו לפגוע במעמדה של האישה כבעלים, אין הוא מכונן מעמד של בעלים לבעל משום שהעבד עדיין בגדר "תחת שניהם", וצ"ע.

מכל מקום, לשיטת הר"ר יצחק בר' ברוך (הריב"ב), למ"ד ק"פ כקה"ג דמי בעל ק"פ מוציא בשן ועין; ולגבי קניין פירות רגיל ייתכן שהראב"ד שותף לו. כאן יש לתת את הדעת על דברי התוספות ביבמות סו. שהזכרנו בפתח השיעור ובשיעור הקודם, שטענו שישנם דינים התלויים בקניין הגוף הטהור והרשמי גם למ"ד ק"פ כקה"ג, וסברו שדין שן ועין הוא אחד מדינים אלו. יש לעיין אם הריב"ב והראב"ד חולקים על העיקרון הכללי של התוספות או שמא מדובר במחלוקת נקודתית בדין שן ועין. ייתכן שגם אם נמקד את המחלוקת בדין שן ועין, יש לכך משמעויות מעבר לדין נקודתי זה. אחרונים העלו, והדברים מפורשים בדברי תוספות הרי"ד בסוגייתנו שנביא בסמוך, שדין שן ועין ממוקד בשחרור קניין האיסור שיש בעבד כנעני, ולא קניין הממון שבו. במה דברים אמורים? כפי שכבר הזדמן לנו להזכיר בשיעורים, הראשונים מסבירים "ששני קנינין יש בעבד: אחד קנין ממון דהיינו למעשה ידיו, ואחד קנין הגוף שהוא אסור, דומיא דקנין אישות אשת איש, ולא פקע אלא בגיטא דחירותא אף על גב דפקע קנין ממון שבו כגון שהפקירו או שנתיאש ממנו" (לשון הרמב"ן גיטין לח:). מבין שני קניינים אלו, כאמור, רבים מבינים שדין שן ועין קשור בקניין האיסור דווקא (ובפרט לדעה שהאירוע של שן ועין הופך את העבד לבן חורין גמור שאינו זקוק עוד לגט שחרור). אם נקבל הנחה זו, הרי שלפנינו מחלוקת יסודית בגדר ק"פ כקה"ג דמי, אם לדעה זו בעל קניין פירות הופך לבעל קניין האיסור, דהיינו מי שהעבד קרוי על שמו בתחומי יורה-דעה, ולא רק בזכויות הממוניות. אין ספק שאם זוהי שיטת הריב"ב והראב"ד, מדובר בחידוש גדול ביותר, המעצים עד מאוד את משמעות שיטת רבי יוחנן ורבי מאיר שק"פ כקה"ג דמי, ולא ברור איזה מקום נותר עוד לגישתם הכללית של התוספות ביבמות סו..

כעת נוסיף מעט מילים אודות המגבלה שמציב רבי אליעזר על מכירת נכסים ושחרור עבדים במצבי פיצול בעלות: "איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום... מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים שאינן חוזרין". ככלל, הראשונים כולם הסכימו שודאי שבמצב של שותפות רגילה, שבה לכל שותף יש 50% מהבעלות בנכס, כל שותף יכול למכור את חלקו, ולא בא רבי אליעזר למעט אלא מצב שבו לאדם אחד יש בעלות גוף מופשטת ממשמעויות מעשיות ולאדם שני יש זכויות שימוש שאינן מגובות בבעלות רשמית בנכס[2]. החידוש הגדול יותר הוא, כמובן, בכך שבעל קניין הפירות אינו יכול למכור את זכויותיו, משום שהתפיסה הרגילה היא שמדובר בזכויות סחירות לכל דבר ועניין. ונחלקו הראשונים בהיקף המגבלה: לדעת הראב"ד אם איש ואישה מכרו את הנכסים כאחד ודאי שהמכר תקף, ולא בא רבי אליעזר אלא לומר שזכויותיו של כל אחד מונעות מהשני לעשות מעשה מכר; אך לדעת רש"י אפילו אם מכרו שניהם כאחד אין מכרם קיים. הדבר מרחיק לכת עד מאוד – שני אנשים מחזיקים בזכויות בנכס, ואין הם יכולים למוכרו. אמנם, מסתבר שהבעל יכול לוותר על זכויות הפירות שלו ואז האישה תוכל למכור (דהיינו, אין הוא יכול למכור, אך הוא כן יכול להסתלק, שזו אינה פעולה בעלותית)[3].

