שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו"[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת בשלח

בכמה מקומות מסביר רמב"ן (ראה, למשל, פירושו לבראשית כ"ב, א) כי הניסיון בא תמיד לטובת האדם המתנסה: הוא נועד "לנוסס" אותו - להעלותו על נס - ולגדלו בעיני סביבתו. רמב"ן (שם) אומר כי הניסיון נועד להוציא אל הפועל תכונות ומחשבות טובות שיש לצדיק, על מנת שיקבל שכר על מעשה טוב ולא רק על מחשבה טובה. ממילא ברור שה' מנסה רק צדיקים, ולא רשעים: הללו לא יעמדו בניסיון והוא יהיה להם אך לרועץ.

המדרש (בראשית רבה נ"ה, ב) משווה את יחסו של הקב"ה לבני אדם בניסיון לפשתני, שעורך את ניסיונותיו דווקא על הפשתן הטוב - ולא על הפשתן הגרוע, שהניסיונות יזיקו לו; ליוצר, שבודק את כבשנו רק על ידי קנקנים חזקים; ולאיכר, ששם את העול דווקא על הפרה החזקה. ההשוואה האחרונה שונה במקצת מקודמותיה, שהרי נתינת העול לא נועדה רק לבדוק את איכות הנכס אלא גם לחשלו ולחזקו ולהפיק ממנו תועלת חדשה. נראה, אם כן, שהניסיון לא נועד רק לתת לצדיק שכר טוב על מצבו הנוכחי אלא גם לחשלו ולקדמו לקראת העתיד.

"שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (ט"ו, כה). במכילתא נחלקו חכמים מה הם אותם "חק ומשפט" שניתנו במרה. רש"י כותב שאלו שבת, פרה אדומה ודינים. אולם יהו מצוות אלו אשר יהו, מכל מקום נשאלת השאלה מדוע אין הפסוק מזכירן בפירוש. נראה שמהות המצוות שניתנו במרה אינה חשובה כל כך; מה שחשוב הוא עצם העובדה שעם ישראל קיבל מצוות. המצוות נועדו להרגיל את עם ישראל לקבלת מרות הקב"ה ולמטרה הכללית של המצוות: במילים "ושם נסהו" אומר הכתוב שעם ישראל נבחן ביחסו למצוות ושהמצוות באו לנוסס אותו ולרומם אותו (וכך כותב רמב"ן על אתר).

לכאורה אין שום תועלת בהרגלת עם ישראל למצוות: העם שיצא ממצרים היה ממילא עם של עבדים, אנשים שהורגלו משחר ילדותם לקבל פקודות ולבצען! אך האמת היא שאין לדמות את המצוות לפקודות שניתנות לעבד. ביציאת מצרים יצא עם ישראל לחירות עולם - שוב לא יחזור להיות עבד. עם ישראל הוא בן חורין, והוא קיבל את מרות הקב"ה מתוך רצון ובחירה. המצוות באות לנוסס ולרומם אותו. יש כאן שילוב של חירות וחופש עם שעבוד מוחלט לקב"ה.

אלא שמתוך תלונות העם ניתן לראות שהם טרם התרגלו לרעיון הזה. פסוקים ספורים אחרי הניסיון במרה מביעים בני ישראל געגועים למצרים, שבה ישבו על סיר הבשר ואכלו לחם לשובע (ט"ז, ג). עבד פטור, כמובן, מעול הדאגה למזונותיו ולצרכיו - אדונו דואג לכך; חופש, לעומת זאת, כרוך בצורך לדאוג לכלכלה. עם ישראל טרם הבין את היתרון שבחירות, וכעת מנסה ה' להרגילו לחירות המשולבת בקבלת מרותו.

עם ישראל מקבל הן "חק" והן "משפט". רש"י מסביר שה"חק" הוא מצוות פרה אדומה, המצווה המפורסמת במסתוריותה ובהעדר היכולת להבינה. נתינת מצווה זו דווקא במרה נועדה להמחיש לעם ישראל שעליו לקיים מצוות לא משום שהוא מזדהה עמן אלא מעצם היותן מצוות, וכי עליו לקיימן גם כאשר אין הוא מבין אותן כלל. רמב"ן מציע שכוונת הפסוק אינה למצוות ממש אלא להנהגות לתיקון החברה, אך גם פירוש זה עולה בקנה אחד עם דברינו: מטרת המצוות שניתנו במרה הייתה להרגיל את עם ישראל למצבו החדש - עם חופשי שכפוף למצוות ולהנהגות מתוך רצון ובחירה.

רעיון זה נכון גם ביחס למצוות שניתנו מאוחר יותר במעמד הר סיני, וכך עלינו להתייחס למצוות גם היום - "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".



[1] השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת בשלח תשנ"ז וסוכמה על ידי מתן גלידאי.