שלוחי מצווה אינם ניזוקים, האומנם?

 

 

כלל לימדונו חכמים: 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים'. האם השליחות היא תעודת ביטוח מפני הסכנה? מדברי הסוגיה בפרק ראשון (ח.) נראה כי גם אם נניח שחכמים סברו כי המצווה מבטחת את האדם מפני סכנה, בפוליסה הביטוחית ישנם הרבה תנאים מגבילים.

 

בשיעור זה ננסה לעמוד על התנאים המגבילים של כלל זה,  ומתוך כך ננסה לעמוד על השאלה, האם אכן חכמים סברו שקיום מצווה מבטח את האדם מפני הסכנה?

הכוונה

באופן מפתיע, הגמרא קובעת כי במידה ואדם מקיים מצווה מתוך מניעים אינטרסנטים, אין חסרון זה פוגע ביכולת המצווה להגן על האדם. כך קובעת הגמרא כי התורם שקל לצדקה על מנת שיחיה בנו - הרי הוא צדיק גמור.

אולם, כאשר אדם מייעד את מעשה המצווה לא רק לצורכי המצווה אלא גם לצרכים אחרים, במקרה זה ישנה בעיה^[1]. כדוגמה למצב כזה, מביאה הגמרא דוגמה לקלקול בכוונה המסיר את הגנת המצווה, והוא בבדיקת חמץ. במקרה בו אדם משתמש בבדיקה לא רק למצוא את החמץ, אלא גם למצוא דברים אותם הוא איבד במהלך השנה - אין המצווה יכולה להשפיע עליו.

מהבחנה זו, ניתן לראות את חוסר מידת הסובלנות שיש להלכה על קיום מצוות מתוך אינטרסים, ועל הקפדה היתרה על אדם שמייעד את קיום המצווה שלא למטרות המצווה. אדם אשר מייעד את בדיקת החמץ שלא למטרת חיפוש חמץ אלא לחיפוש אבדותיו, אינו מקיים מצווה ולכן אם הוא יינזק בשעת החיפוש אין לתמוה^[2].

מקום דשכיח היזיקא  

הכלל השני, בו איננו מוצאים הגנה לאדם בשעת קיום מצווה היא שעה ששכיח היזק. הגמרא מביאה הוכחה לדבר משמואל הנביא, שחשש לעשות את שליחותו ולהמליך את דוד על ישראל, ולכן בעצתו של הקב"ה מסב שמואל את שליחותו והולך לבית לחם כמי שהולך להקריב קורבנו לה'.

עצתו של הקב"ה מגלה לנו כי גם כאשר אדם עושה את שליחותו של הקב"ה, אין הוא מקבל הגנה אוטומטית. על האדם להכין את עצמו לגרוע מכל, ולנסות בדרך הטבע להגשים את קיום המצווה מבלי להינזק.

ביקורת על גישת 'לי זה לא יקרה' של אנשים המסתכנים בעת קיום מצווה, מופיעה בספר החסידים^[3], לרבי אליעזר משפירא שחי בתקופת בעלי התוספות. רבי אליעזר יוצא כנגד מי שיוצא לדרכים בעת סכנה כדי ללמוד תורה, ובכך נחשף לסכנת ליסטים ומסכן את עצמו ואת הציבור שיצטרך לפדותו מיד הליסטים. לדעתו, על אדם מעין זה אמר הקהלת 'יש צדיק אובד בצדקותו', וצדקות זו היא בבחינת 'ואל תהיה צדיק הרבה'. ר' אליעזר מדגיש כי בשעת השמד הדבר שונה, וכאשר ישנה סכנה גלויה לכל לומדי התורה, ורמת הסיכון למות גבוהה בכל אופן, אין סיבה להיות פסיבי ועל הלומד לעשות כל מאמץ ללמוד תורה ואשריו אם ייתפס על דברי תורה.

