שמיעת שירים בימי בין המצרים

בחלקו הראשון של השיעור עסקנו בשאלה האם בזמן הזה, לאחר חורבן הבית מותר לשמוע שירים ומנגינות. ראינו את הטעמים השונים שהובאו בראשונים לאיסור זה, ולאור הטעמים - האם גם כיום איסור זה תקף. בחלקו השני של השיעור נעסוק בשאלה הפרטית: האם בשלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב קיים איסור נוסף מעבר לאיסור הקיים במשך כל השנה.

המגן אברהם (סימן תקנא סק"י) כתב:

"נראה לי דאסור לעשות ריקודים ומחולות מי"ז בתמוז ואילך".

מכאן פשט המנהג לאסור שמיעת תזמורת כלי שיר ואף שירה וכיוצא באלה. עלינו לדון אפוא בתרתי:

א. מהו היחס בין זמרה בימים אלה לשאר ימות השנה.

ב. מתי חל תחילת האיסור בימים אלה, האם הוא בי"ז בתמוז או לאחר מכן.

זמן האיסור

לגבי השאלה השנייה - נראה בפשטות כי המגן אברהם כתב את דינו על פי מנהגי אשכנז, המרחיבים את דיני 'שבוע שחל תשעה באב בתוכו' לכל שלושת השבועות שמי"ז בתמוז, אבל לשיטת הספרדים שמנהגי האבלות על תשעה באב אינם חורגים מאותו שבוע בו חל תשעה באב, אין לאסור ריקודים ומחולות אלא באותו שבוע ולא קודם. אכן, אם נפרש כי טעם איסור השירה הוא זכר לחורבן מחמת שהיו שרים על הקרבנות, יש לאסור שירה מר"ח אב כמו איסור בשר ויין.

באשר ליחס בין איסור השירה בכל ימות השנה לאיסור השירה בין המצרים - יש לומר כי לפי שיטת רב האי גאון וסיעתו, הסוברים שהאיסור במשך השנה הוא מחמת פריצות, הרי שאין כל זיקה בין איסור זה לאיסור החל מחמת האבל על החורבן. אך לפי רש"י, שאסר בכל השנה שירה במשתה דווקא, מסתבר שיש תוספת איסור בימים אלה. יתכן וההיתר לשיר ולחולל במשתה לשם מצווה בכל ימות השנה, נאסר בימים אלה, ויתכן כי תוספת האיסור היא לשיר ולחולל אף שלא במשתה.

לפי הרמב"ם הסובר שקיים איסור במשך כל השנה לנגן אף בלא משתה ולשיר במשתה, ייתכן כי התוספת בימים אלה היא בשירה אף בלא משתה, ויתכן שהאיסור הנוסף הוא בין לנגן ובין לשיר לצורך מצווה, שבכל השנה מותר - ובימים אלו - אסור. בין כך ובין כך, עלינו לשוב ולבדוק את הגדרת שירה וכלי שיר ביחס לשאלת השירה בכל השנה.

שירה וכלי שיר

הדיון שלפנינו הוא הגדרת השירה. האם שמיעת שיר מרדיו או מקלטת נחשבת כשירה או ככלי זמר, והיא נאסרה? האם שמיעת מוסיקה קלאסית נאסרה? האם הקשבה לשירים תוך כדי עבודת הבית או בזמן נהיגה ברכב גם כן אסורה?

שירה לתענוג

התוספות והר"ן שכתבו כי הדיון בגמרא הוא על שירה בבית המשתאות, הוסיפו כי ראוי להחמיר בשירה בה אדם מתענג ביותר. ראייתם היא מן הירושלמי (מסכת מגילה פ"ג ה"ב):

"מר עוקבא מישלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרון 'ישראל אל תשמח בעמים אל גיל'".

כלומר, ראש הגולה היה קם וישן עם זימרה, ודבר זה נחשב כתענוג ביותר, ולכן מר עוקבא אסר עליו את הדבר. לכאורה יש ללמוד מכאן כי כל אדם הנהנה מזמרה תוך כדי עשיית מלאכה אחרת נחשב למתענג ביותר (כמו שריש גלותא קם וישן בליווי תזמורת), וכנראה הוא מוגדר כך משום שהמוסיקה מיותרת בשעה שאדם מתעסק במלאכה אחרת, ויש לאסור. אך יש לדחות, דאדרבה מתוך שרגילים אנו להקשיב לרדיו וכדומה תוך כדי ביצוע מלאכות שונות בבית, יודעים אנו היטב שאין בזה תענוג גדול ביותר. אנו עושים זאת מתוך שיגרה, או כדי שלא להירדם וכיוצא בזה. כמובן שאנו נהנים, אך בשום אופן אי אפשר להגדיר זאת כתענוג גדול ביותר.

