שמיים וארץ שחוברו להם יחדיו

  • הרב יהודה עמיטל

שמים וארץ שחוברו להם יחדיו / הרב יהודה עמיטל[1]

ראשיתה של פרשה זו - אולי יותר מכל פרשה אחרת - מלמדת על ייחודו של אברהם, של האבות ושל האומה הישראלית.

"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום". ישיבה פתח האוהל המלווה במראה נבואי. שילוב של חיי מעשה עם חזיונות עליונים ללא כל מעבר הגיוני ביניהם. שני העולמות, שמים וארץ, נפגשים ומתאחדים. שלושה מלאכים המתגלים לעינינו כשלושה אנשים "מן השוק".

"ויאמר אדני" - בין אם זו לשון קודש, ובין אם לשון חול היא, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". שני העולמות נושקים אהדדי, ומציאות זו נראית טבעית ביותר. אבות האומה מוכיחים לנו שהשמיים והארץ יכולים להתקרב זה לזה משל דרו יחדיו בכפיפה אחת.

אחת הנקודות המרכזיות העומדות ביסוד הכפירה והאלילות היא ההנחה שברואי ארץ אינם יכולים להשתלב בחיים העליונים, השמיימיים. אם ייתכן מגע כלשהוא בין שני העולמות, הרי זה רק בין הארץ לבין גילוייה הנמוכים ביותר של הכוחות העליונים. זו משמעותה של ההשתחוות לאבק הרגליים.

אברהם מארח בביתו אנשים החשודים בעיניו כערביים המשתחווים לאבק רגליהם, המאמינים שלא ייתכן שילוב בין עליונים ותחתונים, ואברהם מוכיח להם שאין הדבר כך. אדם מסוגל לחיות חיים מעשיים - לשבת פתח האוהל, להכין שולחן ולערכו - ובד בבד ראה מראות נבואה.

דרך זו, שילוב יומיומי של שמים וארץ, טומן בחובו גם קושי. בשעה שאדם ממקד את כוחותיו הרוחניים בזמנים מסויימים - מסוגל הוא להגיע באותם זמנים למדרגות גבוהות. אך לאדם המפזר את כוחותיו על פני כל אורח חייו - קשה להגיע בנקודה אחת לשיא. תפילתו של המתפלל פעם אחת ביום שונה מזו של המתפלל שלוש פעמים ביום.

אברהם אבינו, הוכיח במעשה העקידה שלמרות שכל חייו הם מסכת גדולה של חיי רוח מתמשכים, אין הוא מאבד את עוצמתו ומגיע להתלהבות ומסירות עצומה.

לדעת הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק ג, פרק נא), להשג זה של שילוב חיי הרוח והמעשה בצורה כה הדוקה, הגיעו ארבעה אנשים בלבד: אבות האומה ומשה רבינו. באותו פרק מתווה הרמב"ם את הדרך להגיע לנבואה, כיצד לקרב את ה"שמיים" לחיים הארציים. דרך זו מתחלקת לשלבים. השלב הגבוה ביותר: "בהגיע איש מבני אדם להשגות האמתיות ושמחתו במה שהשיג, לעניין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו, ושכלו בעת ההיא יהיה עם השם יתברך והוא לפניו תמיד בלבו, ואף על פי שגופו עם בני אדם". על מדרגה זו אומר הרמב"ם: "איני אומר שהוא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת משה רבינו עליו השלום... וזאת גם כן מדרגת האבות".

על הסיבה שבעטיה הגיעו ארבעה אנשים אלו להגיע למדרגה גבוהה זו כותב הרמב"ם: "מפני שתכלית כוונתם היתה בכל המעשים ההם להתקרב אל השם יתברך קרבה גדולה, כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו. הנה התבאר לך כי כוונת כל השתדלותם היתה לפרסם יחוד השם בעולם ולהיישיר בני אדם לאהבתו, ומפני זה זכו לזאת המדרגה..."

פרסום יחוד שמו יתברך בעולם לא יתכן על ידי יחידים שמגיעים לדרגות גבוהות בהשגות רוחניות אלוקיות, אלא רק על ידי אומה שלמה, על כל שכבותיה ומסגרותיה, על סדריה המדיניים והפוליטיים, החברתיים והכלכליים. אומה המקיימת חיי עולם מורכבים ומגוונים ועם כל זאת חיה את חייה האלוקיים. רק כך ניתן לקרב בין שמים לארץ. המשתדלים להשיג מטרה זו זוכים לכך שגם חייהם החומריים מלווים בחיים אלוקיים רוחניים, בהם משמשים בערבוביא גם אנשים וגם מלאכי אלוקים.

"אברהם, אברהם!" / הרב יהודה עמיטל[2]

ראשיתה של פרשת העקידה בקריאה: "ויאמר אליו: אברהם, ויאמר: הנני!". וסופה - קריאה כפולה: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים, ויאמר: אברהם, אברהם, ויאמר: הנני!".

בכל שליחות המוטלת על האדם, טמונה סכנה של איבוד עצמיותו המוחלט של השליח. משעה שנשלח אין הוא רואה עוד את עצמו כאישיות עצמאית אלא כנציג הכלל, אחד מתוך רבים, פרט מציבור גדול.

דוד המלך ע"ה אמר: "עשה חסד למשיחו, לדוד ולזרעו עד עולם". וביאר הרב חרל"פ: דוד הגיע למדרגה כזאת שלא ראה עוד את עצמו כלל, והיה מסוגל לדבר על עצמו בגוף שלישי, על הרעיון של 'דוד' המבטא את המשיחיות, והאומר: 'עושה חסד למשיחו, לדוד...'

לא כן הקדוש ברוך הוא. בשעה שהוא מזמין את שליחו למעשה העקידה, הוא קורא לו: "אברהם!", משל ביקש לצוות עליו: חזור לעצמך, ואל תסתפק בהיותך נציג הציבור כולו.

מבצע השליחות שקוע דרך כלל, ראשו ורובו, במילוי המשימה המוטלת עליו. בד בבד שוכח הוא את עצמו, מאבד את תחושותיו האישיות, מסיר מלבו את רגשותיו הטבעיים, האישיים, רגש האהבה של אב לבנו יחידו.

הקב"ה, אין דעתו נוחה מכל אלה. קורא הוא לאברהם ופוקד עליו: "לך לך", חזור לעצמך, לרגשותיך הטבעיים, לתחושותיך, למשפחתך. מתוך כל אלה, ורק מתוכן, "קח נא את בנך, את יחידך".

אברהם הולך לבצע את המשימה שהוטלה עליו. כביכול, מבקש הוא לעקוד לא רק את יצחק אלא גם את רגשותיו. הוא עושה כן בשובה ונחת, לא בבהלה ומתוך אקסטאזה אלא מתוך הרהורים ומחשבות בני שלושה ימים. רק המלאך עוצר בעדו, מונע את ידו משלוח, וקורא לו בקול גדול: "אברהם, אברהם!". כפל קריאה זה נועד להזכיר לאברהם פעם נוספת שאין הוא נדרש לבטל את הרגשותיו, את תחושותיו ה'אבהיות'. נקרא הוא לשוב ולהיות "אברהם", ועם "אברהם" זה לנסות ולהגיע להשגים רוחניים.

 

[1] דברים שנאמרו בישיבה בליל ש"ק פרשת וירא, תשל"ב. כתב: הרב אליהו בלומנצוויג. ערך: אביעד הכהן.

[2] דברים שנאמרו בישיבה בסעודה שלישית, ש"ק פרשת וירא, תשל"ב. כתב: הרב אליהו בלומנצוויג. ערך: אביעד הכהן.