דילוג לתוכן העיקרי
ברכות הנהנין -
שיעור 18

ברכת שלקות | 3

קובץ טקסט
א. סיום סוגית שלקות
סוגית שלקות מסתיימת בחטיבה רביעית שבמרכזה סיפור שאירע בין שני תלמידי בר קפרא (מתלמידי רבי בדור המעבר מתנאים לאמוראים). הסוגיה בדף לט, א מציעה שבין תלמידי בר קפרא התקיימה מחלוקת ביחס לדין הברכה על שלקות. כפי שנראה במהלך השיעור, ספור דומה מופיע במקבילה בתלמוד הירושלמי, אך ללא ציון קשר בינו לבין נושא שלקות. משמעות נתון זה הוא שהקישור בין סיפור זה לשלקות נעשה על ידי סוגית הבבלי. אנו נבקש לעמוד על מגמת העורך שעשה כן. בירור זה קשור לחילופים בעדי הנוסח של הסוגיה באשר למונח הפותח את החטיבה. בכ"י אוקספורד ובקטע גניזה לא מופיע שום מונח בפתיחת החטיבה.[1] בקטע גניזה אחד ובכ"י פירנצה ומינכן החטיבה נפתחת במונח "תא שמע".[2] בכ"י פריז ובדפוסים החטיבה נפתח במונח "נימא כתנאי".[3] והנה לעדי הנוסח בהם אין מונח פותח, אין לעמוד על מגמת הסוגיה אלא מתוכה. לעומת זאת, המונחים המופיעים בעדי הנוסח השונים, מתארים באופן שונה את מגמת העורך. הפתיחה "תא שמע" מציגה מקור ממנו מבקשים להוכיח עמדה מסוימת. לעומת זאת, הביטוי "נימא כתנאי" מציין מגמה שלא להכריע בנושא שלקות אלא להצביע על הלגיטימיות של שתי העמדות. למותר לציין עבור מי שעקב אחרי השיעורים הקודמים על שלקות, שכבר הצבענו באופן ברור על כך שבחטיבות הקודמות בסוגיה ניכר שהעורך מזדהה עם העמדה שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. עמדה זו מתאימה יותר לפתיחת החטיבה במונח "תא שמע".
וזה לשון הסיפור:[4]
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא.
הביאו לפניו דורמסקני' עם כרוב ופרגיות, ונתן לו בר קפרא רשות לאחד מהם לברך.
קפץ על הפרגיות ובירך עליהן.
לגלג עליו חברו, וכעס בר קפרא.
אמ': לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס.
אם דומה חבירך כמי שלא אכל בשר ולא טעמו מעולם, אני מלגלג עליו?
חזר ואמ': לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס.
אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן.
תאנא: שניהן לא הוציאו שבתן[5].
הגמרא מציעה בפרשנות העמדות של תלמידי בר קפרא:
מאי לאו בהא קא מיפלגי,
דמאן דלגלג סבר בשר שהכל ושלקות בורא פרי האדמה, והילכך חשוב עדיף,
ומאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל, הילכך חביב עדיף.
כאמור, הצעות המונחים השונות בפתח החטיבה מזמינות אותנו לפרש באופן שונה את ההיגד של הסוגיה. הפתיחה ב"נימא כתנאי" מציינת שהסוגיה הצביעה על קיום מחלוקת בדין שלקות, והתנאי הם תלמידי בר קפרא. במידה וכן, הרי שחטיבה זו דומה לדברי רב נחמן לעיל, ויש בה שינוי כיוון לעומת המגמה הכללית של עורך הסוגיה בחטיבות הקודמות. לעומת זאת, פתיחת החטיבה במונח "תא שמע" מכוונת ככל הנראה להצביע על העמדה שבר קפרא נקט ביחס לסיפור, ממנו עולה בבירור שלבר קפרא היתה ביקורת על המברך שבירך שהכל. להצעת הסוגיה, משמעות הדבר שהוא סבר שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. בכך, חטיבה זו ממשיכה את מגמת העורך לחזק את העמדה שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה.