תרי תנאי אליבא דרבי אליעזר

לאורך הש"ס מופיעה מספר פעמים הקביעה כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. לעיתים קביעה זו סתומה, ולעיתים מבארת הגמרא כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים בין בהליכתם ובין בחזרתם. נראה כי שתי מימרות אלו נחלקו בשאלה מהו טווח ההגנה של המצווה - ע"פ המימרא הראשונה הגנת המצווה היא דווקא בשעת קיום המצווה, ואילו ע"פ המימרא השנייה הגנת המצווה היא לאורך כל הדרך, לפני המצווה, בשעת המצווה ולאחריה.

לדעתנו שתי המימרות משקפות שתי הבנות שונות אודות הקביעה כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. ע"פ המימרא השנייה שהגנת המצווה פועלת לפני ואחרי, יש להבין כי ההגנה שמקבל האדם עקב קיום המצווה, הינה מעין שכר על עשיית המצווה. אולם ע"פ  הגישה הראשונה כי הגנת המצווה היא רק בשעת קיומה, ניתן לראותה כמעין ביטוח של 'המעביד' (הקב"ה) לאדם הפועל למענו.

בדרך למצווה  

לצד דברי רבי אלעזר כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים, אנו מוצאים מימרא של רבי יוסי שלכאורה סותרת את שיטת רבי אליעזר. בגמרא בשבת (קיח:) אומר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצווה.

בטרם נעסוק בטענתו של רבי יוסי ובשאלה מהו האידיאל הגדול למות בשעת קיום מצווה^[4], נשאלת השאלה כיצד מימרא זו עומדת בכלל של רבי אליעזר כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים?

האפשרות הראשונה היא לומר, כי רבי יוסי חלק על רבי אלעזר שכן עיננו הרואות שהעוסקים במצוות ניזוקים, וא"כ כיצד ניתן לומר כי שלוחי מצווה אינם ניזוקים?

אולם ניתן גם להציע גישה המאחדת בין שתי המימרות, וזאת בשני אופנים:

1. שלוחי מצווה אינם ניזוקים - 'שלוחים' דווקא. רבי אליעזר אומר כי המצווה מגנה על מי שעושה שליחתו של אדם אחר בעת קיום המצווה. אולם אם מדובר על העושה עצמו לא עומדת לו הגנה של קיום המצווה, וכפי שראינו אליבא דרבי יוסי, ישנה אף מעלה יתרה למות בסיטואציה מעין זו. 

2. הגנת המצווה על העושה היא רק מפני סיבות חיצוניות העלולות לגרום למותו. לאמור אם האדם אשר מקיים את המצווה צריך להיכנס למקום סכנה בעת קיומה, המצווה תגן עליו שלא יפגע. רבי יוסי עוסק בסיטואציה בה הסכנה נובעת מסיבה פנימית, קרי כדי לקיים את מעשה המצווה יש להיכנס לסכנה, הדוגמה המובהקת לכך היא מי שמת על קידוש ה'^[5].

רבי יוסי רואה את הסיטואציה של מיתה בעת קיום מצווה כדבר נעלה, משום שבקיום מעין זה יוכל לומר האדם כי הוא קיים מצוות אהבת ה' בכל נפשו. ההתמסרות הטוטאלית לקיום מצווה היא מעלה יתרה המאפשרת לאדם להניח את המציאות החומרית למען קיום האידיאל האלוקי. התורה שהיא תורת חיים אינה מציבה אתגר זה תדיר בפני מקיימה ולכן שלוחי מצווה אינם ניזוקים, אולם בפני יחידים היא פותחת את האופציה לעמוד במבחן האמונה.

אברהם העברי כונה כירא אלוקים רק לאחר שהוא היה מוכן להתמסר לקב"ה עד כדי כך שהוא היה מוכן למסור את בנו יחידו, באותו אופן ישנם אנשים שנעמדים בפני עקדות אישיות, ותפילתו של רבי יוסי הייתה להיכלל עימהם.

 

 

 

 

 

 

.