דילוג לתוכן העיקרי

עירובין | דף כה | שלושה וארבעה

 

קרפף שלא הוקף לדירה ושטחו גדול מבית סאתיים, דינו ככרמלית שאסור לטלטל בה. הגמרא בסוגייתנו (כה עמוד א) דנה באפשרויות שונות למעט את שטחו של הקרפף בכדי להתיר את הטלטול בתוכו:

"קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו, מיעטו באילנות - לא הוי מיעוט, בנה בו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה - הוי מיעוט. פחות משלושה - לא הוי מיעוט. משלושה ועד ארבעה, רבה אמר: הוי מיעוט, ורבא אמר: לא הוי מיעוט.
רבה אמר: הוי מיעוט - דהא נפיק ליה מתורת לבוד. רבא אמר: לא הוי מיעוט - כיון דלא הוי מקום ארבעה - לא חשיב.
הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה - הועיל, פחות משלושה - לא הועיל. משלושה ועד ארבעה, רבה אמר: הועיל, רבא אמר: אינו מועיל. רבה אמר: הועיל - דהא נפיק ליה מתורת לבוד, רבא אמר: אינו מועיל, כיון דלא הוי מקום ארבעה - לא חשיב".


בשני הדינים המובאים בגמרא, עמוד הממעט בקרפף והרחקת מחיצת הקרפף החדשה מן הישנה, נחלקו רבה ורבא האם יש צורך בשלשה טפחים או בארבעה. הגמרא מסבירה את מחלוקתם בכך ששיעור ג' טפחים יוצא מתורת לבוד, ואילו דין ארבעה טפחים נדרש כדי ליצור מקום חשוב. ממילא, מסתבר לכאורה לומר שנחלקו בגדרי המיעוט בקרפף: האם די בכך שהעמוד יהיה נוכח ולא "יימחק" מדין לבוד, או שמא יש צורך ברשות עצמאית נבדלת כדי למעט את הקרפף.

עם זאת, ישנם סימנים מספר, הן בסוגיה והן בדברי המפרשים, שלא כך הדבר. בתחילת דברי הגמרא נאמר שמיעוט באילנות אינו מיעוט, למרות שהם עונים להגדרה של רשות היחיד: גובהם עשרה ורחבם ארבעה. מכאן דייקו הראשונים שאין קשר אמיתי בין דיני רשויות שבת לסוגייתנו, והשאלה היא רק האם מציאותית נתפס הדבר כחלק מן הקרפף או כנבדל ממנו. אחת ההשלכות לכך היא היחס לבור שעומקו עשרה ורחבו ארבעה, כמבואר במאירי (ד"ה עשה):

"עשה בה בור עמוק עשרה ורחב ארבעה, יש אומרים שהוא כעמוד שהרי גובה ועומק אחד הם לענין שבת וכמו שאמרו שבת בתל גבוה עשרה או בנקע עמוק עשרה וכן הרבה. אבל גדולי הדור כתבו שהבור בקרפף מתשמישי הקרפף הם והרי הוא כאילנות".


הדעה הראשונה שהובאה במאירי משליכה מגדרי רשויות שבת לנידון דידן ומסיקה שדין בור כדין עמוד. אך דעת "גדולי הדור" היא שהשאלה היחידה שקובעת היא אופן השימוש בבור ביחס לקרפף.

נקודה נוספת עולה מתוך דברי האחרונים. מחלוקת יסודית בין הפוסקים בדיני לבוד היא: האם אומרים לבוד להחמיר? כלומר, ברוב המקרים בש"ס אנו מוצאים את דין לבוד לקולא: הוא סוגר עבורנו פרצות בסכך ומחפה על ליקויים במחיצות. אך האם לדין לבוד יכולות להיות גם השלכות לחומרה?

בשו"ת חכם צבי (סי' נט) הוכיח מסוגייתנו שאומרים לבוד גם לחומרה. שהרי דעת רבה היא שעד שלשה טפחים אין העמוד ממעט בקרפף משום 'לבוד', וזהו כמובן דין "לחומרה" שמותיר את איסור הטלטול בקרפף על כנו. מאידך, כבר העיר הפרי מגדים (על הט"ז או"ח שסג סק"א) שברש"י על אתר (ד"ה דהא) מפורש אחרת:

"דהא נפקא ליה מתורת לבוד - כלומר: דהא חשיב ליה שלשה בעלמא למיפק מתורת לבוד, הלכך הכי נמי חשיבי ולא בטיל".


כלומר, לא דין לבוד של ממש יש כאן, אלא דין לבוד רק מהווה מקור השראה שמלמד על חשיבותו של גודל שלשה טפחים. בדומה לדין ארבעה טפחים אשר לפי "גדולי הדור" איננו פועל מדין רשויות שבת אלא רק מלמד על חשיבות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)