הסוגיה דוחה את ההצעה:
לא, דכ"ע אידי ואידי שהכל.
ובהא קא מ[י]פלגי,
מר סבר חביב עדיף,
ומר סבר כרוב עדיף, משום דזיין.
דחייה זו של הסוגיה מציעה שייתכן ושני תלמידי בר קפרא אחזו בעמדה שעל שלקות מברכים שהכל, ונקודת המחלוקת ביניהם היתה בנושא אחר – האם מברכים קודם על חביב או על המאכל המזין יותר. לאור זאת, גם עמדת בר קפרא מתבארת כעמדה שניתן לפרשה כסבורה שעל שלקות מברכים שהכל. סיום זה של החטיבה, משאיר מקום ללגיטימיות של עמדה הסוברת שעל שלקות מברכים שהכל, והוא יוצר אקורד סיום שונה מזה שעלה במהלך הסוגיה.
הסיפור אודות תלמידי בר קפרא מופיע במקבילה בירושלמי ברכות ו', ב:
רב יהודה בשם אבא בר בר חנה. בר קפרא ותרין תלמידוי נתארחו אצל בעל הבית בהדין פונדיקא דברכתא.
אפיק קומיהון פרגן ואחונייא וקפלוטין.
אמרי. נברך על קפלוטה דו פטר אחוניתא ולא פטר פרגיתא.
נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין. 
קפץ חד ובירך על פרגיתא. שהכל נהיה בדברו.
גחיך ליה חבריה.
אמ' ליה בר קפרא. לא לזה גורגרן אלא לך לוגלגן. זה עשה כגרגרנותו. אתה למה ליגלגתה.
ולזה אמ'. חכם אין כאן זקן אין כאן. אמרו. לא יצאה שנתן עד שמתו. 
אמ' ר' יוסי. הא אזלינן תרין ולא שמעינן מינה כלום.
מיי כדין. מסתברא מברך על הקפלוט. שהכל טפילה לו. 
סיפור המעשה בירושלמי מציב במוקד הדיון ספק אודות דיני קדימה בברכות. בסיפור מתואר שהובאו בפני בר קפרא ותלמידיו שלושה מאכלים אשר ברכת האחד היא בורא פרי העץ (אחווניתא), ברכת השני היא בורא פרי האדמה (קפלוטה) וברכת השלישי היא שהכל (פרגיתא).[6] הדיון שלהם היה איזה ברכה לברך קודם, תוך ציון להיקף השונה של המאכלים שעליהם הברכה חלה. דיון זה לא קוּשר כלל לדין שלקות, ואדרבא, הוא אפשרי רק במידה וסבורים שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה, ולכן יש לכל אחד מהמאכלים ברכה שונה. כאמור, משמעות הדבר הוא שהקישור של סיפור זה לשלקות נעשה על ידי עורכי סוגית הבבלי, שסיימו את הסוגיה ב'פתיחה' של הנושא בכך שהצביעו על אפשרות לקיום שיטה קדומה שעל שלקות מברכים שהכל.
למרות הטון המשתמע בחטיבה זו, סוגית הבבלי מסיימת את הדיון בשלקות בהבאת סיפור ממנו משתמע שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה:
א"ר זירא כי הוינן בי רב כהנא,[7] אמ' לן:
הני גלגלידי דליפתא פורמי,
רברבי ב"פ האדמה
זוטרי שהכל נהיה בדברו.
וכי אתאן לגבי דרב יהודה, אמ' לן:
אידי ואידי ב"פ האדמה.
והאי דפרמינהי בפורמיה זוטרי משום אמתוקי טעמא הוא.
רבי זירא מספר שרב כהנא סבר שיש לברך שהכל על לפת שנקצצה לחתיכות קטנות, ואילו רב יהודה אחז בשיטה שגם על לפת קצוצה יש לברך בורא פרי האדמה. עורך הסוגיה בחר לסיים בדברי רב יהודה, אמורא בבלי בן הדור השני, שאמר את דבריו עוד לפני הסערה שפקדה את בית המדרש בבבל עם הגעת המסורת הארץ ישראלית בפי עולא. העורך פתח את סוגית שלקות בדברי אביי וסיימה בדברי רב יהודה מתוך הזדהותו עם עמדתם.

