דילוג לתוכן העיקרי

וילך | שמיעת האוזן

קובץ טקסט

"ויצו משה אותם לאמר: מקץ שבע שנים... הקהל את העם האנשים והנשים והטף... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת... ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ד' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים לא, י-יג).

א.

"למען ישמעו ולמען ילמדו" - מי ישמע, ומי ילמד?

הגמרא במסכת חגיגה (ג.) מביאה בשם רבי אלעזר בן עזריה: "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף - למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן". הסבר זה מחלק בין הגברים לבין הנשים לעניין מעמד הקהל. הנשים באות לשמוע, ואילו הגברים - ללמוד.

הרמב"ן מפרש על פי פשט הפסוק, ולא מבחין בין גברים לנשים: "למען ישמעו ולמען ילמדו - האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ד'". עניין השמיעה, הכולל גם את הגברים, הוא פשוט - הרי לא ניתן ללמוד בלי לשמוע תחילה.

אולם, ישנו פן נוסף. הרמב"ם כותב[1] בנוגע למצות הקהל: "וגרים שאינן מכירים חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה". לפי זה, השמיעה מציינת את הפן החוויתי והרגשי. הדברים בולטים בפסוקים: "הקהל את העם... ולמדו ליראה את ד' אלקיכם כל הימים". הפסוקים מקבילים לאמור לגבי מצות אכילת מעשר שני בירושלים: "ואכלת לפני ד' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם... למען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים" (דברים יד, כג). בשתי המצוות מודגשת ההמשכיות - "כל הימים". הסיבה פשוטה: הן בהקהל, כאשר עם ישראל מתאסף, שומע ומפנים בלבו; והן במצות מעשר שני, כאשר אדם מגיע למקום אשר בחר ד' לשכן שמו שם - מרגיש האדם איזושהי חוויה רגשית אמוציונלית, חוויה הגורמת לו לזעזוע ולהשפעה נפשית שתימשך כל הימים. ההפנמה הבאה על ידי השמיעה במצות הקהל, כלשון הרמב"ם "חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתרה", גורמת לזעזוע רגשי המשפיע לעולם ועד.

ב.

הדבר נוגע גם למהות של בן תורה. אדם הלומד תורה בישיבה, לא מספיק שיקיים את ה"למען ילמדו" בלבד. ביושבו בין כתלי בית המדרש, במעין "מעמד הקהל", עליו לשמוע, לחוש ולהרגיש את המימד החוויתי שבמפגש עם הקב"ה, 'למען ילמד ליראה את ד' כל הימים'. כדי שהמימד הזה ישפיע עליו גם בעזבו את כתלי בית המדרש - הן בחייו האישיים והן בחייו המשפחתיים. כלשון הפסוק: "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה".

דבר זה תלוי בשלושה תנאים, הקשורים זה בזה. האחד - היותו מודע לפן הרגשי שבו, ומוכן להביאו לידי ביטוי בעבודת ד' שלו. השני - היותו חש בנימה חוויתית זו בזיקתו לקב"ה עצמו. השלישי - היותו חש בנימה זו בזיקתו לדברי הקב"ה המתבטאים בלימוד תורה. כשאדם לומד גמרא, הוא צריך להרגיש את הפן הרגשי והחוויתי שהוא לומד את דבר ד', בלי קשר לתוכן אותו הוא לומד.

בן תורה אמיתי אינו אדם היודע ללמוד, היוצר, המחדש חידושים והמוכר כלמדן. בן תורה אמיתי, נוסף לכל אלה, חש את ההרגשה החוויתית שבלימוד, בעבודת ד' ואהבתו.

 


[1] הלכות חגיגה, פרק ג הלכה ו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)