שלמות הלב

כאשר אנו באים לדון בעולם הפנימי הנלווה לקיום המעשי של המצווה, עלינו לחלק בין המוטיבציה לקיום המעשה, שיכולה להיות שלילית או חיובית, לבין רמת המעורבות הנפשית בקיום המצווה. מקובל לנסח את שאלת המוטיבציה תחת הכותרת "לשמה", ואת שאלת המעורבות הנפשית תחת הכותרת "כוונה" (כדאי לשם לב לתוכן ההגדרה ולא רק לכותרת, משום שלפעמים כותבים שונים משתמשים בכותרות שונות. מטעמי נוחות, בחרנו להכתיר את המוטיבציה בתואר "לשמה", ואת המעורבות הנפשית בתואר "כוונה"). חשוב להבחין בין השאלות, משום שלמרות הקירבה שלהן קיים גם פער גדול בניהן, למצער, רבים מתבלבלים בניהן.

נמחיש בכמה דוגמאות את היחס בין "כוונה", ל"לשמה", למוטיבציה. יתכן שאדם משחק עם ילדיו בהנאה רבה ובתשומת לב מלאה, ב"כוונה" מלאה, אך המוטיבציה שלו למשחק היא על מנת שלא יפריעו לאשתו לישון. בכוונת המעשה לכאורה אין שום פגם, אך מכיוון שהמוטיבציה איננה חיובית (במובן של רצון עצמי להיות עם ילדיו), סביר להניח שעם העלמות המוטיבציה (אשתו תתעורר...) ייפסק המעשה.

ניתן להביא דוגמה נוספת מהלכות שבת. אדם החופר גומא (בור קטן) בשבת, עושה זאת בכוונה גמורה. לאותו אדם אין שום אפשרות לטעון שהוא פטור לאור הטענה ש"אינו מתכוון". ברם, מכיוון שהמוטיבציה לחפירת הגומא איננה השימוש בעפר, מלאכה זו נקראת "מלאכה שאינה צריכה לגופה", כלומר המוטיבציה אינה אסורה בשבת (רבנן אסרו בשבת גם "מלאכה שאינה צריכה לגופה").

לסיום, מפורסם המעשה על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שראה "בעל עגלה" המתקן את עגלתו כשהוא עטור בתפילין ומתפלל. פנה ר' לוי יצחק מברדיטשוב לקדוש ברוך הוא ואמר: "ראה את בניך, גם כאשר הם מתקנים את עגלתם הם מתפללים". מנקודת מבט של "כוונה" ברור שדבריו של ר' לוי יצחק מעוררים גיחוך, אך מתוך נקודת מבט של "לשמה" דומה שדבריו של ר' לוי יצחק קולעים לאמת. אין לאותו "בעל עגלה" שום מוטיבציה חיצונית בתפילה, הוא לא מרוויח ממנה שום תועלת נפשית או מעמד חברתי (ואף להיפך, הוא מעורר זלזול וגיחוך), ואף לא תועלת דתית (משום שסביר להניח שהוא אפילו לא יצא ידי חובה). המוטיבציה היחידה שעומדת ביסוד הדברים היא "ככה" – כך צריך יהודי חייב לעשות.

בפעמים הבאות נרחיב את הדברים על נושא המוטיבציה, ה"לשמה", ונושא כוונה.

להרחבה: 'אנוש כחציר', הרב מיכאל אברהם, עמ' 497, שהקטע כולו מתבסס על הנאמר שם.