ב. פסיקה

התמונה המצטיירת מהניתוח הפילולוגי שערכנו לסוגיה מצביעה על מורכבות הסוגיה, ומאפשרת קריאות שונות של מסקנתה. מחד גיסא, יש בסוגיה קולות שונים באשר לדין השלקות, כאשר הסוגיה מביאה גם את עמדת רב חסדא המפשרת בין החולקים. מאידך גיסא, הצבענו על כך שהעורך סידר את חטיבות הסוגיה כך, שנראה שהוא שולל את עמדת רב חסדא, ומוליך אותנו למסקנה שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. אף על פי כן, מגמת העורך טמונה בתוך סדר העריכה אך היא אינה מפורשת. מורכבות זו של הסוגיה השאירה פתח לסכם את מסקנת הסוגיה בדרכים שונות, כפי שנחלקו רבותינו הראשונים.
יש מן הראשונים – רב האי, רבנו חננאל, הרי"ף, הראבי"ה ועוד – שאימצו את עמדת העורך, ומשום כך שללו את דינו של רב חסדא ופסקו שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה.[8] כך פוסק הרי"ף:
קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנו על ידי האור אף ירקות שנשתנו ע"י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברך עליהן ב"פ האדמה וקיימא לן הכי דהא רב ושמואל ור' יוחנן כולהו סבירא להו דשלקות ב"פ האדמה ותניא נמי הכי יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ ר' יוסי אומר יוצאים ברקיק השרוי אבל לא במבושל אף על פי שלא נמוח ולא פליג רבי יוסי עליה דר"מ אלא במצה משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל בעלמא אפילו ר' יוסי מודה דשלקות במלתייהו קיימי ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה ואפילו תומי וכרתי.
רי"ף מסכת ברכות כז, א ברב אלפס
עם זאת, הרי"ף מאמץ נתון אחד מתוך דברי רב חסדא, והוא שיש לברך שהכל על ירקות חיים כאשר אין דרכם להאכל חיים:
קרא חייא וסלקא וכרובא מברך עלייהו שהכל וכד שליק להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה וכן כל מידי דלאו אורחינהו דאינשי למכלינהו בחיותייהו מברכינן עלייהו שהכל ואי שליק להו מברכינן עלייהו בורא פרי האדמה
לעומת זאת, תוספות, רמב"ם ורא"ה[9] לא ראו את דברי רב נחמן בר יצחק כדחיית העמדה המפשרת של רב חסדא, ולכן פסקו כמותו.
כך פוסקים בעלי התוספות:
ונראין הדברים שכל דבר שהוא כל כך טוב מבושל כמו חי וחי כמו מבושל כמו מיני קטניות וכן תפוחים יש להן ברכה הראשונה שכל כך שוין מבושלין כמו חיין ומטעם זה מברכינן נמי על היין מבושל בורא פרי הגפן שכל כך הוא טוב אחר הבשול כמו קודם לכן
וקרא וסלקא וכרוב וכיוצא בהן שטובין יותר מבושלין מחיין כשהן חיין מברכין עליהם שהכל ומבושלין בורא פרי האדמה וכן אותן ערמוניות וחבושים שאינן ראוין לאכלן חיין כמו מבושלין בתחלה מברכין עליהן שהכל ומבושלין בורא פרי העץ אך אותן ערמוניות שקורין לומיברד"ש מברך עליהן בורא פרי העץ אפילו בתחלה
וכל דבר המתקלקל בבשולו כגון תומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה ומבושלים שהכל כך נראה לרבינו יהודה
תוספות מסכת ברכות דף לח עמוד ב ד"ה משכחת לה בתומי וכרתי
התוספות מציינים לפסק הרי"ף:
ומיהו הרב אלפס פסק בשלקות דאשתני לגריעותא ע"י בשולן אומר בורא פרי האדמה כרב נחמן דאמר שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה דר' חייא בר אבא קאי נמי כוותיה ובכל שלקות מיירי ר' חייא בר אבא אף באותן דמשתנים לגריעותא מדפליג להו גמרא אהדדי ר' חייא בר אבא ור' בנימין בר יפת 