שן ועין לרבי אליעזר: הגמרא תולה את הברייתא הבאה בשיטת רבי אליעזר: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפין - אין יוצאין בראשי אברים שאינן חוזרין". התוספות (ד"ה איש) פירשו שאין הכוונה לעבד של שני שותפין כפשוטו, שכן שיטת רבי אליעזר אינה רלוונטית במצב של בעלות על חצי, שאינה נפגעת מכך שגם על החצי השני יש בעלים. לשיטתם פשיטא שכאשר בעלים של חצי עבד חובל בראשי איבריו, אותו חצי משתחרר בכך. על כן הם מעמידים זאת במצב כעין זה שנידון לעיל, של פיצול בין גוף לפירות[4]. ואף במקרה של חצי עבד חצי בן חורין כפשוטו הם מניחים שאם בעלי חצי העבד חובל בו העבד ישלים בכך את שחרורו. על כן הם מעמידים זאת במצב שכבר הזכרנו בשיעורינו: מעוכב גט שחרור, דהיינו עבד שלאדון אין בו עוד קניין ממוני אך מבחינה איסורית הוא עדיין עבדו של אותו אדון עד שיקבל ממנו גט. במצב שכזה ברור שאין לאדון קניין פירות בעבד, ויש להסתפק אם יש לו קניין גוף במובן הממוני, או שמא רק זיקה בדיני יורה-דעה (והנושא רחב ואכ"מ). מכל מקום, ברור שלשיטת התוספות ברבי אליעזר לא די בקניין האיסור כדי לשחרר בשן ועין.

הראב"ד חלוק על התוספות, וסובר שלר' אליעזר גם במצב רגיל של עבד של שני שותפים אין דין שן ועין - כיוון שהעבד אינו ראוי להיחלק, אין לאף אחד בעלות על חצי עצמאי שמאפשר לראות בעבד (או בחצי העבד) את "עבדו". אף מסתימת הרמב"ם (הל' עבדים פ"ה הט"ו) קשה להניח שקיבל את העמדת התוספות.

תוספות הרי"ד חלק אף הוא על התוספות, והרחיב את היריעה בהקשר זה. לשיטתו, הכלל לרבי אליעזר הוא שבשותפות בנכס שאין בו דין חלוקה אין לכל שותף נכס עצמאי שאותו הוא יכול למכור. אולם, הוא סבור שחלוקת ימים, שהיא ההנהגה המעשית במצב של שותפות בעבד (גיטין מא., ב"ב יג.) מגדירה את העבד כנכס שיש בו דין חלוקה, ואף מתחלק בפועל - כל אחד הוא בעלים על ימי העבודה המוקצים לו. ברם, כל זה באשר לקניין הממון, ולא לקניין האיסור. באשר לקניין האיסור מדובר בנכס שאין בו דין חלוקה, שכן לא ניתן לפצלו[5]. על כן, כאשר שותף בעבד רוצה למכור את חלקו, הוא יכול למכור רק את מחציתו בקניין הממון. ברם, הרי"ד סובר שאין בכך כל בעיה, שכן קניין האיסור נגרר אחר קניין הממון. קביעה זו תומך הרי"ד בכך שכאשר יהודי קונה עבד כנעני מגוי, למוכר יש קניין פירות בלבד בעבד ולא קניין גוף ולא קניין איסור (שכך הוא דין תורה, שאין לגוי קניין גוף בחברו), וכאשר היהודי זוכה באותו קניין פירות נולד מכך קניין גוף וקניין איסור. כמו כן, הרי"ד סובר שאחד משני השותפים יכול לשחרר את חלקו, "שמה לי להקנותו לחברו מה לי להקנותו לעצמו של עבד". זה כבר יותר קשה, שכן לשיטתו עלינו לומר שהוא משחרר רק את הקניין הממוני, ולהלכה אנו פוסקים שמפקיר עבדו צריך גט שחרור, דהיינו שלא די בביטול קניין הממון על מנת להפקיע את קניין האיסור (גיטין לח:), וצ"ע. מכל מקום, באשר לשן ועין הרי"ד סבור שאין מדובר בהליך של שחרור קניין הממון, אלא בגזירת כתוב המפקיעה את קניין האיסור, ולשם כך צריך בעלות עצמאית על קניין האיסור, וזאת כאמור אין לשיטתו במצב של שותפות בעבד כנעני או של חציו עבד חציו בן חורין.

