שלשה סימנים באומה זו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"שלשה סימנים באומה זו" / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת חיי שרה[1]

"ויסעו בני ישראל מרעמסס סֻכֹּתָה, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף... ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות י"ב, לז-מ).

מאות שנים לאחר שירדו שבעים בני יעקב למצרים, יצאו משם בני-בניהם, כשש מאות אלף איש הגברים לבד מטף. ההבדל בין בני ישראל שנכנסו למצרים לבין אלו שיצאו משם אינו רק הבדל כמותי, אלא אף איכותי: היורדים למצרים היו משפחה מורחבת אחת, ואילו היוצאים ממנה היו כבר אומה גדולה. אולם פרט להבדל זה, קיים הבדל נוסף בין שבעים בני יעקב לששים רבוא יוצאי מצרים: חז"ל מעידים על יעקב שהייתה מיטתו שלמה (שיר-השירים רבה ג', ה), ומשפחת יעקב שירדה למצרים הייתה משפחה קטנה אך איכותית מאוד. לאחר מאתיים ועשר שנים, ששים הריבוא שיצאו ממצרים היו אומה גדולה מאוד, בעלת רכוש ונכסים רבים.

שהות בית יעקב וצאצאיהם במצרים לא הייתה רק פרק בתולדות ציבור זה, אלא היוותה תהליך של עיצוב ובניית כנסת ישראל. בולטת לעין, כמובן, הבנייה הכמותית של העם, והיא אמנם מודגשת בתורה: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ועתה שמך ה' א-להיך ככוכבי השמים לרב"; אך, לצידה, מציינת התורה גם את הבנייה האיכותית: "ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם נחלה כיום הזה".

כור הינו מכשיר לצירוף וטיהור, ובמקרה הזה - אף לקידוש. דומה, שצירופה של כנסת ישראל בגלות מצרים מתבטא בשלושה תחומים עיקריים. ראשית - היא עוצבה במישור עבודת ה' והזיקה לקב"ה. דווקא מתוך החיכוך עם תרבות מצרים, וחרף שקיעה חלקית בתוכה, הוסרו סייגים למיניהם וחוסנה הרוחני של האומה השתרש. בהתאם לדברי הזוהר המפורסמים, דווקא במציאות של "כשושנה בין החוחים", נבנו אושיות עתידה הרוחני של האומה.

שנית, בכור הברזל הפנימה כנסת ישראל כושר ספיגה ועמידה בייסורים, ולמגינת הלב ולמרבית הצער - היא נזקקה לתכונות אלו בהמשך קיומה. לאורך היסטוריה עקובה מדם ורוויית סבל, כשניחתו עליה מהלומות מכל סוג ומכל עבר, ידעה היא לשמור על עצם קיומה ועל צביונה. יכולת זו פותחה בצל היאור, שאליו הושלכו בניה בגלות מצרים.

שלישית, ההתקדמות הרוחנית ואימת הסבל כאחד הניבו תוצאה נוספת: סולידריות חברתית, מחוייבות וערבות, התלכדות והתחברות. בצורה מושלמת, תכנים אלו מצאו את ביטויים רק לאחר מעמד הר סיני, ובהמשך - בכניסה לארץ; אולם היסודות אליהם, הונחו בשותפות הגורל הבלתי-נסבל בגלות מצרים. הגמרא ביבמות (עא.) קובעת ש"שלֹשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים". מידות אלו, שהתגלו במלוא עוצמתן דווקא בזמני צרה ומצוקה, הוריש אברהם אבינו ליצחק וליעקב, ומאז - אלו הן המידות המאפיינות את עם ישראל כולו.

למרבה הצער, נראה ששלוש מידותיו של עם ישראל בולטות יותר בתקופות של קשיים ומחסור, ונשכחות מעט בזמנים של שגשוג ופריחה. לפני חמישים שנה, הוקמה המדינה במידה רבה בזכות אנשים שאפיינו אותם שלוש המידות הללו. אם נבין זאת, נוכל להבין כיצד הצליחה מדינה קטנה, המצויה במצב מלחמה תמידי, לקלוט כמיליון עולים בשנות קיומה הראשונות.