ג. סיכום ביניים בנושא השפעת תהליכי עיבוד על ברכת הפירות

נסכם את התמונה המצטיירת מצירוף סוגית שלקות לסוגית קמחא דחיטי, באשר להשפעת תהליכי עיבוד על ברכת הפירות.
שני התלמודים העירו על כך שפשוטה של משנה מורה שאין לתהליכי עיבוד השפעה על מטבע הברכה. תמונה דומה מצטיירת מתורתם של ראשוני האמוראים. רב ושמואל בני הדור הראשון סוברים שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. רבא סבר שמימרת שמואל על ברכת שמן זית משקפת עמדה דומה, ולכן רצה להסיק ממנה שעל קמחא דחיטי מברכים ברוא פרי האדמה. אף רב יהודה בן הדור השני סבר שאין לתהליכי עיבוד השפעה, ולכן פסק שעל קמחא דחיטי ועל לפת שנחתכה חתיכות קטנות מברכים בורא פרי האדמה.
העמדה הרואה השפעה של תהליכי עיבוד על מטבע ברכת הפירות מופיעה בדור שלישי של האמוראים עם הגעת מסורת ארץ ישראלית על ידי עולא בשם רבי יוחנן שעל שלקות מברכים שהכל. עמדה זו מתקבלת בחלקה על ידי רב חסדא ורב נחמן, כאשר רב נחמן גם פסק שיש לברך על קמחא דחיטי שהכל. לעמדה זו יש אופוזיציה בדור רביעי של האמוראים כאשר רב נחמן בר יצחק טוען לחוסר מהימנותה של העדות של עולא, ואביי הצביע על פשוטה של משנה. כמו כן, בסוגית קמחא דחיטי רבא התנגד לחידושו של רב נחמן. מהתבוננות במהלכי העריכה של סוגית שלקות נראה שאף עורך הסוגיה אוחז בעמדה שעל שלקות מברכים בורא פרי האדמה. נוכל להשלים את שרטוט התמונה השלימה לכשנעיין בשיעור הבא בסוגיות מדור רביעי ואילך בדין פירות מרוסקים וברכה על מי פירות ועל מי שלקות (מרק).
ומכאן לסיכום ביניים באשר לשיטות הראשונים, תוך הצלבה בין הפסיקה בסוגית קמחא דחיטי ובסוגית שלקות. הרי"ף אמנם פסק שעל קמחא דחיטי מברכים שהכל, אך נימק זאת בכך שקמח לא ראוי לאכילה. דהיינו, אין ללמוד מפסיקתו באשר להשפעת תהליכי עיבוד על הברכה. בסוגית שלקות הוא פסק לברך על כל השלקות בורא פרי האדמה (כולל תומי וכרתי), כך שניתן לומר שלדעתו אין לתהליכי עיבוד השפעה על מטבע ברכת הפירות. לעומתו, הרא"ה פסק שעל קמחא דחיטי מברכים שהכל משום שצורת הפרי נשתנתה. הרא"ה מדגיש שהוא פוסק כך "משום דאישתני", וזאת גם בקמח שראוי לאכילה.[10] בדומה לכך, הוא פוסק בסוגית שלקות כרב חסדא:
לפום גמרין משמע דהילכתא כרב חסדא דפליג בתומי וכרתי ואמר כיון דעדיפי כשהן חיין, שלקין שהכל, וכל דבר שאין דרכו לאכול כמות שהוא חי ולית ליה ביה ברכה אלא שהכל, שלקן מברך בורא פרי האדמה, דרב חסדא בתרא ומכריע בפלוגתייהו דקמאי
רא"ה ברכות לח, ב, מהדורת במברגר עמ' קיד
הרא"ה שיטתי בפסקיו שתהליכי עיבוד מפקיעים את ברכת הפירות, משום איבוד צורת הפרי.
השולחן ערוך הלך בדרכו של הרא"ה. ביחס לקמחא דחיטי המחבר פסק:
קמח, אפילו של חטים, מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות; לא שנא נטחן דק דק; לא שנא נטחן קצת ועדיין יש בו טעם של חטים; לא שנא קמח של קליות.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ה
בדין שלקות פסק המחבר:
על הירקות מברך בורא פרי האדמה, ואפילו בשלם;
וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים, מברך עליהם לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שיבשל;
אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם, שטובים מבושלים יותר מחיים, כשהם חיים מברך שהכל, לאחר בישולם בורא פרי האדמה;
ותומי (פי' שומים) וכרתי כשהם חיים, בורא פרי האדמה; לאחר שבישלם, שהכל.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רה סעיף א
פסק המחבר שעל תומי וכרתי מבושלים מברכים שהכל הוא כרב חסדא, שתהליך השליקה משנה את מטבע ברכת הפירות. נשלים את התמונה לאחר לימוד סוגית הברכה על פירות מרוסקים ועל מרק.