על כן יש לפרש שכוונת התוספות והר"ן היא, שאיסור "מתענג ביותר" אינו מחמת שהיה עושה כן כל יום, או משום שהיה זה תוך כדי עשיית פעולה אחרת, אלא משום שרק דרך מלכים ושרים לעשות כן כדרך תענוג ביותר, שהיו מנגנים לפניהם כדי שיירדמו או על מנת שיתעוררו, מה שאין כן דרך כל אדם לעשות. אבל שאר שירה ומנגינות שאדם רגיל לשמוע בכל יום אינם נחשבים כתענוג מיוחד שיש לאוסרם.

אמנם, מדברי הטור משמע שפירש אחרת, שהאיסור על ראש הגולה היה משום שהיה רגיל בכך, וזה לשונו:

"התוספות מפרשים דאפילו בלא משתה נמי, ודווקא למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירושלמי".

נראה שהבין, שאדם אשר מתרגל לשמיעת מוסיקה, מאד עריבה היא עליו. אך קשה, דאיך יתרגל לכך, והלא אסור לו להתרגל, וכי מדובר שהתרגל לכך באיסור? ועוד קשה דמה בכך שהתרגל, אדרבה, נראה שאין בזה שמחה מיוחדת וזוהי סיבה להקל. ועוד, מנין לנו שמר עוקבא התרגל לכך, שמא מר עוקבא שלח לו לאסור טרם שהתרגל? על כן נראה שניתן לפרש, שכוונת התוספות היא למי שבמעמדו רגיל לכך, מתוך שעבורו זה נחשב כתענוג גדול ביותר.

שמיעת שיר ברקע

על פי הבנתנו בתוספות, נראה פשוט להתיר שמיעת רדיו או קלטת, משום שאין שומעים את השיר והזמר באופן ישיר ואין כאן תענוג גדול ביותר. אבל נראה כי לפי הרמב"ם, גם אם נסבירו כשיטת התוספות, אי אפשר לומר כן, שהרי אסר "כל משמיע קול של שיר". ולפי שיטתו נראה ברור, שיש איסור לשמוע רדיו כל השנה (פרט אם נאמר שאחר ניסי ה' שבקום המדינה בטל האיסור, כמו שפירשנו לעיל על פי תלמידי רבנו יונה).

ונראה שיש להביא ראיה להיתר מהגמרא בסוטה שם:

"אמר רב הונא: זימרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסור".

ופירש רש"י:

"זמרי דנגדי - מושכי ספינות בחבל שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם. ודבקרי - שמזמרים בשעה שחורשים ואינו אלא לכוון את השוורים לתלמיהם, שהולכים לקול השיר דערב עליהם, דגרדאי - אינו אלא לשחוק".

ונמצא שרק שיר לשחוק אסור, אך שיר לזרז במלאכה מותר. אך יש לעיין אם דווקא לזרז במלאכה הוא דמותר, אבל להנעים בשעת מלאכה אסור, או שאף להנעים בשעת מלאכה מותר, כיון שסוף סוף תפקידו להקל במלאכה. מלשון רש"י יש לדייק לכאן ולכאן, דמחד גיסא נעימה כזו אינה לשחוק, ומאידך גיסא אינה לזירוז ישיר. הסברא נותנת להתיר דאינו נחשב שירה. ואכן כך נמצא בארחות חיים (הלכות תשעה באב אות יד):

"העוסק במלאכתו ומשורר להקל עליו במלאכתו מותר, אבל מי שאינו עוסק במלאכה, או שעוסק במלאכה קלה אסור בשיר של עגבים אפילו שלא על היין. ומה שאסר במלאכה קלה הוא משום מר עוקבא וריש גלותא, אך נראה כי כוונתם דווקא להירדמות וקימה שאין בהם כמעט מלאכה כלל, אבל העוסק במלאכה, אף במלאכה קלה, מותר, וכל שכן בשיר שאינו שיר עגבים".

אמנם המגן אברהם (סימן תקס סק"ט) פירש בשם הב"ח, "דגרדאי אסור שהוא שחוק בעלמא", ולכן הסיק:

"הנשים המשוררים בשעת מלאכתן, שלא כדין הן עושות".