לשיעור הבא:

בשבוע הבא נחזור לעסוק בחיובי חובל ונלמד את המשנה בדף צ.-צ: (בסיפא בדבר "ומעשה באחד שפרע..." נעסוק רק שבועיים לאחר מכן). לאיזה חיובים מתייחסים הסכומים הקצובים במשנה? ראו רש"י (צ. ד"ה נותן, צב. ד"ה כל אלו שאמרו, כז: ד"ה הרי אמרו, שלש עשרה); רא"ש פרק ג' סי' ב'; רמב"ם הל' חו"מ פ"ג ה"ח. ראו גם כז: תד"ה קנסא.

בעניין מחלוקת ת"ק ור"ע ראו גם הגמרא צא. "הכל לפי כבודו... לקולא קאמר ש"מ". השוו את הניסוח ברמב"ם פ"ג הי"א לתוס' כז: ד"ה הרי.

בעניין חיוב יריקה המובא במשנה ראו גם הגמרא צא. "רקק והגיע בו הרוק... המבייש בדברים פטור מכלום"; רמב"ם פ"ג ה"ה; רא"ש פרק ח' סימן ט"ו "...שאדם מוציא על חבירו". עיינו גם ברמב"ם פ"ה ה"ו-ה"ח, נסו להבין את חידושו לגבי בושת וחשבו כיצד עונה מקרה זה על המגבלות של בושת בדברים וכוונה בבושת.

לאחר המשנה מופיעות בגמרא סוגיות כבדות משקל שלא ניכנס אליהן בשיעור, וכל המוסיף ומעיין תבוא עליו ברכה. יש להשלים את הגמרא עד הנקודתיים הראשונות בדף צא. ("עלייה דמרה הוא").

 


[1] נושא כבד משקל שמצריך שיעור בפני עצמו, ולא נעסוק בו היום.

[2] אמנם, הראשונים מתייחסים בהקשר זה לכך שהנכס הוא בר חלוקה ולכל שותף יש אפשרות ליטול לעצמו חצי, אך נראה שהנטייה הרווחת בראשונים היא שהוא הדין לנכס שאינו בר חלוקה. אמנם, עיין בריטב"א בבא בתרא נ. שהביא בשם שיטה אחת בתוספות שבמצב של עבד של שני שותפים לרבי אליעזר אין שותף אחד יכול למכור את חלקו.

[3] וע"ע ברשב"א כאן שנקט כרש"י והוסיף שגם אם הבעל והאישה הוציאו את עינו של העבד יחדיו אין העבד יוצא. ויש לעיין ביחס בין דברים אלו של הרשב"א לדבריו לעיל נג: סד"ה שור ואדם, ואכמ"ל.

[4] רבי אליעזר ודאי מסכים עם הברייתא דלעיל שעבדי מלוג אינם יוצאים לאיש ולא לאישה. מחלוקת הראשונים שראינו הייתה אם הגמרא בחרה לתלות ברייתא זו ברבי אליעזר או ברבי מאיר.

[5] והשווה לדבריו של תוספות הרי"ד בב"ב יג., שם נקט שחוסר החלוקה בקניין האיסור הוא גם חוסר חלוקה בקניין הגוף וזאת גם לגבי היבטים ממוניים מסוימים, ע"ש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)