למרבה הצער, נדמה שבחמישים השנים האחרונות נשחקו מידות אלו. כבר יותר משלושים יום שובתים מול משרד האוצר עשרות נכים, אנשים שלא שפר עליהם גורלם, רק כדי שיוכלו לחיות בכבוד. הסכום שדרוש כדי לספק את כל דרישותיהם - כמיליארד ש"ח - אינו בלתי ניתן להשגה, וודאי שהטענה כאילו סכום זה עלול למוטט כלכלית את המדינה אינה נכונה. המדינה מקציבה סכומים דומים, ואף סכומים גדולים יותר, למען מטרות חשובות הרבה פחות, אך כאשר מחפשים מימון למגזר החלש ביותר במדינה - לפתע אין מוצאים לכך תקציב.

למרבה הבושה, היעדר הסולידריות אינו מאפיין רק את גישתה של הממשלה לנושא, אלא אף את גישתם של תושבי המדינה. כאשר הוצע להעלות את מס ההכנסה לעשירון העליון באחוז בודד, הועלה החשש שעשירים אלו ייעזרו בעורכי דין וברואי חשבון כדי להתחמק מתשלום המס. האמנם מוכנים אנו להיכנע לכוחות השוק הקפיטליסטיים? התחליף המוצג בפנינו הוא שרמת החיים של תושבי המדינה תיסוג חמש שנים לאחור. האם המצב אז היה כל כך גרוע, שאין אנו מוכנים לשלם מחיר זה כדי לספק רמת חיים מינימלית לנכים שבתוכנו?

במקביל לניסיון לחסוך על חשבון הנכים, עלה בימים אלו הרעיון להפחית את קצבת המשפחות ברוכות הילדים. באופן לא מפתיע, גילינו שהמפלגות החרדיות עומדות בראש המאבק כנגד הורדת קצבאות אלו. כידוע, מצבן של רבות מהמשפחות ברוכות הילדים החרדיות הוא חמור במיוחד, שכן במשפחות רבות אבי המשפחה אינו עובד, אלא יושב ולומד תורה. ללא קשר לשאלה אם מצב זה הוא רצוי או לא - ברור שגם מי שיש לו ביקורת על אורח החיים של החרדים אינו פטור מהחובה המוסרית והאנושית לדאוג להם לרמת חיים מינימלית. חובת הצדקה אינה מוגבלת לאנשים שאנו מסכימים עם השקפות עולמם, וכאשר משפחות ברוכות ילדים רבות נתונות במצוקה כלכלית כה קשה - אסור לנו לעמוד מנגד. בהלכות מתנות-עניים, מפרט הרמב"ם את חשיבותה של מצות הצדקה:

"חייבין אנו להִזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה. שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה'. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר 'בצדקה תִּכונני'. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'" (הל' מתנות-עניים פ"י ה"א).

משחר ילדותה של האמונה היהודית, אפיינו הצדקה וגמילות החסדים את בניו של אברהם אבינו. דווקא כיום, כאשר אחוזי האבטלה הולכים וגדלים, הפער החברתי הולך ומתרחב והחברה הופכת לקפיטליסטית יותר ויותר - חייבים אנו להבליט ערכים אלו ולנהוג על פיהם.

"וכל ישראל והנלוה עליהם - כאחים הם, שנאמר "בנים אתם לה' א-להיכם"; ואם לא ירחם האח על האח - מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן? הלעכו"ם, ששונאין אותן ורודפים אחריהן? הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן. וכל המעלים עיניו מן הצדקה - הרי זה נקרא בליעל... ונקרא רשע... ונקרא חוטא... והקב"ה קרוב לשועת עניים, שנאמר 'שועת עניים אתה תשמע'. לפיכך צריך להִזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני'" (הל' מתנות-עניים י', ב-ג).

חובה עלינו לשמור על המידות שאיפיינו את עמנו מאז ומעולם. כאשר נשמע את זעקתם של הנכים ואת שוועתם של השכבות החלשות, נזכור את מידת בניו של אברהם אבינו ע"ה, וננסה להמשיך את דרכם של אבותינו, היוצאים משעבוד מצרים.


[1] סיכום השיחה שהעביר הרב בסעודה השלישית בשבת פרשת בא התשס"ב, בעקבות שביתת הנכים. השיחה סוכמה ע"י אשר שפריר, ועברה את ביקורת הרב.