ד. לקראת סוגית דובשא דתמרי וטרימא

נמשיך את ליבון השפעת תהליכי עיבוד ואיבוד צורת הפרי על מטבע ברכת הפירות בלימוד סוגית דובשא דתמרי וטרימא בברכות דף לח, א. הגמרא שם פותחת בסוגית דובשא דתמרי וממשיכה לסוגית טרימא. ברם, עיון בסוגיות עצמן מצביע על כך שסדרן הכרונולוגי של הסוגיות הוא הפוך. סוגית טרימא היא מתורתו של רבא בן הדור הרביעי, בעוד שסוגית דובשא דתמרי היא מתורתו של מר בר רב אשי בן הדור השביעי. לכן, נפתח בעיון בסוגית טרימא ומשם נמשיך ללימוד סוגית דובשא דתמרי. ממנה נסתעף לדיון על ברכה על מרק ולסיכום הנושא כולו.
 

[1] קטע גניזה New York - JTS ENA 2068.27.
[2] קטע גניזה Oxford - Bodl. heb. e. 76.
[3] נציין ששני טרמינים אלו מציינים בדרך כלל הבאת מקור תנאי, והרי הסיפור הוא אודות בר קפרא מתלמידי רבי.
[4] נוסח הסיפור הוא  על פי כתב יד אוקספורד 366.
[5] כך הנוסח ברבים מעדי הנוסח, בחלקם – "שנתן".
[6] כך מתפרשת הסוגיה לדעת הפני משה, מתוך הנחה שאחווניתא הוא שזיף. לעומת זאת, הרשב"א ברכות לח, ב סבור שאחווניתיא הוא מין עשב, ולדעתו הסוגיה מתפרשת שברכת האחווניתא והקפלוטה שווה. בספרות המחקר  מקובלת העמדה שאחווניתא הוא פרי העץ, לדעת פליקס הוא שזיף ולדעת ספראי הוא תמר, ראה: דיקשטיין, עמ' 195.
[7] כך הנוסח ברוב עדי הנוסח, בכ"י מינכן ובדפוסים – "רב הונא".
[8] לפסק רב האי ראה אוצר הגאונים, חלק הפירושים סימן קסג עמ' 52; פסק הר"ח מופיע בפירוש ר"ח, מה' לב שמח עמ' פא ד"ה דרש רב חסדא; ראבי"ה סימן קו.
[9] ראה: רמב"ם ברכות ח', ג; חידושי הרא"ה ברכות, מהדרות במברגר עמ' קיד. בשיעור הקודם הבאנו את דברי הרשב"א שטען שאמנם רב נחמן בר יצחק דחה את דברי רב חסדא, אך שרבי זירא  קיים אותם.
[10] ראה: רא"ה על ברכות, מהדורת במברגר עמ' קד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)