והנה, פסיקה זו היא כדעת הטור; אך מלשון הרמ"א שהגביל:

"דווקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר".

משמע שלא פירש כמו הטור, אלא כפי הפירוש שכתבנו, דהיינו, שבני מעמדו רגילים בכך ולכן יש בזה תענוג מרובה. ממילא לדעתו, לכאורה, אין כל איסור בשמיעת שירה שרגילים בה הרבה, ולא עוד, אלא שיתכן שאף הטור אסר רק בשירה שהיתה בה התלהבות יתירה, ולא דרך זירוז במלאכה.

נמצא, כי לדברינו ניתן לומר אחת משתים:

א. על אף שזימרה להנעים המלאכה מוגדרת כשירה ולא אסרו אותה כל השנה - בימים אלה היא אסורה.

ב. זימרה כזו אינה מוגדרת כשירה כלל, וממילא אין מקום לאוסרה אף בימי בין המצרים.

בפשטות נראה כי הגדרת שירה קיימת, אך אין זו שירה האסורה משום שאין עמה שמחה, אלא היא לשם זירוז במלאכה בלבד. מעתה עלינו לומר, כי בשבוע שחל תשעה באב בתוכו אסורים כל מיני זמר, כולל רדיו וכדומה אף בשעת עשיית מלאכה, אבל קודם לכן לא אסרו אלא פעילות של שמחה, כריקודים ומחולות, ולכן יש להתיר לשמוע רדיו בעת עשיית מלאכה. ואפילו אחר ראש חדש אב (עד שבת חזון) מותר, דממעטין בשמחה כתיב, כלומר יש להגביל את השמחה אך אין חיוב למונעה לחלוטין. אבל הקשבה לרדיו או לקלטת לשם שמיעת מוסיקה שלא תוך כדי עשיית מלאכה, יש לאסור לאשכנזים מר"ח אב (אם כי, הספרדים מקילים בכך עד שבוע שחל בו תשעה באב).

מוסיקה קלאסית

מהרש"ל כתב (ים של שלמה למסכת גיטין פ"א סימן יז):

"אף לזמר בלא משתאות אסור (כל השנה), ולא שרי אלא דרך עראי או לשמוע קול ערב או דבר חדש".

ונראה כי דין השומע קול ערב שמותר כל השנה, שווה לשומע מוסיקה קלאסית, שהרי כשם שזה נהנה מהקול הערב, זה נהנה מערבות הכלים - מההרמוניה שביניהם וממשמעות המנגינה. וכנראה שהטעם הוא כי השומע עסוק בצד המקצועי ולא בצד השמחה. על כן נראה שיש לאסור זאת רק בשבוע שחל תשעה באב בתוכו, ובוודאי הפרש גדול קיים בין האיסור שחידש המגן אברהם על ריקודים ומחולות, לבין מוסיקה קלאסית שאינה גורמת לשמחה, והקשבה לה כיום היא מעשים שבכל יום. ברם, קונצרט באולם נראה שאין להתיר, כיון שאין הוא מעשים שבכל יום, והוא בציבור, ולכך יש לאוסרו מדינא מר"ח אב, ומצד המנהג מי"ז בתמוז.

מסקנות

א. ריקודים ומחולות אסורים מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, ונדמה שאף הספרדים נוהגים כך בדורות האחרונים.

ב. תזמורת, קונצרט, והוא הדין כל נגינה בכלי, גם כן יש לאסור מי"ז בתמוז.

ג. הלומד לנגן, קודם שיודע לנגן שירים, מותר עד שבוע שחל בו תשעה באב.

ד. המתלמד לנגן שירים, בשלביו הראשונים ממש (שעדיין עושה טעויות וחוזר) אסור מראש חודש אב.

ה. הקשבה למוסיקה ברדיו או בקלטת אסורה למנהג אשכנז מראש חודש אב, ולספרדים בשבוע בו חל תשעה באב. ומן הראוי להוריד את עוצמת הקול החל מי"ז בתמוז.

ו. שמיעת שירים ברדיו או בקלטת תוך כדי ביצוע מלאכה אחרת, או תוך כדי נהיגה ברכב יש להתיר ער שבוע שתשעה באב חל בו. ומן הראוי להנמיך את עוצמת הקול החל מי"ז בתמוז.

ז. הקשבה למוסיקה קלאסית אסורה רק בשבוע שתשעה באב חל בתוכו.